לואי סי.קיי עושה קאמבק לאייטיז
״זרים״ של ג׳ים ג׳רמוש. ״לואי 4״ הוא ההמשך שלו או רימייק?
אם אתם עוקבים אחרי העונה הרביעית של ״לואי״ ואם אתם בערך בגיל של לואי סי.קיי, יכול להיות שאתם שמים לב מה הוא עושה. העונה הרביעית של ״לואי״, שבה הוא ויתר על הפתיח הקליל והקצבי שבה ראינו את לואי טוחן פיצה לפני הופעה, מספרת סיפורים כואבים ונואשים יותר מהעונות הקודמות. ההומור של לואי השנה נורא עצוב.
אבל בין לבין, לואי – שכותב, מביים, מפיק ועורך את הפרקים – עושה מחוות לסרטים משנות השמונים, מן הסתם הסרטים עליהם גדל. העיקרי שבהם הוא ״זרים״ (״Stranger than Paradise״) של ג׳ים ג׳רמוש, שיצא בדיוק לפני 30 שנה, ב-1984. זה מתחיל בליהוק של אסתר באלינט, שגילמה לפני שלושים שנה את הדמות הנשית הראשית ב״זרים״, בתור מושא אהבתו של לואי בפרקים האחרונים. זה ממשיך בזה שהעלילה של לואי ואמיה כמעט זהה לעלילה של אווה מ״זרים״: שם וכאן באלינט מגלמת אורחת מהונגריה שבאה כדי לעזור לדודתה, היא לא יודעת אנגלית, היא עומדת לעזוב, ובימים שלפני עזיבתה היא מתיידדת ונקשרת עם בחור. מעניין עד כמה ישמור לואי אמונים לעלילת ״זרים״, והאם אפשר להסיק מכך שאמיה עוד תחזור במערכה השניה, ואז תעזוב שוב.
ג׳ון לורי (מימין), אסתר באלינט (משמאל). 1984
לואי סי.קיי (מימין), אסתר באלינט (משמאל). 2014
ההומאז׳ השני לאייטיז הוא שליפתו של צ׳ארלס גרודין מפרישתו ממשחק והבאתו לתפקיד אורח בתור דוקטור ביגלו, הרופא האנטיפת מקומת הקרקע. גרודין גונב את ההצגה בכל סצינה שהוא נמצא בה. גרודין מוכר לילדי האייטיז בעיקר בזכות ״מרדף חצות״ מ-1988, קומדיית הפעולה הנפלאה של מרטין ברסט, בה רדף רוברט דה נירו אחר צ׳רלס גרודין הנוכל. אבל נדמה לי שלואי המבוגר מתגעגע יותר לצ׳רלס גרודין ששיחק בסרטה של איליין מיי, ״The Heartbreak Kid״, או לגרודין מ״מלכוד 22״ של מייק ניקולס. ב-20 השנים האחרונות גרודין צמצם את נוכחותו בקולנוע ובטלוויזיה והתמקד בקריירה כקומיקאי, מנחה תוכניות אירוח, סופר ואורח מבוקש בתוכניות אירוח של אחרים.
אם כבר הזכרנו את ג׳רמוש ואת איליין מיי: שיטות העבודה של לואי סי.קיי מאוד דומות לשיטות העבודה של איליין מיי, שהושפעו מג׳ון קאסאווטס ושהשפיעו על ג׳ים ג׳רמוש וגם על וודי אלן, וכעת על לואי סי.קיי. ובכלל, המודל של וודי אלן רלוונטי כאן. נדמה שעונות 1 עד 3 היו המקבילה של לואי לסרטים המוקדמים המצחיקים של אלן, עד ל״אנני הול״. העונה הזאת, כולל כותרת הפתיחה באותיות לבנות על רקע שחור, היא כבר וודי אלן של ״מנהטן״ ואילך.
צ׳רלס גרודין 1988
צ׳רלס גרודין 2014
מאושר מהפוסט הזה. לא ראיתי אף פעם את "זרים", אבל אנחנו כל כך מרותקים לעונה החדשה שזה הדבר הראשון שנעשה אחרי שהיא תיגמר.
מעניין אותי, יאיר, מה השאיר אותך לצפות בהמשך העונה, כי בזמנו טענת אחרי שני הפרקים הראשונים שאם זה יימשך כך אתה מוותר על הסדרה. הרי הטון לא השתנה מאז, וקשה לי להאמין שזו רק המחווה לג'רמוש ששינתה את דעתך.
אישית, מעציב אותי נורא שלואי ויתר כמעט לחלוטין על הנסיון להצחיק והפך את הסדרה תוך 4 עונות מסיטקום לדרמה מורבידית ועגמומית. זה אמנם תמיד מעניין לצפייה, בייחוד בגלל המבנה העלילתי הלא שגרתי שלא מאפשר לצפות מה יקרה בהמשך, אבל זה גם מתסכל באותה מידה. ההשוואה לוודי אלן מדויקת, כי גם הוא עבר אבולוציה דומה לאורך השנים, כשהפך מקומיקאי גאון ליצרן של דרמות עגמומיות.
===================
רוה לג׳נה: יש בו משהו בלואי הזה. באופן שהוא באמת יודע לעשות וודי אלן משובח. או איליין מיי. הבדיחה המצוינת על מותו של לברון ג׳יימס בהוריקן, ושל שאר תושבי מיאמי. השיחה שלו עם צ׳רלס גרודין על כך שבלי לב שבור אי אפשר לדעת שאהבת באמת. הצעקה של לואי מהחלון באמצע סשן טיפול זוגי עם גרושתו. וההזדהות עם בן אדם שמנסה בכל כוחו להיות טוב, ונורא נורא סובל מהחיים האלה.
וכמובן – ילדי הניינטיז יזכרו אותו כאבא הממורמר מ"קוראים לי בטהובן"
http://showbizgeek.com/wp-content/uploads/2013/01/grodin-beethoven.jpg