30 מאי 2014 | 19:00 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

״מלפיסנט״, ביקורת

"מלפיסנט״. היפהפיה המתנמנמת לרגע

“מלפיסנט״. היפהפיה המתנמנמת לרגע

קשה להמעיט במהפכנות של ״מלפיסנט״, הפרויקט החדש של דיסני, המספר מחדש את סיפורה של ״היפהפיה הנרדמת״, מנקודת מבטה של הפיה הרעה שהטילה עליה את הקללה. מכיוון שאת הסרט הזה ביים במאי אלמוני (רוברט סטרומברג, שהוא מעצב תפאורות מהולל ומעוטר בשני אוסקרים, על ״אליס בארץ הפלאות״ ועל ״אווטאר״), ונכתב על ידי לינה וולברטון (שכירת חרב מוכשרת של האולפן) ברור שהפרויקט הזה מגיע מתוך ישיבת קריאטיב של תאגיד דיסני, שבה הם הגיעו להחלטה טקטית לעצב מחדש את האייקונים שעליהם נבנתה החברה. ומה שהם עושים ב״מלפיסנט״ די מדהים מבחינת הבגידה של דיסני הנוכחית בדיסני המקורית. יש כאן השמדת מותג מוחלטת. אני לא מצליח להחליט אם אני מעריץ את זה או בז לזה, בעיקר כי אני לא מצליח להכריע האם יש כאן מהלך ציני דוחה, או חזרה מוחלטת בתשובה, שמוקיעה את כל מה שוולט דיסני האמין בו.

עד כמה חשובה ״היפהפיה הנרדמת״ לתאגיד דיסני? מאוד. הטירה שלה היא הלוגו של האופן, שאיתו נפתחים כל סרטיו; והטירה, הבנויה כמעט בגודל אמיתי, האטרקציה הבולטת והמרכזית והמזוהה ביותר עם פארקי השעשועים דיסנילנד ודיסניוורלד. מה ש״מלפיסנט״ עושה שקול להחלטה של דיסני להחריב את הטירה מכל הפארקים שלה, כי עכשיו אנחנו מגלים פתאום שבמקום תום וטוהר, הטירה הזאת היתה בית לקנאה ורשע.

״מלפיסנט״ הוא אחד האקטים הקיצוניים ביותר לרווזיוניזם היסטורי. למרבה המזל, מדובר באגדת ילדים (מסכן שארל פרו, שכתב את הסיפור המקורי על ״היפהפיה הנרדמת״ ועכשיו דיסני התעללו במקור שלו פעמיים), כך שאנחנו יכולים להתייחס לתעלול השכתוב הזה בהומור, אבל גם להבין עד כמה כוח יש לנראטיב ולקונטקסט ביצירת דמות היסטורית.

אם בסרט המקורי מ-1959 הוצגה מלפיסנט כייצוג של הרוע המוחלט – מישהי שתעז להזיק לתינוקת שזה עתה נולדה, שמייצגת את הטוב המוחלט – מגיע הסרט הזה ומספר לנו ש-רגע היא בכלל לא רעה. שטפו לכם את המוח, לא סיפרו לכם את הסיפור המלא, לא נתנו לה את זכות התגובה והדיבור, ומתברר שיש להתנהגות שלה סיבות מקלות. למעשה, מזכות ממש.

מלפיסנט, אנחנו מגלים כעת, היתה פיה טובה בממלכה אוטופית שבה כל היצורים חיו בשלום זה עם זה. בממלכת בני האדם ממול היו צריכים מלך, כדי שיהיה מי שיעשה סדר, אבל בממלכת הפיות לא היו שליטים, כי הם חיו בהרמוניה מוחלטת. עד שמלפיסנט חווה שברון לב ואז בגידה מצד בני האדם, מה שמעורר את חמתה ומוביל אותה לנקמה בדמות אותה קללה שאנחנו זוכרים מהסרט המקורי. אבל היא כמעט לגמרי מתחרטת על הקללה הזאת ומנסה למצוא דרך לתקן. אולי היא היתה מצליחה, אילולא אביה האפל והמרושע של אורורה, שיש לו ונדטה אישית כלפיה, בגלל רגשות האשם שלו על הפלירט הקטן שהיה להם פעם.

חוץ מאנג׳לינה ג׳ולי בתור מלפיסנט ודרו ברימור – סליחה, זאת בעצם אל פנינג – בתור אורורה, הסרט הזה סובל מהליהוק הכי משונה: כל הגברים מכוערים ועם מבטא סקוטי. סם ריילי (שיכול לעבור עכשיו מלגלם את איאן קרטיס ללגלם את פירגל שארקי) הוא הסיידקיק של מלפיסנט, ושרטון קופלי (ההוא מ״מחוז 9״) הוא המלך המרושע. כבר הליהוק מוטה.

אז בדיסני החדשה קרו שני דברים. האחד הוא שהם עכשיו אמונים על הדוקטרינה שאין רוע מוחלט. האדם הוא יצור של נסיבות, ושאנחנו חייבים לגלות אמפתיה כלפי הנבלים, כי הם לא עושים את מרוע, אלא כי הם הם בעצם הקורבן. וולט דיסני ניסה ליצור עולם של טוב ורע, שחור ולבן, כדי להזהיר את הילדים מפני הסכנות שבחוץ, עכשיו מגיע ג׳ון לסטיר וצוותו ואומרים: גלו חמלה. הרע יהפוך לטוב אם נדע להתייחס למצוקתו.

הדבר השני, והוא אולי אפילו יותר מהפכני, זה שהנסיכים יצאו מהתמונה. ב״לשבור את הקרח״ זו אחות שמצילה אחות, ולא אף אחד מהנסיכים (שמתגלים כגיבורי-דמה), וזה ממשיך ב״מלפיסנט״ שבו מופיע נסיך לרגע, ואין בו שום ערך. הישועה תגיע מתוך אחווה נשית, אחווה הנובעת מקשר רגשי ופנימי – ולא על ידי הצלתו של גבר, שמתאהב בנסיכה רק על סמך יופיה החיצוני בו הוא נתקל לפני רגע.

הבעיה היא שכל הרעיונות המעניינים והדי רדיקליים האלה עטופים בסיפור מאוד לא מעניין, שמוביל מאנטי-קליימקס אחד למשנהו. הקטע הזה שבו היפהפיה נרדמת לעידנים, שהוא ממש המהות והמרכז של הסרט המקורי והאגדה עליו הוא מבוסס? הוא נמשך בערך דקה. עד שהוא מגיע מתחוור לכל הצופים, וליוצרי הסרט, שסיפורה של אורורה ממש לא מעניין.

אבל מתוך סרט שמספר סיפור לא כל כך מעניין עולה גילוי: דיסני יצרו כאן יופי של דמות. מלפיסנט בגילומה המרשים של אנג׳לינה ג׳לי – דמות שהיא שיר של אש וקרח – היא בעצם מעין גיבורת על חדשה שיהיה מאוד מעניין איך דיסני ימשיכו לגלגל אותה הלאה. קודם כל, היא מעוצבת כעת כמי שיש לה כנפי נשר, המאפשרים לה כוחות טיסה מרשימים, לא כמו פיות רגילות שטסות כמו יתושים או שפיריות, אלא טיסה בעלת מהירות וכוח. אם דיסני ימשיכו לספר את סיפורה של מלפיסנט, שיש לה לב טוב אבל טמפרמנט קצר שמדרדר אותה לכיוונים אפלים כשמעצבנים אותה, אל העולם שמחוץ ליפהפיה הנרדמת ואל סיפורים מקוריים, יש סיכוי שנגלה דמות חדשה ומלהיבה למדי, ואולי גם דמות שמייצגת את התקופה הנוכחית, שמנסה למחוק את הצד הכנוע והפאסיבי של אורורה המקורית.

הערה לגבי התלת מימד: עם כל המעוף, הפיות, גיצי האש ופתיתי הסביונים שמרחפים באוויר, שבדרך כלל מרכיבים חוויית תלת מימד מרשימה ומרהיבה, הפעם הצד הסטריאוסקופי מאוד מאכזב.

נושאים: ביקורת

השאירו תגובה