״אפס ביחסי אנוש״, ביקורת
"אפס ביחסי אנוש״. אוונטי פופולות
מסופקני אם היה עוד סרט השנה – ישראלי או בינלאומי – שהציפיות שלי אליו היו כה גבוהות כמו ״אפס ביחסי אנוש״ של טליה לביא. אתמול הוא סוף סוף הוקרן בבכורה ארצית בפסטיבל קולנוע דרום, חודשיים אחרי שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל טרייבקה, יומיים לפני שהוא עושה סיבוב טרום בכורה בסוף השבוע בקולנוע, ושבועיים לפני שהוא יוצא להקרנות מסחריות ויגלגל אתכם (ובעיקר אתכן) מצחוק. אם אכן אנחנו עומדים בפתחו של גל חדש נשי בקולנוע הישראלי, אני מכתיר את טליה לביא בתור מי שעומדת בראש המחנה, ו״אפס ביחסי אנוש״ הוא ההמנון שלו. בין אם תרצו לראות את הסרט רק כקומדיה, או אם תרצו לראות בו אקט קולנועי חתרני של קריאה לשחרור, המנסחת מחדש את הקולנוע הישראלי מנקודת מבט חדשה, אני מקווה שכשנביט לאחור אל היום הזה ונדע שעם ״אפס ביחסי אנוש״ פתחנו פרק חדש בקולנוע הישראלי.
אני מחכה לסרט הזה, סופר לאחור אליו ממש, כבר כמה שנים. לביא, שתהיה בריאה, לקחה את הזמן שלה. עשר שנים חלפו מאז שסרט הגמר שלה בסם שפיגל, ״חיילת בודדה״, זכה לתשואות בפסטיבל ברלין (הייתי שם, שמעתי אותן, הצטרפתי אליהן), ועד שהיא חזרה אל העולם שהיא התחילה לעסוק בו אז: עולמן של פקידות השלישות, שמתברר שהוא לא פחות הרה-גורל ועוסק בעניינים של חיים ומוות מעולמם של החיילים הקרביים, שכבר קיבלו מספיק תשומת לב בקולנוע הישראלי. שנים שבהן לביא ליקטה פרסים ומענקים ממכון סאנדאנס ושאר גופים ותחרויות בינלאומיות, שנים שבהן הסרט קוטף פרסים וכותרות לפני שצולם ממנו פריים. אז מצד אחד, אפשר לתהות האם עשר שנים אחרי סרט הגמר לא הגיע הזמן להתקדם הלאה ולחפש נושאים חדשים; ומצד שני, האם אפשר לבקש מלביא שתמשיך לעשות עוד ועוד סרטים על פקידות שלישות אובדניות? כי נראה לי שהתחום הזה לא מוצה, והפוטנציאל הקומי-טראגי בו עדיין רב. אחרי שראיתי את ״אפס ביחסי אנוש״, אני משתוקק ל״אפס ביחסי אנוש 2״.
לביא היא אשפית בטון ובטיימינג. זה הישג אדיר לסרט ביכורים. ״אפס ביחסי אנוש״ הוא סרט מצחיק מאוד, אבל הוא עוסק באנשים מאוד עצובים ונואשים, שמרגישים שאת השירות הצבאי שלהם הם עושים בגלות – גלות פיזית (לב המדבר, רחוק מהבית, או מהציביליזציה בכלל), וגלות מנטלית (בתפקיד שאין בו אתגר אינטלקטואלי). יש את האחת שמנסה להתקומם נגד מצבה, מנסה למצוא דרך לשנות את גורלה ולכל הפחות לשרת במקום נורמלי יותר (תל אביב), ויש את השנייה שפשוט מכבה את עצמה, עוטה על עצמה קליפת דובון ומחכה באפתיות שהסיוט הזה ייגמר. שתיהן יגיעו בסוף הסיבוב שלהן לנקודת הקצה שלהן ויעשו את הדברים הכי קיצוניים שלמש״קית שלישות יש את המסכות לעשות. נאמר זאת מגרסה: מגרסה במערכה הראשונה, גורסת בסוף המערכה הראשונה. ואל תשאלו מה עושה אקדח הסיכות.
לביא חילקה את סרטה לשלושה פרקים, כל פרק מתמקד בסיפורה של דמות אחת. הפרק הראשון על החיילת שרק רוצה לעזוב את הבסיס ולעבור לקריה (נלי תגר, תגלית נהדרת, מגלמת את דפי, כנראה קיצור של דפ״רית); הפרק השני מספר על החיילת כבוית המנועים שכל מה שמלהיט אותה זה לשחק במחשבים ולהטריף את המערכת, בחיפושה אחר חייל לאבד איתו את בתוליה (דאנה איבגי, שכבר עשר שנים היא חיילת בצבא ההגנה של לביא, וקיבלה ממנה את הרפליקות הכי עסיסיות); הפרק השלישי עוסק בקצינת השלישות, שממררת לחיילותיה את החיים, וובתוך ההיררכיה של מעגל החיים ופירמידת המזון קציניה ממררים לה את שלה (שני קליין). האמת תיאמר, ניתן היה לוותר על החלוקה לפרקים והסרט היה שומר על זרימה וגלישה בין דמות לדמות בתוך כרונולגיה עלילתית ברורה. עם זאת, החלוקה לפרקים מטשטשת את גבולות הגזרה בין דמות ראשית ודמות משנה (המשנית בחלק אחד תהיה הראשית בחלק הבא, הסיבה בחלק אחד יהיה התוצאה בחלק הבא) והופכת את הסיפור הגדול (הצבא) ללקט סיפורים קטנים (כותרות הסיום חושפות שהסרט מבוסס לא רק על חוויותיה של לביא עצמה, כפי שהיתה מתבקש להסיק, אלא על תחקיר שליקט סיפורים אמיתיים מחיילות לשעבר, ניצולות חיל שלישות).
מבחינת תסריט ובימוי, לביא מתגלה כתלמידה משובחת של האחים כהן. ככל שהסיטואציות נהיות יותר שחורות וחסרות תקווה, ככל שהדמויות כלואות יותר בתוך גורלן, כך הסצינות נהיות מצחיקות יותר. הטיימינג של לביא לא רק נמדד ברפליקות מושחזות ומצחיקות, אלא גם בתוך המיזנסצינה. לביא מעמידה את גיבורותיה כמו דמויות בקומיקס – רפליקה אחת נמסרת בקדמת הפריים, שינוי פוקוס, הפאנץ׳ מגיע מאחורי הפריים (ולרוב על ידי דאנה איבגי, גונבת הפאנצ׳ים הגדולה של הסרט). גם הבחירות הקיצוניות אליהן מגיעות הגיבורות כאילו הגיעו מתוך קומיקס, שבו בשלב כלשהו הלכאורה-ריאליזם מפנה את מקומו לאבסורד מוחלט. כשלביא ושות׳ מציגים חדר מלא שבבי נייר גרוסים, זה הרגע שבו כבר אי אפשר להתעלם מהסרט הזה ומהעובדה שיוצריו דמויותיו החליטו ללכת עם הטירוף שלהן עד הסוף. הרצון לפנטז על דרך למוטט את המערכת הצבאית על ידי גריסתה הוא מהמבריקים שנהגו. היו מבקרים באמריקה שהשוו את ״אפס ביחסי אנוש״ ל״מ.א.ש״ של רוברט אלטמן, היו בישראל שהישוו אותו ל״גבעת חלפון״. זה נדבק רק במובן של קומדיית המתרחשת בעולם הצבא, אבל לא מבחינת סגנון, טון או משמעות. מבחינה קולנועית, טליה לביא קרובה הרבה יותר באופיה לאבסורד הוויזואלי של מייק ניקולס ב״מילכוד 22״, אבל עצם העובדה שהיא יוצרת סאטירה צבאית המתמקדת בנשים, ועוד אלה שעושות את העבודות הסיזיפיות ביותר, מציגה את הצבא, כל צבא, מנקודת מבט אחרת, זו של ספקי השירות. אלה לא הלוחמים אלא הפקידות. הגברים יושבים בחדרים, סביב שולחנות, מתכננים תכנונים, הבנות מגישות את הקפה. עד שיום אחד, לב שבור תוקע את כל הבסיס. הרעיון שלב שבור קטלני כמו פיגוע – וכאן כמו כאן הש.ג נמצא אשם – הוא אחד הרעיונות החתרניים והמבריקים שיש בסרט. הצבא צועד על הליבידו שלו.
ואני תוהה האם מורשת הקרב של הפקידות לא מחביאה בתוכה נדבך נוסף. לאורך הסרט זיהיתי כמה וכמה שחקנים בתפקידי משנה קטנים, כמעט סטטיסטים, שהם בוגרי סם שפיגל, במאים בתחילת דרכם. כולם מגלמים קצינים-גברים. יתכן וזו בסך מחווה לבית הספר בו למדה לביא, ושבבוגריו נעזרה כדי למצוא סטטיסטים. אולי. ואולי יש כאן אמירה עמוקה יותר: הבמאים הגברים עדיין יושבים בסגל הפיקוד. אבל הם או שותקים או מספרים בדיחות גסות. והם לא שמים לב למהפכה הנשית שמתרחשת מחוץ לדלת, ושתכף תהפוך להם את החיים.
וחוץ מזה, זה פשוט סרט נורא מצחיק, ומאוד מאוד חכם.
גו מיני! אלופה
נשמע כמו הסרט הישראלי האחד שאראה השנה.
סרט מושלם בעיני. והפסקה האחרונה בביקורת שלך מבריקה
מכיר את זה שסרט מגיע על גלי הייפ מטורף, ואז, כשאתה רואה אותו, אתה אומר: זה הכל?
זה מה שקרה לי עם "אפס ביחסי אנוש".
שלא תבין אותי לא נכון: זה סרט מצחיק. וחמוד לאללה. ויש בו כמה וכמה סצינות מטורפות ואדירות. אבל הן מפוזרות בתוך סרט שלא מחזיק את זמן המסך שלו. הקומדיה עובדת (ברובה). הדרמה כאן חלשה לטעמי.
אבל צריך לומר: ראיתי את הסרט בטרום בכורה באולם הגדול של קולנוע "לב". שני שליש אולם גאה בצחוק גם במקומות שאני רק חייכתי. זה הולך להיות להיט.
נ.ב. גונבת הפאנצ'ים הגדולה של הסרט היא לא דנה איבגי. היא אחת בשם תמרה קלינגון (ההיא שמשחקת את החיילת הרוסיה). טיימינג קומי מושלם יש לשחקנית הזו.
מסכים בהחלט עם כל מילה!
הנה משפט שסביר להניח שלא תשמעו הרבה בחודשים הקרובים, יותר מזה, יתכן מאוד ותשמעו את ההפך הגמור ממנו – לא ממש אהבתי את "אפס ביחסי אנוש" ואני חושב שההייפ סביבו מוגזם. הוא לא מאוד מצחיק, הוא רק די מצחיק. הוא לא מאוד חכם, לא ממש מדויק ודי מפוזר מבחינת המסרים והרעיונות. מאוד נהניתי מהמערכה הראשונה (הסרט מחולק ל-3), אבל השתיים שבאות אחריה, לא משתוות ברמה ויוצאות מפוקוס.
למרות זאת, זהו סרטה הראשון של טליה לביא וכבמאית – היא מוכיחה שהיא מצוינת. ייאמר לזכותו, שהסרט מבוים היטב, ערוך מצוין ולביא יודעת להשתמש במצלמה ובפלאי העריכה כקוסמת. דאנה איבגי שחקנית מדהימה, לא פחות; ונלי תגר (פאק-ידעתי-שאת-מוכרת-לי-את-אורלי-מעספור-והשתנת-המון) היפהפייה, גם נפלאה. בסך הכל, הייתי אומר שזה סרט ממש חמוד, ובמילים פחות עדינות – בינוני פלוס.
מבינה לגמרי. בגלל כל המחמאות החברה שהלכתי איתה לסרט עשינו הורדת ציפיות. אמרנו שזה סרט קטן ונחמד וזהו. אולי בגלל זה פשוט נהנינו. לא חשבנו על גורל הקולנוע הישראלי או על במאיות ישראליות. הסרט מוצלח כי חשבתי עליו במשך מספר שעות אחרי שהסתיים. יותר מדי בשנים האחרונות יצאתי מסרטים ושכחתי אותם ברגע שיצאתי מהאולם.
אפס ביחסי אנוש הוא אולי "גבעת חלפון" הבא, אבל הוא לא "מציצים" הבא.
הוא מצחיק, מפתיע, כיפי, משוחק היטב – הכל נכון, אבל הוא אינו סוחף רגשית ועל אף שהמבקרים מתחרים בניהם למצוא בו משמעות עמוקה – הוא חסר בכזו. הצגתו כ"קמודיה אפלה" נוסח האחים הכהן, מונעת מהרצון של המבקרים להצטרף לאופנה החדשה שהתחילה ב"מי מפחד מהזאב ברע" – להשתפך ולהתענג על הקולנוע הז'אנרי, כאילו היו הצרפתים שגילו את הסאב-טקסט הפסיכולוגוסטי בסרטי המתח של היצ'קוק.
יש גם סרטים כאלו, בהם הדיון הקיומי מסתתר תחת סרט שהוא קל ומהנה לצפייה – במציצים לדוגמא, יש משברים מגדריים ואנושיים אמיתיים תחת ה"סבבה". אני לא אומר ש"אפס ביחסי אנוש" צריך להיות סרט שכזה, הוא מעולה כפי שהוא, אבל לא צריך לתלות אותו באילנות שלא לו.
הסרט הישראלי הטוב ביותר בשנים האחרונות. סוף סוף סרט ישראלי מצחיק באמת שצוחק על ההוויה הישראלית. לא נראה פה סרט כזה מאז גבעת חלפון. חובה חובה לראות
ראיתי אתמול עם הילדים. בן כמעט 16 והכמעט חייל שלי בן 18 וקצת. באמת סרט מושלם, ומעורר התפעלות גדולה. בצד היותו מצחיק הוא נותן גם בוקס בבטן, על הצבא, על הקיום שלנו פה, על העולב הכללי. ומשהו ממש קטן: באמצע הסרט בערך יש חילופי דברים בין הקצינה לבין זוהר (איבגי) והקצינה מנחיתה עליה עוד ועוד שבתות. מייד שאלתי את הבנים איזו מחווה מסתתרת פה ואחד מהם אמר בשלוף "מועדון ארוחת הבוקר". (הסצינה הקלאסית שהמורה השנוא מנחית עוד ועוד שבתות "ריתוק" על התלמיד המרדן.) תוהה אם זו מחווה מכוונת או לא.
פשוט נהדר. כל הבנות בתפקידים הראשיים הורסות ממש 🙂
אני דווקא התחברתי מאד לדרמה. וגם הרגעים הקומיים שלו הם לא סתם שעשוע, הם רק קצה המזלג של דברים שאני חוויתי בצבא, שעל המסך הם מצחיקים אבל בחיים האמיתיים הם מחרידים באבסורדיות שלהם.
גם אני מצטרפת לרצון לראות את אפס ביחסי אנוש שתיים. רק עם מלאי הסיפורים שלי מהצבא אפשר לעשות לפחות פיצ'ר אחד.
הסרט לא רק פגע בי בעוצמה בבטן והשאיר אותי אחריו עם תחושה קשה, הוא ממש נתן לי מראה פסיוכלוגית עוצמתית למאיפה התחילה השריטה שלי שמלווה אותי עד היום (יותר מעשרים שנה אחרי).
אני משוכנעת שהסרט נחווה אחרת על ידי מי שמילא תפקידים אחרים בצבא, לבין מי (שכמוני) היה ממש שם בסיטואציה שבסרט.
לפקידות שלישות לשעבר זה ממש גשטאלט.