״יומיים ולילה״ בגן הפסגה, פתיחת הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים (צילום: מתוך דף הפייסבוק של איזק קוהלי)

צריך להגיד את זה: הבחירה בסרטם של האחים דארדן, ״יומיים ולילה״, בתור סרט הפתיחה של הפסטיבל לסרטי סטודנטים אמש, היתה – לדעתי – טעות. אין לי מושג איך פסטיבלים בוחרים את סרטי הפתיחה שלהם. עד כמה זו החלטה רפרטוארית הנובעת מצפייה במקבץ סרטים ובחירה בטוב ובמתאים שבהם, ועד כמה זו בחירה עיוורת, המבוססת על הצעת (ונדיבות) המפיץ. קשה להגיד לא לאחים דארדן, שבועיים לפני פסטיבל קאן, כשהסטטיסטיקה עמדה אז על סיכויים שהסרט ייצא מקאן עם פרס, כנהוג אצלם. לבסוף, הוא יצא בידיים ריקות, וכך הסרט הזה הגיע לפתיחת הפסטיבל כבר בתור אנטי קליימקס, ולא משנה כמה הסרט טוב לדעתכם, הוא פשוט לא היה מתאים לאירוע.

להבהיר: אני לא מדבר על איכות בכלל, או על טיב הסרט, אני מדבר על ליהוק, על אופי של סרט לפתיחת פסטיבל בהקרנת חוצות. קודם כל, נתחיל מזה: כולם רוצים להיות פסטיבל ירושלים ולפתוח את הפסטיבל שלהם בחוץ. דוקאביב מקרינים בנמל תל אביב (סרט הפתיחה של דוקאביב, ״תחנה סופית״, גם היה בחירה גרועה). ופסטיבל סרטי הסטודנטים מקרינים זו שנה שניה בגן הפסגה ביפו. אני לא יודע למה מישהו מהם חושב שההקרנות האלה חגיגיות: זה די סיוט לראות סרטים בחוץ. יש רעש מסביב ואור והמון הסחות. והמסך בגן הפסגה ממש קטנטן, ומושבי האבן מאוד לא נוחים. ממש הקרנה איומה שלא עושה כבוד לסרט, ולא נראית חגיגית בכלל. כן, אני מבין שיש כאן עניין של שת״פ עם העירייה שעוזרת במימון הפסטיבל ואגב כך מקדמת את אתריה, אבל אי אפשר לעשות את הקרנת סרט הפתיחה בקולנוע גת?

הפסטיבל לסרטי סטודנטים בנוי ככה שכל שנתיים יש לנו צמד מנהלים אחר, בוגרים טריים של החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. מצד אחד, זה נפלא, כי כל שנתיים יש בעצם פסטיבל שנראה אחרת לגמרי מקודמו. מצד שני, זה מבאס, כי כל שנתיים יש בעצם פסטיבל שנראה אחרת לגמרי מקודמו. לפני שנתיים הוקרן לפתיחת הפסטיבל ״הדיקטטור״ של סשה ברון כהן (באמפי ווהל בפארק הירקון, שהוא נוח מעט יותר מהאמפיתאטרון של גן הפסגה ביפו). למרות ששנתיים אחרי הסרט הזה כבר די נשכח, לאותו רגע הוא היה בול הסרט הנכון הרגע הנכון בקונטקסט הנכון. פסטיבל סרטי סטודנטים צריך קצת מנטליות קולג׳ים לפתיחתו: המון סטודנטים זרים בקהל שבאו למעין ספרינג-ברייק, אירוע פתיחה שתמיד יש בו משהו שובבי, ומשם ממשיכים (הצעירים) למסיבת הפתיחה. אז ברור שסרט הפתיחה צריך להיות עם אותו גרוב, אותה אנרגיה, משהו מקפיץ, שירים את האולם, לא ירדים אותו. ״הדיקטטור״ היה מושלם. בערב ההוא מול הקהל ההוא הסרט עבד מעולה. ״יומיים ויום״ פשוט שאב את האוויר מכל חגיגיות אירוע הפתיחה והפך לדאונר רציני. הקהל נפל. אפילו ״מיליון דרכים להתפגר״ – קומדיה לא מספיק טובה של סת מקפרלן – היתה עובדת כאן יותר טוב.

איך הסרט? נו, אתם יודעים שאני לא אוהב את האחים דארדן, וזה לא השתנה כאן, אבל אכתוב (אולי) ביתר פירוט בשבוע הקרוב, לקראת יציאת הסרט ואחרי שאפגוש אותם (אולי) בעת ביקורם בפסטיבל והם ישכנעו אותי שהסרט שלהם בעצם נפלא. אבל מה שכן, שני דברים קטנים שמעידים שהאחים מתרככים: 1) הם זנחו את הנון-אקטורס ולקחו כוכבת קולנוע זוכת אוסקר לתפקיד הראשי (מריון קוטיאר). 2) יש בסרט שני קטעי מוזיקה.

=================

כל הנ״ל בא לומר: פסטיבל סרטי הסטודנטים נפתח. שבועות נתקע באמצע (אני אהיה עסוק בענייני תיקון שבועות) אבל לפני ואחרי יש כמה דברים מעולים, שמתאימים גם למי שלא מוכן להמר על מקבצי סרטי סטודנטים מהעולם שאי אפשר לדעת מה צפוי שם (המלצה שלי, אם אתם לא רוצים להמר על מקבצי סרטי סטודנטים, חכו למקבצי הגמר וקבלו אותם מסוננים, ומניסיון העבר: גם משובחים).

אבל יש גם:

1. מפגשים עם קים ג׳י-וון. אחד הבמאים המהממים בעולם יערוך בימים הקרובים כמה מפגשים עם קהל. למשל הערב. או מחרתיים.

2. מפגשים עם האחים דארדן: סדנת אמן ארוכה בחמישי ובשישי ב-11:00 בסינמטק 2, או מפגש מקוצר ביום רביעי אחרי הקרנת ״הילד על האופניים״.

3. מפגש עם ליאוס קאראקס. באופן אישי, ממש מסקרן אותי לפגוש את האיש הזה (גם כדי לברר באופן סופי האם הוא ליאו או לאוס). ואם יש כאן מישהו שלא ראה מעולם את ״הנאהבים מפריז״ (או ״הנאהבים על הגשר״, כפי שהוא נקרא השבוע בפסטיבל) חובה עליכם.

4. אסף קורמן, שיחת היום של פסטיבל קאן, משוחח עם העורכת של לארס פון טרייר, מולי סנסגארד (חמישי, 18:30, סינמטק 2).

ציוץ