01 פברואר 2014 | 20:13 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

״סוכריות״, ביקורת

“סוכריות״. סוכריית סוס מטורינו

כמה רציתי לאהוב את ״סוכריות״, סרט עם כל כך הרבה דברים מצוינים בו. אבל לא עלה בידי. כמעט.

פורסם ב״פנאי פלוס״, 29.1.2014

את ״סוכריות״ יצר יוסף פיצ׳חדזה (״שנת אפס״, ״לנגד עיניים מערביות״) מחומרי הגלם המשובחים ביותר: הוא הביא ארצה צלם משובח (ראו בהמשך), שנתן לסרט שלו מראה קודר וזוהר; והוא ליהק את השחקנים הכי טובים בארץ – מכרם חורי, מוני מושונוב, מנשה נוי, שמואל וילוז׳ני, שרה אדלר; ועם צילום כביר וצוות מזהיר הוא יצר סרט שנראה כמו גרסת אגדת הילדים לסכסוך הישראלי-פלסטיני: עמי ותמי בירושלים, עם ציטוטים מטרקובסקי ומטרנטינו, ומכל הבמאים הכי טובים בעולם. זה סיפורם של שני בעלי מפעלים מתחרים לייצור סוכריות ושיווקן, האחד ישראלי, השני פלסטיני. והם יוצאים לתחרות על כיבוש טריטוריאלי בין רשתותיהן המתחרות. אנשים שעוסקים בממתקים צבעוניים, אבל מנהלים קמפיין ארסי ועקוב מדם על הבכורה, שהוא גם – באופן לא מוסתר – גם מלחמה פוליטית. משל אירוני על החיים המרירים במדינה? נשמע מבטיח. אלא שמשהו קרה בדרך וכל חומרי הגלם המצוינים לא התאחו היטב באפייה. הקצב והטון של ״סוכריות״ משאיר את הסרט הזה כיצירה עם פוטנציאל כביר, אבל עם החמצה מתסכלת בביצוע.

זהו סרטו הרביעי של פיצ׳חדזה, והוא כבר יוצר אצלי תבנית קבועה: אחד אני אוהב, השני לא. את ״לנגד עיניים מערביות״ מ-1996, אהבתי. סרט שהיה חידוש מקומי: סרט מסע בשחור-לבן, מעין וים ונדרס/גודאר במדבר הישראלי עם פסקול רוקנרולי. ואז ״בסמה מוצ׳ו״, שהיה בעיניי סרט מבולגן, היסטרי ומאוד לא ברור. ואז ״שנת אפס״, סרטו הטוב ביותר של פיצ׳חדזה, ואחד הסרטים המרתקים של שנות ה-2000 בארץ (ולמרבה הצער, אחד הסרטים הכי פחות מוכרים מבין הסרטים שנעשו בארץ, וסרט שכדאי להתוודע אליו). סרט שהוכיח לי שוב שכשפיצ׳חדזה נוגע ברוקנרול יוצא משהו מצוין. ועכשיו, ״סוכריות״, שיש בו משהו שהזכיר לי את ״בסמה מוצ׳ו״, בניסיון ליצור סרט שהוא כולו מטאפורה, ולכן הוא קצת נראה משייט בחלל ואף פעם לא נוגע בקרקע (וכמו עם ״בסמה מוצ׳ו״ ההיקסמות של פיצ׳חדזה מאיקונוגרפיה נוצרית, שאמורה להקנות לסרט ניחוח קוסמופוליטי, נראית לי בעיקר משונה). פיצ׳חדזה, שטעמו הקולנועי משובח, מכניס לקלחת המון אלמנטים, ציטוטים, סגנונות ונימות, ושוטים ארוכים ומרהיבים, לעיתים זו קומדיה שחורה, ולרגעים טרגדיה שייקספירית קורעת לב, ולרגעים זו סאטירה, ולרגעים זה סרט שואה. יש כאן הרבה תעוזה ולא מעט חוצפה, ולעיתים גם פשוט התרסה, אבל זה לא נדבק. למעשה, מאז ״מייד אין יזראל״ של ארי פולמן, שמשהו בטון שלו מאוד מזכיר את ״סוכריות״, לא הרגשתי כזה תסכול מיצירה שמורכבת מכל האלמנטים שאני הכי אוהב, אבל אני לא מצליח לאהוב.

נ.ב:

באופן מפתיע, מרשים ומעורר הערכה, צילם את ״סוכריות״ הצלם הגרמני פרד קלמן, שעבד עם בלה טאר על שני סרטיו האחרונים, ״האיש מלונדון״ ו״הסוס מטורינו״, שניים מהסרטים המרהיבים ביותר מבחינת צילום שנראו באחרונה. אבל להבדיל מהם, שהיו בשחור-לבן, ״סוכריות״ מצולם בצבעוניות זרחנית יפהפיה, אבל גם אפלולית מאוד. וכמו עם סרטיו של בלה טאר, גם ״סוכריות״ מתאפיין בלא מעט שוטים ארוכים-ארוכים ואיטיים-איטיים (שוטים ארוכים עם דיאלוגיים מהירים וציניים, זה אולי המיזוג שלא עובד בסרט, אבל הוא יפה לעין).

הנה לדוגמה, שוט אחד כזה, 3:44 דקות אורכו. כמו לא מעט שוטים בסרט, הוא נותן לווילוז׳ני הזדמנות להראות שהוא כנראה השחקן הכי טוב בשוטים-ארוכים שיש בארץ, הוא מדבר אקספרס בלי לפסוס אחד. אם אתם אוהבים את הסצינה הזאת, והמיזוג המעט מערכוני שבה בין רצינות, אבסורד, הומור שחור ודחקה, תאהבו את ״סוכריות״:

נושאים: ביקורת

השאירו תגובה