21 פברואר 2014 | 14:08 ~ 12 תגובות | תגובות פייסבוק

״בתוך לוּאין דיוויס״, ביקורת

"בתוך לואין דיוויס״. I don't see much money here

“בתוך לואין דיוויס״. I don’t see a lot of money here

לפני שניכנס לביקורת המורחבת והפרטנית שמפשפשת בכמה מהמוטיבים והתעלומות של ״בתוך לואין דיוויס״, סרטם החדש של האחים כהן, אני מחויב להדגיש: זה סרט למיטיבי לכת. למעריצים המושבעים של האחים כהן, או לחובבי מוזיקת פולק אמריקאית, שגם יתמוגגו (כמעט 30 אחוז מהסרט מוקדשים לשירים, זה הסרט עם הכי מעט עלילה שהאחים כהן כתבו). כל השאר – אלה שחושבים שהדבר הכי חשוב בסרט הוא הסיפור, רחמנא ליצלן – צריכים להיזהר ממנו. אם חשבתם ש״האיש שלא היה שם״ משונה, ״לואין דיוויס״ מגיע מאותו מדף. אבל כל מי שעוסק באמנות, חייב לגשת ולהתמודד עם ההמנון לכישלון שיצרו האחים כהן, דווקא אחרי סרטם הכי מצליח. אני משוכנע שכל מי שעוסק ביצירה לא יצליח לשכוח את הסצינה בה מופיע דיוויס (בגילומו של אוסקר אייזיק, זמר בדרך כלל) מול אמרגן משיקגו (בגילומו של פ. מאריי אברהם). סצינה מינורית, כמו כל הסרט, אבל שמחזיקה את המנוע התמאטי של הסרט כולו.

זה סיפורו של אמן, מוכשר מאוד, שמבין שכדי לזכות בהצלחה, הכרה, פרסום וכסף, כשרון זה לא מספיק. צריך עוד משהו. השאלה האמיתית שהסרט מעלה, והיא הדיון שכדאי לנהל סביבו, היא האם נכון פועל לואין דיוויס שהוא בוחר בכל רגע נתון בבחירה הכי פחות טובה להצלחתו. האם זה מעיד על יושרה אמנותית קיצונית, אי הרצון לזוז מילימטר ממה שהוא רוצה לעשות גם אם זה יגרום לכך שהוא ייכשל? או על אטימות מייאשת של אדם לא ממש קשוב לסביבתו, שמקבל בכל סצינה וסצינה רמז מה עליו לעשות כדי להצליח, אבל הוא מעדיף שלא. ואולי, כמו שסוף הסרט רומז, כל הקטע הזה עם הצלחה הוא פשוט עניין רנדומלי. איש אחד שר שנים ונשאר אלמוני, ואז עולה איש אחר, שר כמה שירים, והופך בין לילה לסנסציה, שרק הופכת את זה שבא לפניו לעוד יותר לא רלוונטי. האחים כהן כבר עסקו באקראיות של ההצלחה ב״בארטון פינק״, ולא רק שיש דמיון בשיער של דיוויס ופינק, יש גם דמיון במסע שהשניים עורכים בתוך המוח שלהם, ובנקודת הסיום אליה שניהם מגיעים.

פורסם ב״פנאי פלוס״, 19.2.2014

אין כרגע בעולם במאים יותר חכמים מהאחים כהן. פשוט אין. היינו צריכים את ״בתוך לוּאין דיוויס״, הסרט הכי אבסטרקטי, אנטי-עלילתי, בלתי-מסחרי, ועם זאת שובה-לב-לחלוטין שלהם מזה שנים, כדי להיזכר שהאחים כהן לא עושים סרטים, כמו שהם מנסחים כתבי חידה. אחרי כמה סרטים מסחריים יותר, עלילתיים יותר, שעזרו להם להביא קהל, להרוויח כסף ולזכות באוסקרים, האחים מביאים כעת את סרטם הקטן ביותר, סרט אינטימי, זעיר מימדים, שכדי להעריך אותו באמת, צריך להשקיע בו לא מעט דקות לפיענוח. כמה קטן ולא מסחרי? הסרט הזה צולם בדיוק לפני שנתיים והושלם כבר בסוף 2012, אבל באופן בלתי שגרתי לאחים כהן בשנים האחרונות, איש לא רצה להפיץ אותו באמריקה. סרט קשה לשיווק, מופנם מדי, עם דמות ראשית מאוד לא מאוד מעוררת הזדהות (אלא אם כן אתם אמני שוליים). אם ״אומץ אמיתי״, סרטם הקודם (שהיה המצליח ביותר בתולדות הקריירה שלהם), היה ״ביקור התזמורת״ שלהם, ״בתוך לואין דיוויס״ הוא ״ההתחלפות״ שלהם. זה סרט שבעיקר מנהל דיאלוג שלהם עם עצמם.

עברו כמה חודשים עד שסי.בי.אס פילמס, חברת הפצה חדשה וקטנה, לקחה את הסרט לידיה. ומשם לפסטיבל קאן, שם הם זכו בפרס חבר השופטים, ומשם לזמזומי אוסקר. העובדה שהסרט הזה, לבסוף, כשל לחלוטין באוסקרים (עם שתי מועמדויות זניחות על צילום ועל מיקס) מעידה על דעת הקהל הרחב עליו: אנשים לא מתחברים לסיפורי כשלונות. כך שבסופו של סיבוב, הסרט הזה השלים את יעודו: הרי לא יתכן שסרט על אמן כושל, שלא מצליח למצוא את מקומו בעולם, שלא מצליח לזכות בהכרה ובפרסום ולחוות פעם אחת סיפוק ונחת רוח מאמנותו, שדווקא סרט כזה יזכה לתשואות ולפרסים. זה הרי היה מוביל לפרדוקס.

לכן, כדי להפוך את הסרט לנגיש יותר, וקצת לחביב יותר, הדרך הנאותה להציג אותו הוא באמצעות המוזיקה שלו. זהו סרט על סצינת מוזיקת הפולק בגריניץ׳ ווילג׳ ב-1961 – זה סרט על שירי עם, והוא בנוי כמו אגדת עם, והסרט גדוש מוזיקה. יש בו כשבעה או שמונה שירים המנוגנים במלואם, רובם קלאסיקות של עולם הפולק, ומכיוון שהשירים מספרים חלק מהסיפור אין מנוס אלא להכתיר את ״בתוך לואין דיוויס״ בתור המיוזיקל של האחים כהן.

הפסקה הנ״ל היא כל מה שתקבלו ממני בכל הקשור להמלצה. מכאן ואילך הייתי רוצה לחטט בסרט הזה קצת יותר לעומק. מה שאומר שאת המשך הדיון כאן תניחו בצד וחיזרו אליו אחרי שראיתם את הסרט. כי האחים כהן מחביאים בסרטים המון רמזים המבקשים פיענוח. יש לא מעט צופים שזה משגע אותם, כי יש בזה לא מעט התחכמות, אבל בעיניי זה למעשה הכיף הגדול בצפייה בסרטים של האחים כהן. הסרטים שלהם מתכתבים עם גוף עצום של טקסטים מכל מיני תקופות ותרבויות, אבל הם בעיקר מתכתבים עם כלל היצירה של האחים כהן. ו״בתוך לואין דיוויס״ הוא כמו פיסת הפאזל שהיתה חסרה כדי להדביק את ״ברטון פינק״, ״אחי, איפה אתה״, ״ביג לבובסקי״ ו״האיש שלא היה שם״ יחד. כמו ״בארטון פינק״ זהו סרט על אמן שלא מצליח ליצור; כמו ״אחי, איפה אתה״ זהו מסע בעקבות שורשי מוזיקת העם האמריקאית; וכמו ״ביג לבובסקי״ ו״האיש שלא היה שם״ זהו סרט על אדם שלא רוצה לעשות כלום.

וכדי לנסות להבין מה הם רצו להגיד, אני רוצה לנסות ולפצח כמה מהמוטיבים המרכזיים בו. ונתחיל עם החתול.

מה הקטע עם החתול?

בבואנו לסרט, או לכל יצירה דרמטית, השאלה הראשונה שאנחנו שואלים את עצמנו היא ״מי הגיבור של הסיפור?״. לכאורה, אנו נוטים לחשוב שזה שיש לו הכי הרבה דקות מסך הוא הגיבור. לואין דיוויס, שדמותו ניצבת במרכז הסרט, מופיע בכל סצינה וסצינה בסרט. זה הסיפור שלו. אבל האם הוא הגיבור? כדי להיות גיבור, על הגיבור להיות בעל רצון, ואז להיות זה שיוזם סדר של פעולות כדי להשיג את הרצון שלו. הגיבור הוא דמות אקטיבית. יוזמת. מניעה. ואילו לואין דיוויס הוא לא. הוא דמות מונעת. הוא עושה דברים שאחרים כפו עליו או סידרו לו. הוא לא עושה דבר מיוזמתו. לואין דיוויס הוא זמר בסצינת הפולק של תחילת הסיקסטיז בניו יורק, ולמרות שנדמה שהוא כמה להצלחה, נדמה גם שהוא יעשה הכל כדי לחבל בסיכוייו להשיג אותה. לואין, שאין לו גרוש, או דירה או אפילו מעיל, נודד בין דירה לדירה, מבקש טובות מחברים שהוא לא מתכוון אי פעם להיות נדיב מספיק כדי להשיב להם כגמולם. ובאחת הפעמים האלה הוא ננעל מחוץ לדירה של שניים מחבריו (או מעריציו) יחד עם החתול שלהם. ומרגע זה, ולמשך חלק ניכר מהסרט, הוא תקוע עם החתול. והנה התיזה שלי: החתול הזה, הוא גיבור הסרט. הוא הדמות היחידה בסרט שיש לה רצון אמיתי ומטרה: לחזור הביתה.

אבל למה אני חושב שהחתול הזה כה חשוב ומרכזי לסרט? כי האחים כהן רומזים את זה מפורשות. כשהוא נעול עם החתול מחוץ לדירה עוצר לואין בטלפון ציבורי ומשאיר לחברו הודעה אצל מזכירתו בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת קולומביה. ״תגידו לו שהחתול אצל לואין״, הוא אומר לה (ובאנגלית: Llewyn has the cat). אבל היא טועה ושומעת שהוא אומר ״Llewyn is the cat״. כלומר: ״לואין הוא החתול״. מכיוון שהאחים כהן לימדו אותנו שהם בקיאים בכתבי רש״י בפתיח של ״יהודי טוב״, אנחנו יודעים שגם אצלם, ממש כמו אצל רש״י, אין מילה אחת מיותרת בטקסט. כל מילה משמעותית. ולכן, אני חייב להסיק שברגע הקומי הקטן ובר-החלוף הזה של אי-הבנה טלפונית, מסתתר המפתח לסרט, שאומר לנו: מה הסיפור עם החתול?

רמז אחד: אנחנו כבר מכירים את החתול הזה מ״יהודי טוב״. שם מסביר לנו הגיבור על החתול של שרדינגר, ניסוי תיאורטי בפיזיקת הקוואנטים, שמציע מסקנה פילוסופית קיצונית המנותקת מהמציאות הפיזית הקיימת לנו: שחתול יכול להיות מת וחי בו בזמן. ממש כמו הגיבור של ״יהודי טוב״ בסוף הסרט, ואולי ממש כמו לואין דיוויס, שאנחנו רואים אותו עושה לופ שלם ולא לגמרי מבינים מה מצבו: האם הוא שם או לא.

בשיטוטיו ברחוב עוצר דיוויס ליד כרזה לסרט של דיסני ״המסע המופלא״, על חתול וכלב שחוצים את היבשת כדי לחזור הביתה. ובתוך כל זה, אנחנו אמורים להבחין שהחתול הזה בכלל מגיע מסרט אחר. נזכיר: אנחנו נמצאים בגרינץ׳ ווילג׳ ב-1961, אנשים מגיעים לעיר כדי להצליח ובאמצע יש סיפור עם חתול ג׳ינג׳י שהולך לאיבוד. החיבור אמור להיות ברור: ״בתוך לואין דיוויס״ הוא כמו פרויקט נלווה ל״ארוחת בוקר בטיפאני״, הסרט מ-1961, בו גם אודרי הפבורן מחפשת את החתול שלה בסמטאות הווילג׳. כאילו שני הסיפורים מתרחשים זה בסמוך לזה, בשכנות.

וכשאנחנו מגלים לבסוף שלחתול קוראים יוליסס אנחנו צוחקים צחוק קטן, כי הוא באמת יצא למסע ורק רצה לחזור הביתה. וכי יוליסס הוא גם שמה של הדמות שגילם ג׳ורג׳ קלוני ב״אחי, איפה אתה״.

האם עלינו להבין מזה שללואין דיוויס יש תשע נשמות? ואולי יש כאן רעיון אחר, שאותו נפענח באמצעות שם הסרט.

מה פירוש ״בתוך לואין דיוויס״?

שם הסרט מחזיר את האחים כהן לראשית ימיהם כתסריטאים, כשהם קראו לסרטיהם על שמות הדמויות. ״ברטון פינק״, ״ביג לבובסקי״, ״בייבי אריזונה״, ״The Hudsucker Proxy״. אבל הצירוף ״בתוך לואין דיוויס״ לא לגמרי ברור. האסוציאציה הראשונה קשורה לעולם הפולק בו מתרחש הסרט: ״בתוך דייב ואן רונק״ היה שמו של תקליט שהקליט אחד מגיבורי סצינת הפולק של ניו יורק, דייב ון רונק, שהסרט הזה אמור להיות (לכאורה) בהשראתו (הוא לא). האסוציאציה שניה מגיעה מהעולם בו אני בקיא היטב: עולם העיתונות. ״בתוך״ משהו או מישהו היא כותרת נפוצה לכתבות מגזין, פרופיל או סרטי תעודה המנסים לפצח דמות אגדית. להיכנס לתוך הדמות, להבין את מנגנוניה. לפיכך זהו שם אירוני, כי אנחנו מחפשים כתבות פרופיל על אנשים שהצליחו, ואילו לואין דיוויס הוא כישלון מתגלגל. אבל השם הזה זורק אותנו למקום מעניין יותר: הוא מסגיר בפנינו את העובדה שאנחנו רואים את העולם מבעד לנקודת מבטו הבלעדית של לואין דיוויס, ושיש מימד של הזיה סוריאליסטית בסרט, של אדם שחי בתוך ראשו וכל הזמן פוגש אופציות של החיים שלו: באופציה אחת יש לו ילד, באופציה שניה אין לו. הוא מנסה להצליח עם שירי עם ורואה את חבריו מצליחים ממנו עם שירים שהוא בז להם: שיר מתקתק בסגנון פיטר, פול ומרי מצד אחד, ושיר פופ קומי קליט מצד שני. הוא מבצע שיר ונותר אלמוני ואז מגיע זמר בשם בוב דילן ומבצע את אותו השיר והופך לאגדה. הוא פוגש שני אנשים במכונית ורואה את האופציות הזמינות לחייו מולו: או מוזיקאי מצליח אבל פתטי, מסומם ומריר, או לוזר שמתפקד כמשרתם של המצליחים. כל הזמן הוא רואה שתי אופציות מולו. ולכן החתול: יש גם שני חתולים, ואולי אפילו יותר. לואין דיוויס חי את תיאוריית המיתרים באופן מוחשי – ולא רק על הגיטרה שלו – ורואה את החיים על שלל האפשרויות שבהם, אבל הוא לא מצליח להבין מה לעשות עם זה. ולכן…

מה הסיפור עם הסוף?

״בתוך לואין דיוויס״ בנוי בצורה מעגלית. בסוף הסרט אנחנו מבינים שהמבנה לא היה כרונולגי וההתחלה בעצם היתה הסוף. אבל לא בדיוק: סצינת הפתיחה וסצינת הסיום אינן זהות. הן כמו שתי אופציות לאותו סיפור. קצת כמו תקליט, מוטיב ויזואלי שמופיע בסרט שוב ושוב: כשהמחט גומרת סיבוב היא לא חוזרת בדיוק לאותה נקודה אלא מתקדמת עוד קצת פנימה. אבל לואין דיוויס הוא קצת כמו תקליט שרוט: תקוע במקום.

מבוסס על סיפור אמיתי?

האחים כהן הם שקרנים מדופלמים. בפתיחה של ״פארגו״ הם כתבו שזה מבוסס על סיפור אמיתי. זה שקר, כמובן. בכותרות הפתיחה של ״אחי איפה אתה״ הם נתנו קרדיט ״מבוסס על ׳האודיסיאה׳ מאת הומרוס״. את ״יהודי טוב״ הם הציגו כסיפור המבוסס על הוריהם ועל ילדותם. לכן, כשהאחים כהן הציגו את סרטם החדש, לפני צילומיו, כמושפע מסיפור חייו של זמר הפולק דייב ואן-רונק, שפעל בווילג׳ בתחילת שנות הששים, הכהנפילים הוותיקים יידעו כבר לגחך ולהבין שגם זו בדיה. אבל בדיה מורכבת למדי. כי ואן-רונק בהחלט היווה השראה לדמותו של לואין דיוויס: שם תקליטו של ואן-רונק הוא ההשראה לשם הסרט, והשיר שפותח את הסרט וחותם אותו, ״תלו אותי״, מוכר (בין השאר) בביצועו של ואן-רונק. אבל לואין דיוויס אינו ואן-רונק. כמו דמויות רבות של האחים כהן הוא בראש ובראשונה סמל, או משל. ״אם זה לא חדש, וזה לא מתיישן, אז זה שיר עם״, אומר דיוויס בפתיחת הסרט, ובסופו. מה שאומר שאם רוצים להבין מה קורה בתוך ״לואין דיוויס״ צריך להקשיב לשירים שמתנגנים בראשו.

מה העניין עם השירים?

אל מול הסטטיות במצבו של לואין, צריך לשים לב לשירים המתנגנים בסרט. כולם עוסקים במסעות ובפרידות (כולל השיר המשעשע ״בבקשה מר קנדי״, השיר המקורי היחיד בסרט, שהוא מעין מונולוג היתולי של האסטרונאוט ג׳ון גלן המבקש שלא ישגרו אותו אל החלל). השיר שפותח את הסרט וחותם אותו הוא שיר פרידה של נידון למוות. וזה מחזיר אותנו אל ״האיש שלא היה שם״, גם הוא סרט על אדם ללא רצונות שהוא בעצם אגדה שלמה שמסופרת לנו לפני הוצאתו להורג. לואין דיוויס מנסה לברוח – לחזור לעבודתו כספן ולצאת אל הים, אבל הוא תקוע במקומו. הוא נוסע לשיקגו בחיפוש אחר הצלחה, אבל חוזר כלעומת שבא. אבל בשירים שלו (ושל חבריו) הוא כל הזמן נודד. מה שמחזיר אותנו אל הדמות היחידה שבאמת עוברת מסע מופלא. החתול יוליסס. כי מבפנים, לואין הוא באמת החתול.

=================

פנכות טריוויה נוספות:

 1.

מי שראה את ״בושה״ כבר יודע שקארי מאליגן היא גם זמרת נפלאה. ב״בתוך לואין דיוויס״ אנחנו שומעים אותה שרה שוב, והיא מצוינת. אבל ההשפעה של מאליגן על הפסקול לא נפסק שם. את השירים בסרט הפיק טי. בון ברנט, שמשתף פעולה רבות עם האחים כהן בכל פעם שצריך מוזיקת ארכיון, והוא עשה זו בשיתוף מרקוס ממפורד, סולן ממפורד אנד סאנז. לפני שנתיים, אחרי שהסתיימו הצילומים, התחתנו מאליגן וממפורד, שנפגשו על הסט.

 2.

רוצים עוד חידות הקשורות לסרט? הוא פשוט גדוש בהן ולא תמיד ברור מתי האחים כהן רציניים ומתי הם מתלוצצים. אבל הנה הבדיחה הכי טובה. כבר בדצמבר, כשראיתי את הסרט לראשונה, השתעשעתי מזה. אם תישארו עד סוף כותרות הסרט, בשלב שבו עולים כל הלוגואים הקשורים למעבדות ולאולפני הסאונד, תשימו לב שיש שם גם לוגו אחד יוצא דופן של מערך כשרות ניו יורקי שמכריז שהסרט הזה כשר לפסח. בעברית. ואם תשימו לב, כשלואין דיוויס ישן בדירת חבריו היהודיים באפר ווסט סייד, מעל המיטה תלויה תמונה של הגדה של פסח. למה? לא יודע. אולי כי ליוונים היתה את האודיסיאה וליהודים היתה את יציאת מצרים?

האחים כהן. כשרים לפסח

נושאים: ביקורת

12 תגובות ל - “״בתוך לוּאין דיוויס״, ביקורת”

  1. רון 21 פברואר 2014 ב - 15:58 קישור ישיר

    סיפורי כישלון מוזיקליים הם הסוגה העלילתית האהובה עלי
    מאז הקומיטמנטס.
    ומעניין לקרוא איזה ניצוץ בליבך, יאיר, לסרט הזה.
    לא מכבר הציג אוטר גדול אחר עלילת כישלון לא פחות פואטית ומרגשת משל הכוהנים, לגביה היית צונן לחלוטין.

  2. יצחק 23 פברואר 2014 ב - 21:55 קישור ישיר

    להערכתי הנהג הוא הבחור מבדרכים. יש מצב שזה אותו שחקן.

    • מיקי 23 פברואר 2014 ב - 22:14 קישור ישיר

      יש גם פירוש אחר לסרט, יותר אופטימי: סצינת הפולק עומדת להשתנות – מה שנרמז בסצינה האחרונה בסרט – מה שהופך את הבחירות של לואין ואת הדרך שלו לכזאת שאולי עוד תשתלם.

    • מיקי 23 פברואר 2014 ב - 22:14 קישור ישיר

      מצטער, משום מה הדפדפן נתקע לי והתגובה שלי באה כתגובה לשלך. בכל אופן, ההערכה שלך נכונה – זה באמת אותו שחקן מ”בדרכים”

  3. מיקי 23 פברואר 2014 ב - 22:13 קישור ישיר

    יש גם פירוש אחר לסרט, יותר אופטימי: סצינת הפולק עומדת להשתנות – מה שנרמז בסצינה האחרונה בסרט – מה שהופך את הבחירות של לואין ואת הדרך שלו לכזאת שאולי עוד תשתלם.

  4. שרוןבן 26 פברואר 2014 ב - 13:11 קישור ישיר

    ראיתי את הסרט אתמול עם אישתי וזוג חברים. כולם חוץ ממני לא אהבו את הסרט כי הוא על “כלום” ו”כלום לא קורה בו”. אבל אני כן אהבתי אותו. קודם כל אהבתי את המוסיקה וגם הבנתי שהוא מספר לנו על משהו שהוא יותר עמוק מהסיפור על חייו של לואיין דיייויס שאינם מתקדמים לשום מקום. רציתי להגיד לך תודה יאיר על שהארת את עייני לכל הרבדים הסמויים יותר או פחות שחשפת. אני בטוח שיש עוד מה לחשוף בסרט הזה.

  5. איתן שמייסר 6 מרץ 2014 ב - 0:58 קישור ישיר

    ועוד חידה/ רפרנס מהסרט: בתור סרט שעוסק במוסיקת ‘פולק’ יש בו לא מעט מוסיקה קלאסית, בעיקר בסצנות בבית הגורפיינים. הקטע הקלאסי הראשון שנתקלים בו הוא ה’לקרימוזה’ מה’רקוויאם’ של מוצרט. הסוכן שלו עורך לואין דיוויס את האודישן בשיקגו מגולם ע”י פ. מורי אברהם- כן, זה שגילם את סאליירי, אויבו של מוצרט בסרט ‘אמדאוס’. המיתוס הרווח על חיבור הרקוויאם של מוצרט (שמופיע גם ב’אמדאוס’) הוא על השליח האלמוני הלבוש בגלימה וכובע שחורים שהזמין את היצירה ומוצרט החולה חשב שהמדובר ברקוויאם לו עצמו. השליח הזה הוא זה בדיוק מסצנת הפתיחה/ סיום של הסרט. האם לואין דיוויס הוא סאליירי או מוצרט מבחינת האיכות של יצירתו ומבחינת ההצלחה של יצירתו? על כך מדבר הסרט…

  6. תומר 20 מרץ 2014 ב - 16:39 קישור ישיר

    זו פשוט ביקורת מעולה ואתה איש פשוט חכם

  7. תומר 20 מרץ 2014 ב - 16:49 קישור ישיר

    סופיילר – אם לואין דייויס הוא החתול, אז זה מסביר שהוא פוגע בחתול אחרי שהוא חוזר מהכשלון אצל באד גרוסמן. החתול נפצע אבל הוא חי!! מה שנקרא Beaten but not Broken

  8. אסף 26 מרץ 2014 ב - 12:59 קישור ישיר

    ביקורת מעולה. החתול הוא בכלל של שרדינגר. גאוני.
    אהבתי את הביקורת הרבה יותר מהסרט, למרות שאני פריק של האחים כהן ושל מוסיקת פולק.

  9. איל שחר 3 מאי 2014 ב - 2:21 קישור ישיר

    מצטרף לקודמי – בלי הביקורת שלך (אפשר לתת גם קצת קרדיט למבקרים נוספים), הייתי נהנה מהסרט הרבה פחות…


השאירו תגובה