״העבר״, ביקורת
"העבר״. פרידה 2
מה תפריט הצפייה שלכם לפורים הזה? אם אתם אוהבים אקשן, לכו ל״300: עליית האימפריה״, המספר את סיפורו של אחשוורוש, בימיה האחרונים של ממלכת פרס לפני כניעתה ליוונים. ואם אתם אוהבים דרמה, לכו ל״העבר״, סרט פרסי (כלומר, אירני) שמתחפש לסרט צרפתי.
פורסם ב״פנאי פלוס״, 12.3.2014
נדמה לי שאני יודע איך אומרים רוברט בנטון בפרסית: אסגר פרהדי. בשנות השמונים המוקדמות רוברט בנטון היה התסריטאי והבמאי שהביא את הדרמה המשפחתית האמריקאית לכדי שלמות, החל מ״קרמר נגד קרמר״. אסגר פרהדי הוא הבמאי האיראני שלפני שנתיים זכה באוסקר על ״פרידה״, סרט שמתבונן בתהליך גירושים בין בעל ואשה מנקודת המבט של הילדה שביניהם. אחרי הזכייה בפרס קיבל פרהדי הזדמנות ליצור את סרטו הבא בצרפת. שם, בלי לדעת מילה בצרפתית, הוא יצר את ״העבר״, שנראה קצת כמו סרט המשך – לא מבחינת הדמויות והעלילה, אלא מבחינת התימה. זה סרט שלישי שלו שעוסק בגירושים של זוג, שנעים סביב הרצון של אחד מהם להגר. ״העבר״ הוא קצת כמו ״פרידה״, כמה שנים אחר כך.
כמה שנים אחרי הפרידה שלהם מזעיקה אשה את בן זוגה לשעבר חזרה לפריז כדי שייתן לה גט. הסיבה: היא רוצה להתחתן עם בן זוגה החדש. אבל נדמה שלא כל הרגשות התפוגגו בינה ובין האקס שלה, ומי שלוקח הכי קשה את הפרידה ואת הקאמבק, הם הילדים שלה. יש כאן מערכת משפחתית מסובכת למדי שנפרשת מולנו בהדרגה ועם דקויות רבות, שפרהדי מציג לפנינו טיפין טיפין ובכל רגע מצליח להפתיע בעדינות שלו, ובאופן שבו הוא חושף גילויים גדולים בדממה גדולה.
דווקא בגלל ש״העבר״ מכיל לא מעט נקודות השקה ל״פרידה״ הוא עוזר לנו לשים לב שפרהדי הוא תסריטאי מחונן. הוא מצליח להעביר רגעים תסריטאים משמעותיים באופן שהם ייראו טבעיים מאוד, נטורליסטיים, ורק אחרי שהם קורים אנחנו מבינים שהרגע קרה כאן משהו משמעותי לעלילה. למשל, הסצינה הפותחת, בה מתנהל דיאלוג שלם ללא מילים בין גבר ואשה בשדה תעופה, שמנעד רחב של רגשות מובע כשזגוגית ביניהם – מגעגוע ועד אכזבה. עוד דוגמה: הגבר יושב במכונית ומחכה לאשה. פקחית מורה לו לנסוע, לפני שהיא רושמת לו דו״ח. הוא נוסע ומקיף את הבלוק. בפניה ימינה השמש מסנוורת אותו אז הוא מוריד את מגן השמש במכונית. ממנו נופל צרור ניירות עם רשיונות הרכב, ובתוכו תמונה של גבר. וכך, בגלל סינוור מהשמש שנראה כמו רגע אקראי לחלוטין ובלתי מתוכנן, מגלה הגיבור שזה לא הרכב של האשה, ושיש גבר חדש בחייה. הסרט מלא רגעים כאלה, המשוחקים בעדינות רבה על ידי שני השחקנים הראשיים.
והנה עוד דבר שמסתמן כסימן היכר של פרהדי: ממש כמו שהיה ב״פרידה״ גם כאן, בתוך עלילה על זוגיות ומשפחה, נפרשת עלילה נוספת של חיפוש אחר אמת ופתרון תעלומה. יש חידה, פיסת פאזל, שפתרונה חסר לדמויות, ושפוצעת חור במצפון שלהם ובמקביל לכל הדינמיקה המשפחתית הם גם חייבים לברר דבר מה. משהו שקרה, אבל לא לגמרי ברור מה, ומי אשם. בשני המקרים זהו סיפורה של דמות שמגיעה לאשפוז ולא ברור מה הביא לכך. פעולותיהן של הדמויות נובעות מיסורי המצפון שלהן, כתוצאה מכך שהם חושבים שמשהו קרה, אבל האמת, כשתיחשף, תשחרר אותם. האם פרהדי ממחזר את עצמו או מפתח מוטיב?
אבל מול ההתפעלות מיכולת הכתיבה רבת הרבדים והניואנסים של פרהדי, נחשפות גם מגרעותיה. פרהדי כותב באופן מוטה לטובת הגברים באופן מובהק. ב״פרידה״ זה היה יוצא דופן ולכן היה בזה משהו מקורי: סרט על גירושין, בו ברור שהבמאי נמצא לצד הגבר, בעידן בו נדמה שזה כבר גובל בבלתי חוקי להיות כל כך פרו-גברי. שוב, זה הזכיר את ״קרמר נגד קרמר״. אבל כשזה חוזר על עצמו ב״העבר״ זו כבר אמירה. הגיבור האירני הוא הדמות השקולה היחידה בכל הסרט. הוא לא מתלהם, תמיד שקט, תמיד מרגיע, מכיל, ויודע לראות את התמונה הלאה. לעומת זאת, הנשים בסרט באות באחד משני גוונים: או היסטריות או חולות נפש. פרהדי הוא ג׳נטלמן מדי להטיח האשמות מוחצנות, אבל האופן שבו הוא מתאר את האשה – כמין קוקיה שמחליפה קינים כל כמה שנים ובאופן כללי נראית מאוד לא יציבה – מכיל לא מעט זעם כבוש. קצת כמו וודי אלן, הוא אולי במאי מצוין של שחקניות, אבל הוא קצת חסר רחמים לדמויות שהן מגלמות. הנטייה של הבמאי באופן מובהק לטובת דמות אחת, בלי קשר למגדר, הופך את הסרט לפחות מעניין. ובגלל אורכו, דווקא הפרטנות של הסרט חושפת את מגרעותיו לקראת הסוף, ואת העובדה שפרהדי יודע ממש טוב לכתוב בני אדם, אבל הוא לאו דווקא אוהב אותם.
