05 אוגוסט 2006 | 08:43 ~ 6 תגובות | תגובות פייסבוק

Question of Time

לפני הכל בשורה: מצד שמאל תמצאו תיבה בה תוכלו להכניס את כתובת המייל שלכם ולקבל לתיבת הדואר שלכם עידכון בכל פעם שעולה פוסט חדש. מומלץ בעיקר לאנשים שהאותיות RSS מבהילות אותם. ואגב, אפשר לנסות ואז לבטל. אופציית הפסקת המנוי מופיעה בכל מייל.

והנה כמה נספחים ויזואליים לכתבת דפש מוד שלי.

1. צילום של שיר מס’ 2 בהופעה, “Question of Time”. הצילום נעשה על ידי צוות טלוויזיה שנכח בראיון שעשיתי עם מרטין גור וקיבל אישור להעמיד מצלמה בתחילת ההופעה ולהתחבר לסאונד בקונסולה. העליתי את הווידיאו ל-YouTube כך שמעריצי דפש בהחלט מוזמנים להפיץ אותו הלאה. יש לי גם את קובץ ה-WMV המקורי על המחשב, כ-38 מגה גודלו. מי שיש לו מקום פנוי על השרת, שיגיד לי איך להעלות אותו אליו ואשים כאן לינק, לכל מי שרוצה להוריד את השיר למחשבו האישי.

לטובת קוראי עדכון המייל או ה-RSS, יש גם לינק.

2. כך נראה הסט-ליסט, רשימת השירים שמודבקת על הבמה מול כל חברי הלהקה, ונמצאת גם מול אנשי הסאונד, התאורה והצלמים.

רשימת שירים. דפש מוד

את הרפתקאותיי בהשגת פיסת הנייר הזאת תקראו בכתבה.

3. ארוחת הערב שלי עם פרנץ פרדיננד? זה מה שאכל אלכס, הסולן. שרימפס בבצק פילו, שעועית ירוקה, שעועית לבנה ותרד. בכוס הקולה יש סודה.

Franz Ferdinand's dinner

4. בקליפ למעלה אתם רואים את הבמה מכיוון הקהל. אבל ככה נראית הבמה מהצד השני. עם משאיות הציוד, והמנוף שמחזיק את התפאורה ומסכי הווידיאו.

התמונות צולמו במצלמת פוקט חד פעמית של אגפא.

ונדמה לי שעד כאן דיווחיי על דפש מוד. אלא אם אחליט להעלות ליו-טיוב ולאתר גם את השיר שפותח את ההופעה שלהם, “A Pain that I’m Used to”. נראה.

נושאים: דפש מוד

6 תגובות ל - “Question of Time”

  1. עידן 5 אוגוסט 2006 ב - 11:52 קישור ישיר

    לדעתי לדוש שוב ושוב בביטול של דפש מוד זו פשוט אוננות. הביטול היה הכרחי,מחוייב המציאות ואחראי. חלילה היה נופל טיל בפארק בשעת המופע. באמת חסרות לנו צרות. שיבואו בימים טובים יותר!

  2. הארטלי 5 אוגוסט 2006 ב - 20:41 קישור ישיר

    טוב רק רציתי להגיד שראיתי את ‘אביבה אהובתי’. אהבתי. זה בעצם סרט קטן שכתוב בשנינות, הוא מרגש ומצחיק גם אם לא פורץ דרך או מחדש. אסי לוי מדהימה כתמיד וגם רותם שוב במשחק מדוייק.
    מדובר בסרטו הטוב ביותר של שמי זרחין ואני מאמין שהסרט לא זכה בפסטיבל ירושלים בגלל שהוא כתוב ‘לפי הספר’ – מאוד מדוייק, מהודק וסגור. חבר השופטים פשוט העדיפו את ‘נו אקזיט’ מאחר ומדובר בכאילו סרט חתרני (לדעתי ‘נו אקזיט’ לא טוב וחתרני דמיקולו).
    ראיתי גם את ‘מיאמי וויס’ – סרט רע שמצולם רע באייץ די. הסרט הכי מיושן ומשעמם של העשור.
    ואסיים ב’סופרמן’ בימוי מרשים מאוד, רק חבל שהתסריט ממחזר את הסרטים הקודמים – למרות שהטוויסט מאוד מגניב.

  3. רתם 5 אוגוסט 2006 ב - 21:23 קישור ישיר

    איזה סרט מבאס זה “מיאמי וייס”! נחמד שיש עדיין בהוליווד יוצרים כמו מייקל מאן, שיכולים לעשות מה שבראש שלהם, אבל הסרט הוא כל-כך דרעק שזה לא יאמן. אפס מתח, אפס דרמה, אפס הזדהות עם דמויות, קולין פארל במשחק הגרוע שלו אי פעם. ואיפה האקשן? ברבע השעה האחרונה.
    כמו שאמר מי שאמר, שומר נפשו ירחק.

  4. עדן 5 אוגוסט 2006 ב - 23:05 קישור ישיר

    רתם קצת מגזים עם מיאמי וייס. נכון שמדובר בנפילה אבל כשכבר יש אקשן (בערך פעם בשעה) זה האקשן הכי טוב בסביבה. ואני לא מבין את כל מי שאומר שהסרט נראה רע, לטעמי הוא נראה מצויין וייחודי בין כל הסרטים האמריקאים שנראים אותו דבר, הצילום הוא אחד הדברים הבודדים בסרט שכן עובדים, לעומת המשחק הרע והסיפור הלא קיים, ודווקא עליו כולם יורדים.

  5. מוקי 6 אוגוסט 2006 ב - 9:32 קישור ישיר

    יאיר, חסר נורא צילום של הגרביים של חברי הלהקה. הפוקוס על השרימפס לא משהו…

  6. עידן 6 אוגוסט 2006 ב - 9:52 קישור ישיר

    מישהו צריך היה להגיד למייקל מאן שאם עושים Re-thinking למותג כמו מיאמי וייס צריך שזה יהיה מוצלח או לפחות מעניין ברמה מסויימת. מאן כ”כ נזהר שלא להביא אותה ברטרו(אין זכר לססגוניות ולצבעוניות של הסדרה המקורית,אפילו בנעימת הנושא של יאן האמר לא נעשה שימוש). לגבי הצילום הדיגיטלי, הסרט כ”כ אפלולי שהוא נראה יותר כמו סרט דוגמה 95 מאשר בלוקבאסטר קייצי, האפקט המגורען הרגיז לי את העיניים בכל מקרה. הסרט גם משעמם, גם ארוך, גם נטול מוזיקה בחלקים רבים וכשזו כבר נשמעת היא מונוטונית כדופק של חולה על סף מוות. קשה להאמין שאותו במאי הוציא תחת ידיו את סרט הפעולה העילאי היט(שאורכו היה כמעט שלוש שעות וגם הוא התבסס על סרט טלויזיה שמאן יצר, L.A. Takedown) ואת הנפיחה חמורת הסבר הזו. בעצם לא כ”כ מפתיע, גם הנוסע, סרטו הקודם של מאן, סבל מחוליים דומים אבל לפחות נטען בהופעה אנרגטית של טום קרוז וג’יימי פוקס. כאן פוקס וקולין פארל נראים כזומבים. שניהם ממילא אינם מהשחקנים האהובים עלי, פארל נמכר לציבור ככוכב מן ההתחלה למרות שרוב סרטיו כשלו ופוקס הוא סטנדאפיסט וראפר בינוני שחיקוי מוצלח של ריי צ’רלס העניק לו אוסקר לא באמת מוצדק. נכון שהסרט מתעורר מעט לחיים לקראת סופו, אבל זה מעט מדי מאוחר מדי. כמו בסרט עלי, מאן פיספס כאן הזדמנות ליצור משהו עם ערך ויצר דרמת פשע טריוויאלית ועגמומית.


השאירו תגובה ל - עידן