הבורגנים, סיפורו של קהל הקולנוע בישראל
לפני כשבועיים הסתובבתי באיזור טבריה והכנרת והגעתי גם לבית גבריאל. למעשה, שני אולמות הקולנוע של בית גבריאל הם בית הקולנוע היחיד של כל איזור טבריה (יש גם את האולם בסינמטק ראש פינה, למשקיענים). באנו לראות את ״דיברנו מספיק״ בהצגת ערב. בבית גבריאל התקיימה באותו שבוע הבכורה הארצית של ״פנתר לבן״, סרט ישראלי חדש, שצולם כולו באיזור טבריה והכנרת. שאלתי את הקופאי איך הביקוש ל״פנתר לבן״ והוא ענה לי ״לא משהו״. שאלתי אותו מה כן הולך חזק במכירות והוא ענה ״משחקי רעב: התלקחות״.
נכנסנו לאולם, שהיה מלא למדי בכמאה צופים מבוגרים, בסביבות גיל 50. ביציאה מהסרט הלובי כבר היה מלא בעשרות צופים שחיכו לתחילת הסרט הבא, ״יסמין הכחולה״. ושוב, הרגשתי שאין הבדל בין הקהל שמגיע לראות סרט בבית גבריאל ובין הקהל שמגיע לראות את הסרטים בקולנוע לב בדיזנגוף סנטר. אותו פרופיל של צופה: מבוגר יחסית, מבוסס (או לפחות נראה מבוסס), מה שנקרא – בורגני. זה גרם לי לתהות: אם הקהל שמגיע לראות סרטים בבית גבריאל זהה לקהל שמגיע לראות סרטים באיזור תל אביב, ואותם סרטים מצליחים גם שם וגם שם, לאן הולך הקהל האחר? לאיזה קולנוע הולכות הדמויות של ״פנתר לבן״? הבריונים, העניים, השוטרים, המתאגרפים? זה משהו שבתוכי ידעתי, אבל בבית גבריאל ראיתי אותו בעיניים: הקהל של הקולנוע בארץ מאוד הומוגני.
ולכן, לסרטים שפורשים מההומוגניות הזאת אין סיכוי מסחרי בארץ. לפחות לא במסגרות המקובלות. בסוף סוף-השבוע הראשון שלו על המסכים הביא ״פנתר לבן״ רק 2,000 איש לקופות. בכל הארץ. מי שחשב שתושבי טבריה ירוצו לקולנוע כדי לראות את העיר שלהם על המסך, עם המצוקות והנצחונות של בני העיר, התבדה. הפצה המבוססת על לוקאל-פטריוטיות לא עובדת (עם זאת, נדמה לי שרוב מי שהתגלגל ל״פנתר לבן״ במקרה, חיבב את הסרט. והוא אכן סרט שקשה שלא לחבב ולהתייצב לצידו). תושבי טבריה רצו לקולנוע כדי לראות את ״משחקי רעב״, ממש כמו תושבי תל אביב, רמת גן ואוקלהומה סיטי.
אז מה עושים? מה יעשה יוצר שעשה סרט טוב (אם הסרט לא טוב, שום אסטרטגיה שיווקית לא תעזור), אבל שלא מדבר אל הטעם הבורגני? שמספק סיפור קטן על אנשי שוליים? או שמנסה לשבור מוסכמות נראטיביות? או שמעז להיות בוטה ממה שהמיינסטרים מוכל להכיל?
לכן האתגר הגדול של הקולנוע הישראלי בשנים הקרובות הוא אתגר ההפצה. עם 30 סרטים בשנה הגיוון רב. שלושה סרטים השנה הביאו כל אחד בסביבות ה-150,000 צופים: ״לצוד פילים״, ״בית לחם״ ו״פלאות״. ״כידון״ ו״מי מפחד מהזאב הרע״ נמצאים באיזורי ה-50-60 אלף. ״הנוער״ ו״כנס העתידנים״ נמצאם באיזורי ה-20-30 אלף. כל השאר גילו שפורמט ההפצה שהפך להיות הסטנדרט בארץ – בין עשרה ל-20 עותקים במולטיפלקסים הגדולים – לא עובד עבורם. הוא פשוט לא רלוונטי.
והאמת, יש בזה גם היגיון. מה ההיגיון בהפקת סרט באופן עצמאי, מחוץ לממסד, ואז לצפות שהוא יצליח בתוך הממסד (קרי, בתי הקולנוע המסחריים)? כשם שקם דור חדש של קולנוענים שמצליחים להרים סרטים אלטרנטיביים, צריך כעת לחשוב על מסגרות הפצה אלטרנטיביות.
אבל איך?
דן וולמן עשה על זה דוקטורט עם ״גיא אוני״ שלו, לקחת סרט לסיבוב הופעות בארץ. במקום לצפות שהקהל יבוא לסרט, להביא את הסרט לקהל.
זה הרגע הכי קשה של הבמאי: הרגע בו הוא מבין שלמרות כל מה שהוא חשב, הסרט שלו לא מתאים לכולם. באופן משונה, כשאני שואל במאים מי הם חושבים שיאהבו את סרטם הם כמעט תמיד אומרים לי ״כולם״. זו אשליה עצמית מפתיעה אבל עקבית. וזו הסיבה שאלוהים ברא מפיצים. המפיץ הוא האיש שאמור לזהות, על פי ניסיונו, מי קהל היעד של הסרט ולעשות מאמצים כדי להביא אותו. אם הוא יצליח, הסרט יצליח. אם קהל מחוץ לקהל היעד גם יבוא, הסרט יהיה להיט.
הבעיה היא שמפיצי הקולנוע הישראלי של ימינו עובדים גם הם, כמה משונה, בשיטת האשליה העצמית. הם עובדים בשיטת ה״מתאים לכולם״. להוציא סרט בעשרה עד עשרים עותקים בכל הארץ זה אולי מאוד מחמיא ליוצרי הסרט, אבל לא תמיד טוב לסרט. צריך לחזור ולמצוא את המפיצים של פעם, שידעו לעבוד כמו בוטיק. עותק אחד ליצירת דיבור, ואז עותק שני, ואם זה מצליח, להוסיף עותק שלישי, לתת לסרט אריכות ימים, לתת לו לנדוד.
אבל אם הבמאי הוא המפיץ של עצמו הוא צריך להיות מאוד אמיץ ולהבין ״מי הקהל״. וולמן הבין עם ״גיא אוני״ והלך אליו: לצפון, לקיבוצים, למושבים.
יוצרים נוספים שמבינים את זה הם יוצרי הקולנוע החרדי, שהקולנוע החילוני העצמאי חייב ללמוד היטב מה שקורה שם: גם מבחינת מימון, אמצעי הפקה ובעיקר הפצה. יוצרים ישראליים חייבים להסתובב בחנוכה ובסוכות בבני ברק ובירושלים, באולמות אירועים ואודיטוריומים שהופכים לבתי קולנוע מאולתרים המתמלאים עד אפס מקום בצופות. שוב, הקולנוע בא אל הצופה במקום לנסות להביא את הצופה אל הקולנוע.
יש כיום כמה ניסיונות חדשים ואלטרנטיביים לחשוף סרטים ישראליים עצמאיים לקהל. הערב, למשל, מוקרן ״מעשיה אורבנית״ של אליאב לילטי בבר הקאימק, במחיר 15 שקלים. ניסיון מעניין, שיהיה מעניין לשמוע איך הוא צלח – לא רק מבחינה עסקית, אלא בעיקר מבחינה אמנותית. האם הקהל שבא התחבר לסרט בתוך אווירת הבר והאלכוהול?
חברי קבוצת קיפוד, שעל הקמתה כתבנו לפני שנה וחצי, זנחו בינתיים את רעיון הקמת בית הקולנוע האלטרנטיבי – אכן, יוזמה ברוכה ונדרשת, אבל קשה ליישום, בעיקר מסיבות נדל״ניות – וגם הם מארגנים כעת הקרנות של סרטים עצמאיים בבר – במקרה שלהם זה הסלונה. והם מארגנים שת״פ עם יקב בערד שיארח יוצר לאירוח ולהקרנת סרטו. קולנוע עצמאי ואלכוהול, זה מסתמן כמו הניסיון הנוכחי למצוא קהל.
(ויש גם את כל עולם ה-VOD, שבארה״ב ובאנגליה הופך להיות למקור ההכנסה העיקרי של סרטי איכות וארט-האוס ובישראל, בכל הקשור לקולנוע ישראלי, עדיין מפספסים אותו. הפצה של סרטים קטנים ב-VOD במקביל לבכורתם בבית קולנוע אחד, יכולה להיות ניסיון מעניין. הבעיה היא שה-VOD שייך להוט או ליס, ואם זה סרט שערוץ 10, רשת או קשת השקיעו בו הם יטרפדו את המהלך הזה, כדי למנוע מהוט ומיס לקבל בכורה לסרט שהם מושקעים בו. פלונטר: הם יכשילו הצלחתו של סרט, מסיבות של קנאה מסחרית, ויקבלו לידיהם במועד הבכורה סרט שנכשל. וזה שעוד אף אחד לא הצליח לייצר בארץ מעין נטפליקס, או להביא את נטפליקס עצמה, זה סוג של ביזיון).
מה השורה התחתונה? ובכן, אין לי. ואולי רק זאת: לפני עשר שנים קם משה אדרי ועשה מהפכה בקולנוע הישראלי. עד שהוא פתח את סינמה סיטי סרטים ישראליים הופצו במשך כשני עשורים באופן ביישני. מפיצים ממוסדים התרחקו ממנו. ואז הוא בא, ולקח סרטים כמו ״סוף העולם שמאלה״ ו״אביבה אהובתי״, זיהה את הפוטנציאל שלהם, והפיץ אותם כמו שמפיצים סרטים הוליוודים: המון עותקים, שלטי חוצות ענקיים, פרסום רב אינצ׳ים בעיתונות. הגאווה חזרה לקולנוע הישראלי, וכך גם הקהל. עשר שנים אחרי, והפרופיל של הקולנוע הישראלי השתנה מאוד. קודם כל, כי עכשיו יש 30 סרטים בשנה. אפילו למישהו כמו אדרי – שמשקיע בחצי מהם – קשה להבליט אחד על פני השני. יותר קשה לסרט ישראלי להפוך לאירוע. כשליש מהסרטים המופקים בשנתיים האחרונות בארץ הם סרטים עצמאיים ו/או דלי תקציב, שעל פי רוב, מודל ההפצה הסטנדרטי לא יהיה רלוונטי להם. סינמה סיטי יהיה בית קברות בשבילם. לכן, צריך לקום עכשיו איש חזון חדש – אולי משה אדרי עצמו, או הדור החדש של יזמי הקולנוע – ולמצוא את המודל החדש להפצת סרטים ישראליים. אני מכיר את כל המודלים שבהם הופצו סרטים ישראליים ב-50 השנים האחרונות, אני סקרן לראות איך ייראה תחום ההפצה בעשר השנים הקרובות. דרושה מהפכה.
דרך טובה לחפש רעיונות והשראה היא להתחיל מהבלוג של טד הופ, מבכירי המפיקים העצמאיים האמריקאים, שכל הזמן מחפש מודלים חדשים למימון סרטים עצמאים והפצתם. הנה, למשל, האופן שבו הוא רואה את שנת הקולנוע העצמאי החולפת ואת החלופות החדשות שנפתחו בתחום הזה.
יאיר היקר ,
מסכים עם כל מילה , בעיני הבעיה היא גם במחיר , 40 שקל לכרטיס אומר. בילוי ב100 שח לפחות לזוג.
כמו כל מוצר שיוצר בצורה זולה יותר סרטי אינדי צריכים להמכר בסינמה סיטי ב15 ש״ח , כך אנשים ירגישו נוח יותר לתפוס עליהם סיכון , אם יצליח ויתפוס אפשר לאט להעלות את המחיר .
אני מנסה לשכנע במהלך (כרגע לשווא ) ונראה לי שזה הפיתרון , אנשים ירחו סיכון ובטוח שמי שאהב ימליץ על פנתר וכך תגדל הקשת אבל מעבר לזה יגדל המאבק של צופי הקולנוע שכרגע לא קיימים (כמו סטודנטים לדוגמא שהם אלופי הורדות הסרטים ) זו דעתי , מה דעתך?
ונ.ב טבריה זה לא בית גבריאל … אם הסרט היה מוקרן בטבריה זה היה פיצוץ אבל בטבריה אין בית קולנוע…
====================
רוה לדני: ואין דרך לקחת אולם או מתנ״ס בטבריה, לשכור מקרן משובח, מערכת סאונד טובה, לשים כסאות ולהקרין את הסרט?
ברור שיש אפשרות כזו – וזה בדיוק מה שיוצרים לא מצליחים לעשות ובצדק. לקחת אולם או מתנ"ס בטבריה דורש יותר מסתם היערכות. דרוש שיווק, דרוש
ס ב ס ו ד שלא לכולם יש ומי שכבר מקבל – מעדיף להביא מופעים אחרים ולאו דווקא קולנוע ישראלי. בשביל הקרנה אחת – צריך הרבה כוחות וסבלנות. ממש כמו שמגישים הצעה לקרן – על כל עשרה "לא" מקבלים אולי "כן אחד". בקיצור – אחרי שלוש שנים מוצלחות שבהן אני מפעילה את המיזם שלי לשיווק הקולנוע הישראלי (עם דגש על הדוקומנטרי ודגש גדול יותר על התאמה לקהל) ומקיימת הקרנות במסגרות רבות אותן אני מגלה בכל יום – אני מבינה שחסר מרכיב מאוד חשוב אצל קרנות הקולנוע וגופי השידור וכמובן אצל מועצת הקולנוע – שיווק והפצה בסכומים ראויים – לאו דווקא לכל סרט בנפרד, וכמובן עם מודל כלכלי שיביא רווחים נאים הן ליוצרים והן למשקיעים. זה לא בשמיים.
פוסט יפה
ומה עם הרעיון שלי…
פשוט אתר צפייה בתשלום !!
לפחות לישראלים, חודשיים אחרי שסיימו להקרין בבתי הקולנוע. עם תרגום לעברית ואיכות יפה- כך הכנסות יזרמו יופי בחזרה לקהילת יוצרי ומפיקי הקולנוע בישראל.
אני יודע בוודאות שרבים אמנותיים ישראלים וזרים – אני הייתי נותן אשראי שלי . בכיף… לטובת צפייה בתשלום.
בטח לכמות יפה של ישראלים. כך אני נוהג עם אלבומים ודיסקים ישראלים. חדשים גם. נעם רותם ושני פלג. ראו ונסו. וגם- סגיב כהן באחרון בתימנית ועמיר בניון ב"עץ על מים" – שופרא דה שופרא.
פוסט מעולה וחשוב עם מחשבות שמטרידות אותי כיוצר קולנוע וגם את חברי קבוצת קיפוד שאני אחד מהם. דרך- אגב, עדיין לא זנחנו את הרעיון להקים מקום משלנו שיקרין רק קולנוע ישראלי ואנחנו מחפשים שיתופי פעולה שיאפשרו לזה לקרות. פשוט החלטנו, שעד שזה יקרה החיים חולפים ויש הרבה מה לעשות…אז התחלנו לעבוד בבתים של אחרים שאוהבים קולנוע ישראלי.
היי יאיר.
מאוד שמח שהעלית את הפוסט הזה. אני מודה שצברתי מיילים לא מעטים בשיווק והפצה של "מעשייה אורבנית" ואני בהחלט (על אף העבודה הסיזיפית, מאוד נהנה מזה, גם אם זה לא תמיד מכניס הרבה כסף)
חוצמזה, אין ספק שדן וולמן היוה השראה להפצה עצמאית. אני תוהה מה קרה ליוזמה שלו להקמת גוף שיווק של יוצרים עצמאיים.
אני מרשה לעצמי לשתף בלפחות חלק מהתובנות שהצטברו אצלי.
1. כשאתה סרט עצמאי, תישאר עצמאי. אל תיתן לאף אחד לקנות אותך ולא משנה כמה אתה חנוק בכסף. קיבלנו הצעה לרכישת הזכויות (או למעשה לאיבוד הזכויות שלי ושל שי ורקר המפיק, לכל החיים, יעני לתמיד…) ואני חייב לומר שזה כיף לא רגיל להסתובב ולדעת שכל הזכויות שלך…אתה יכול לעשות עם הסרט מה שאתה רוצה וכל גרוש שנכנס לסרט מגיע למי שירק דם על הסרט. אחרי שמכרנו את הסרט לטלוויזיה השוויצרית ובתקווה שנסגור דיל נוסף, אנחנו למעשה נגיע להכנסות בסכום שמפיץ ישראלי גדול (נחשו מי..?) הציע לנו וזאת מבלי לאבד בדל קמצוץ של זכויות מהסרט. לשמור את זכויות ההפצה של הסרט זה לא עניין של כבוד. זה אומר שכל הכנסה עתידית של הסרט תגיע לבעלי הזכויות קרי- אתם, אנחנו המפיקים והבמאים העצמאיים.
2. כבר אין דבר כזה הפצה ליניארית. מה כוונתי? אפשר להפיץ את הסרט בו זמנית בפלטפורמות נפרדות. הרי יחסי ציבור עושים בד"כ פעם אחת. וצריך לנצל את גל יחסי הציבור הזה.
ישנם צופים שלעולם לא יגיעו לסינמטק לראות סרט, מגניב ככל שיהיה (לא רק "מעשייה" אלא כל סרט. ישנם אנשים שצופים רק דרך המחשב וישנם יושבי ברים. (ובנוסף ,את "מעשייה אפשר לראות באינטרנט לצופים מחוץ לישראל דרך נגן DISTRIFI )
3. יוזמת הקרנת הברים נבעה מהעובדה שהבנתי שאני רוצה להמשיך לתת חיים לסרט שלי. מרבית הסרטים הישראלים (כמו שציינת יאיר) גוועים אחרי שבוע או שבועיים. "מעשייה" רץ יפה 3 חודשים בויקאנדים בסינמטק ת"א (וכאן גם המקום להודות מאוד לגרבוז ולפיני שץ) בהקרנות בברים מגיע קהל שלעולם לא יגיע לסינמטק ולבטח אין לו סיכוי לראות את הסרט שלי בקולנוע "רגיל" כי הרי (כמו שציינת בצדק) שום בעל בית קולנוע לא ייקח סרט אלטרנטיבי כמו שלי וייתן לו הפצה עם אורך נשימה. ההקרנות בברים מאוד כיפיות. ההיענות מצד בעלי הברים היא גדולה (עד עכשיו הקרנתי בסלונה, באנה לולו, בלבונטין 7, בקאימאק, ונכונות עוד הקרנות בנסיך הקטן, בילי ג'ין ומחוץ לת"א בסינקופה בחיפה ובעשן הזמן בב"ש ובבר יין בערד (בעזרתם האדיבה של חברי קיפוד) כל זה רק בדצמבר… יש כל הזמן עוד ועוד מקומות שאני קובע בהם הקרנות. ההקרנות הן לא "על הדרך" הקהל בא מוכן לראות סרט.
4. שתפו פעולה! העבירו אינפורמציה. העידכונים ההדדיים ביני ובין קבוצת קיפוד עוזרים לכולם! אנחנו מגלים מקומות חדשים ומעבירים טיפים. גם מרט פרחומובסקי ניסה להקים רשת הפצה עצמאית, אני מקווה שיום אחד היא תקרום עור וגידים.
5.ההפצה האלטרנטיבית היא גם חלק ממציאת דרכים לנטרל את שומרי הסף התרבותיים, אלה המחליטים איזה קהל יראה או לא יראה את הסרט. (יאיר..יש 2 מנהלי תוכן בסינמטקים שמפחדים להקרין את הסרט שלי, כי לטענתם..הם יפוטרו אם יקרינו אצלם את "מעשייה"). אני מניח שסרטים אלטרנטיביים לא מתאימים לכל קהל מצד אחד אבל מצד שני, אני יודע בוודאות שבכל עיר או עיירה (גם בב"ש או טבריה) יש קהל כלשהו לסרטים הללו.
בהצלחה לכולנו.
אליאב