חגיגה שחורה
בפנים: הראיון העצוב של פיץ׳ # שירים ללב שבור של ה-Eels # מותו של נשיא האקדמיה # שובו של מורפיאוס
את רוב היום הזה העברתי בניסיון להביס וירוס שפעת קטן ומעצבן שקצת ניטרל אותי. ובזמן הזה אתם חלפתם על פני הפוסט הזה מהלילה, וכמו הסצינה ההיא מ״העד״, הפשלתם שרוולים כמו קהילה והתחלתם לעזור לי לבנות אסם חדש. אנחנו ב-75% מהדרך לשרת חדש. אם תכננתם לתרום, אל תתחרטו. ולעשרות שכבר תרמו, בין 30 ל-500 שקל – וואו. תודה. ריגשתם. עזרתם. ובעיקר, דירבנתם אותי להמשיך. ואם תקראו את הפוסט הקודם, יש שם רשימה של דברים שאפשר לעשות כדי לקדם בלוג (או בלוגר) שאתם מעריכים שלא קשורים בהוצאה כספית. זה נכון, אגב, לכל אתר תוכן שאתם רוצים לתמוך בו, לא רק שלי.
============
זה אחד הראיונות העצובים שקראתי עם קולנוען, בכל שפה. יוסף פיצ׳חדזה, שסרטו הרביעי, ״סוכריות״, יוצא מחר לבתי הקולנוע מספר לשני ליטמן ב״הארץ״ על ההפסקה שלקח מבימוי סרטים אחרי מותה הפתאומי של אשתו, שהיתה בהריון מתקדם עם בתם השנייה (שנולדה בשלום, וכעת היא בת שבע). הטרגדיה האישית הזאת צובעת את הסרט שלו – שאני ראיתי בו לא מעט ציניות – בצבעים אחרים לחלוטין של שכול, אובדן, שברון לב ופסימיזם. למרות שאני לא מסכים עם הקביעה בכותרת (״אירופה לא תאהב את סרטו החדש של פיצ׳חדזה״ – הפוך! אירופה תתמוגג מסרטו החדש של פיצ׳חדזה, שאומר על ישראל את כל מה שאירופאים אומרים עליה שנים), זה מסוג הראיונות שאני חושב שכדאי לקרוא לפני הצפייה בסרט. הוא טוען את הסרט במימד רגשי משמעותי.
=============
טום שראק, שהיה יו״ר אולפני פוקס, ועד לפני שנתיים היה נשיא האקדמיה האמריקאית לקולנוע, הלך שלשום לעולמו במפתיע, והוא בן 68. למרות ששראק היה פעיל עד שעותיו האחרונות (הוא קיבל כוכב על שמו במדרכת הכוכבים בהוליווד), הוא נלחם בשקט בסרטן הערמונית שלבסוף הכריע אותו. שראק היה האיש שבתור נשיא האקדמיה פעל להגדיל את מספר הסרטים המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר מחמישה לעשרה (ובהמשך, כתיקון, לחמישה עד עשרה); הוא גם הפריד את טקס הענקת פרסי מפעל החיים מהטקס המרכזי, כדי לקצר אותו ולהפוך אותו ידידותי יותר לקהל צעיר. ובטקס פרסי מפעל החיים ב-2011, הוא דפק את הכניסה הזאת:
=============
למרות אהבתי הרבה ל-Eels, ההרכב של מארק אוליבר אוורט, רק השבוע יצא לי לשמוע לראשונה את האלבום האחרון שלהם שיצא ביולי. והיום אנחנו מתבשרים שבעוד שלושה חודשים הם מוציאים אלבום חדש. יש לו את התקופות האלה, של אלבום כל שנה, או אפילו פעמיים בשנה. לרוב זה יהיה אחד רועש, אחד שקט. הקודם היה רועש, אז הנה מגיע השקט, שיוצא בול בזמן ליום ההולדת שלי. כמה מתחשב. הדיסק החדש ייקרא ״THE CAUTIONARY TALES OF MARK OLIVER EVERETT״, ונראה שכמו במקרה של ״אורות מהבהבים״, הדיסק הכפול שלו מ-2005, גם כאן זהו דיסק אוטוביוגרפי העוסק בסיפור חיי המשפחה העגומים של אוורט, שראה את קרובי המשפחה הקרובים אליו מתים צעירים או מתאבדים. היום ראה אור שיר ראשון מתוך הדיסק החדש. את ה-Eels שמענו בחודשים האחרונים בקולנוע בפסקולים של ״דיברנו מספיק״ ו״הטעות הגדולה״.
אגב, לא ראינו את Eels ב״הכל יחסים״ של ג׳אד אפטאו, כי הסצינה שצולמה עם אוורט נחתכה מהסרט. אז הנה היא עכשיו כאן:
============
״אני לא מבין בפוטבול ואני לא מבין בדיג״, שרים ה-Eels. מה שמוביל אותנו לסופרבול, שישודר בלילה שבין ראשון לשני הקרובים. זו החגיגה השנתית של הפרסומות הכי יקרות בעולם, המופסקות מדי פעם בפעם בשוטים אוויריים של דשא ירוק. ביום שני, אני מניח, נסכם מה היו הפרסומות הכי בולטות, ואילו סרטי קיץ כבר יצאו לדרך עם מסעי הפרסום שלהם. אבל לא צריך לחכות עד ליום שני, כי חלק מהפרסומות כבר יצאו ליו-טיוב. כמו, למשל, זו למותג הרכב קיה, שגייס את לורנס פישברן לשאת את שם המטריקס לשווא:
