22 אפריל 2014 | 12:35 ~ 6 תגובות | תגובות פייסבוק

שלומי ורונית אלקבץ ואסף קורמן ב״השבועיים של הבמאים״

״את לי לילה״. לירון בן-שלוש ודאנה איבגי בסרטו של אסף קורמן

״את לי לילה״. לירון בן-שלוש ודאנה איבגי בסרטו של אסף קורמן

מבול הסרטים הישראליים בקאן ממשיך. וכפי שצפינו אתמול, גם במסגרת ״השבועיים של הבמאים״ יש השנה שני סרטים ישראליים: הראשון הוא ״גט״ של שלומי ורונית אלקבץ, החלק השלישי בטרילוגיית הנישואים של ויויאן אמסלם, שהתחילה ב״ולקחת לך אשה״, המשיך ב״שבעה״ ועתה מגיע לסיומו ב״גט״. ״שבעה״ היה סרט הפתיחה של ״שבוע המבקרים״ ב-2008.

הסרט השני הוא ״את לי לילה״, שביים אסף קורמן. בתפקידים הראשיים, לירון בן-שלוש (זוגתו של הבמאי) ודאנה איבגי, בתפקיד אחותה המוגבלת שכלית של הגיבורה. זהו סרט הביכורים של קורמן, ולפיכך הוא היחיד מבין נציגי ישראל בקאן השנה שיתחרה על פרס מצלמת הזהב. עבור קורמן ובן-שלוש זהו פרויקט משפחתי אישי: בן-שלוש כתבה את התסריט על פי אלמנטים אוטוביוגרפיים, והיא משחקת בתפקיד הראשי. קורמן ביים והיה שותף לעריכה.

אבל קורמן אינו זר לקאן. סרטו הקצר ״מותה של שולה״ הוקרן במסגרת הזאת ב-2007. ושלושה סרטים שהוא ערך – ״כלת הים״, ״הנותנת״ ו״המשגיחים״ – הוצגו במסגרות השונות בפסטיבל. בשנה שעברה, הוא ערך את ״מי מפחד מהזאב הרע״, שהוקרן בבכורה בפסטיבל טרייבקה והפך לסרט הישראלי הכי מדובר בזירה הבינלאומית.

זו שנה שניה ברציפות שבמסגרת ״השבועיים של הבמאים״ – מסגרת עצמאית המתנהלת במקביל לפסטיבל קאן ביוזמת איגוד הבמאים הצרפתי – מוקרנים שני סרטים ישראליים. בשנה שעברה היה ״כנס העתידנים״ של ארי פולמן סרט הפתיחה של ״השבועיים״, ו״מעל הגבעה״ של רפאל נדג׳ארי (עכשיו בבתי הקולנוע) הוקרן במסגרתו גם (וממש כמו סרטו של נדג׳ארי, גם ״את לי לילה״ הוא סרט שמומן בחלקו על ידי קרן הסרטים החדשה של חיפה).

אז אנחנו עומדים כעת על חמישה סרטים ארוכים וסרט אחד קצר בקאן השנה. מספר שיא. אבל, זה לא נגמר…

והנה השוק הגדול: אני שומע שבמסגרת הרשמית בקאן יש סרט ישראלי נוסף! סרט תיעודי. אני מנוע מלספר, עד שלא תגיע ההכרזה הרשמית של הפסטיבל מחר.

נושאים: בשוטף

6 תגובות ל - “שלומי ורונית אלקבץ ואסף קורמן ב״השבועיים של הבמאים״”

  1. urig 22 אפריל 2014 ב - 14:00 קישור ישיר

    מצטרף לקריאת “מה הטעם?”.

    אני מאוד אוהב קולנוע ישראלי וכל סרט ישראלי שמצליח בפסטיבלים בחו”ל ממלא אותי שמחה. אבל מה הטעם? יש מין תחושה כזאת שהפסיקו לעשות קולנוע ישראלי בשביל ישראלים והתחילו לעשות קולנוע ישראלי בשביל אירופאים.

    בעייני הטענה שהקהל איבד קשר עם הקולנוע היא לא נכונה, היוצרים (או שמא גופי המימון) איבדו קשר עם הקהל. אני מתחיל לחשוב ששכחו פה בארץ שקולנוע היא אמנות שמתקשרת עם הקהל ברמות שונות ולא רק ברמה אליטיסית/ארט-האוס/דרמות מסוג מסוים מאוד. אז נכון שיש גל חדש של סרטי ז’אנר וסרטים נוספים שמצליחים אבל הם מעטים מול כמות הסרטים הגדולה שמופקת.למשל, רבים מחבריי – שאמנות הקולנוע היא לא המועדפת עליהם – ראו את “מי מפחד מהזאב הרע?”, “בית לחם”, “לצוד פילים” ונהנו מאוד לא פחות מסרטים הוליוודים למיניהם.

    • זוהר 22 אפריל 2014 ב - 16:14 קישור ישיר

      באיזה קטע? “גט” הוא חלק שלישי בטרילוגיה שכוללת את “שבעה” – אחת ההצלחות הכי מפתיעות של השנים האחרונות בקולנוע הישראלי. אסף קורמן ערך כמה וכמה סרטים מצליחים מסחרית מאוד, ואין סיבה להניח אוטומטית שהסרט הראשון בבימויו יהיה סרט ארט-האוס לא קומוניקטיבי. “למלא את החלל”, שעשה חיל בפסטיבל ונציה (=פסטיבל קולנוע של אירופאים), הביא כ-300 אלף צופים בארץ. שנה לפני כן, “הערת שוליים” מכר כ-250 אלף כרטיסים בארץ אחרי שזכה בפרס התסריט בפסטיבל קאן. כמובן שסרטים שמוצגים בפסטיבלי קולנוע נוטים להיות פחות מצליחים מסחרית לעיתים קרובות, אבל חלק ניכר מסרטי הקולנוע הישראלים שנחשפו בפסטיבלי הקולנוע האירופאיים המשיכו אחר כך להיות מצליחי ונגישים. “שבעה”, “הערת שוליים” ו”למלא את החלל” הם רק חלק מהסרטים הישראליים שהצליחו בפסטיבלי קולנוע בחו”ל והמשיכו להצליח בישראל עצמה.

    • עופר ליברגל 22 אפריל 2014 ב - 19:46 קישור ישיר

      נכון, כי סרטים שפונים לטעם של קאן לא פונים לטעם של הקהל הישראלי. “הערת שולים” “ואלס עם באשיר” “חתונה מאוחרת” “ביקור התזמורת” “עג’מי” -חבל שהם היו הצלחות קופתיות בארץ, הם בכלל לא יועדו לקהל מקומי!

  2. דורון (אחר) 22 אפריל 2014 ב - 14:30 קישור ישיר

    אוריג, אתה שם לב שאתה סותר את הטענה של עצמך?
    מצד אחד – “יש מין תחושה כזאת שהפסיקו לעשות קולנוע ישראלי בשביל ישראלים”, ומצד שני – רבים מחבריך וכו’ ראו סרטים ישראלים שיצאו בשנה האחרונה ונהנו.
    המסקנה שלי מדבריך: עושים בישראל גם סרטים שפונים לפסטיבלים/ארט האוס/אליטיסטיים וגם כאלה שפונים לקהל הרחב. (מה שנכון, וטוב שכך)

  3. 3אורי 22 אפריל 2014 ב - 22:57 קישור ישיר

    אני אתייחס לכולם כאן פשוט:

    זוהר ועופר:
    צודקים, במקרה הזה טעיתי. אבל בכל זאת מופקים בארץ מעל 20 סרטים בשנה ורק מעטים מצליחים, מה שהצגתם הוא מקבץ קטן לעומת כלל הסרטים מ1ה10 שנים האחרונות. אני שמח שהסרטים שמצליחים בחו”ל מצליחים גם בארץ אך גם הם פונים לקהל מסויים. לרוב קהל יותר מבוגר. נכון שעולה הדיון בקשר לצורך להרחיב את הטעם הקולנועי של הצעירים וכו’ אבל בתור אדם צעיר שחי בחברה צעירה רוב חבריי לא ראו כמעט אף אחד מהסרטים שהזכרתם. בעייני חסרה פנייה לקהלים אחרים ולסגנונות שונים אם כי בזמן האחרון יש מגמה חיובית ומבורכת בעניין.

    דורון:
    ברור שאני סותר את עצמי, אני בן אדם (:
    ובעייני היחס בין סוגי הסרטים לא נכון ואין גיוון ז’אנרי (לאו דווקא מתח/אימה/מד”ב) מספיק.

    • דורון (אחר) 25 אפריל 2014 ב - 0:48 קישור ישיר

      גם בהוליווד יש יחס דומה בין סרטים שמופקים ומופצים לכאלה שמצליחים בקופות (1 מ-20 נניח), ההבדל הוא שהצלחה של סרט הוליוודי מכסה את ההפסדים של רוב הסרטים שמפסידים, ובישראל – הצלחה של סרט פירושה שהוא מפסיד קצת פחות מסרטים אחרים (למעט מקרים נדירים של הצלחות בחו”ל).
      אני חושב שאנחנו ברי מזל שבישראל מצליחים להפיק בשנים האחרונות כל כך הרבה סרטים, ושחלק ניכר מהם מצליחים (אם קופתית ואם ביקורתית).
      כמובן שיש תמיד מקום לעוד גיוון ז’אנרי, אבל אני יכול לגלות לך בסוד שבשנים האחרונות יש הרבה נסיונות להרחיב את המעגל, גם של יוצרים וגם של הקרנות.


השאירו תגובה