פורסם ב"פנאי פלוס", 19.8.2009

מתחת לבלאגן, לכאוס, להיעדר הסגנון ולצעקנות ההיסטרית מסתתר ב"סיטי איילנד" סרט סימפטי למדי. אנדי גרסיה שותף להפקה ולמימון של הסרט הפצפון והעצמאי הזה שכמעט ולא הופץ בשום מקום בעולם (חוץ מישראל ורוסיה בערך). גרסיה מגלם בסרט סוהר שיש לו חלום להיות שחקן. מאחורי גבם של בני משפחתו הוא הולך לשיעורי משחק ושם הוא מתיידד עם אמילי מורטימר, שלה יש חלומות וסודות משלה. אלא שבמשפחה שלו, אנחנו מבינים עד מהרה, כולם משקרים לכולם, מעמידים פנים, ועושים דברים מאחורי הגב של האחרים.

יש משהו מאומץ ומאולץ בסרט, אבל איכשהו משהו בו גם עובד. הוא מצליח לרקוד על שתי החתונות שלו באופן סביר למדי. מבחינה חיצונית זו קומדיה-דרמטית אתנית, העוסקת במשפחה ממוצא היספני שגרה בשכונה שהיא למעשה אי דייגים בניו יורק. אבל לשכונה, שמעניקה את שמה לסרט, אין ממש נוכחות, אבל כמו שזו גם שכונה שהיא גם עיר וגם אי, כך כל הדמויות בסרט הן גם וגם וגם. והוא גם ממחיש שיש קו דק מאוד שמפריד בין קומדיה של טעויות ובין טרגדיה יוונית. גרסיה חולם להיות מרלון ברנדו והוא הולך לשיעורי המשחק כדי לבטא משהו שכלוא בעצמו, משהו רגשי, משהו תקשורתי, משהו שהוא לא מביא לידי ביטוי כשהוא מול אשתו ובתו. זה לא פלא: בעבודתו הוא סוהר, בביתו הוא אסיר, רק בחוג התיאטרון הקהילתי הוא חופשי. סרטו של ריימונד דה פיליטה הולך לא פעם על הקו הדק של הקלישאה, הסטריאוטיפ וההגזמה, אבל האופן שבו הוא מצליח לערבב לתוך העלילה האורבנית הזאת כמה מוטיבים מהמחזאות האמריקאית הריאליסטית (טנסי וויליאמס) והאבסורדית (אדוארד אולבי) הופך את "סיטי איילנד" לסרט שמצליח להיות – בדרכו הצעקנית – חינני למדי.

"סיטי איילנד": בתי קולנוע ושעות הקרנה

ציוץ