19 ספטמבר 2014 | 14:05 ~ 3 תגובות | תגובות פייסבוק

״הדרך לגיהנום״, ביקורת

ליאם ניסן ב״הדרך לגיהנום״

ליאם ניסן ב״הדרך לגיהנום״

אחד הדברים המעניינים ב״הדרך לגיהנום״ (״A Walk Among The Tombstones״), סרטו של התסריטאי-בדרך-כלל, סקוט פרנק, הוא העובדה שהסרט מתרחש ב-1999. זה מועיל לדרמה: ב-1999 היו כבר טלפונים סלולריים ואינטרנט, אבל לא ברמת חדירה וחשיפה כמו שהיא כיום (וללא סמארטפונים וג׳י.פי.אסים), כך שהיעדרם מחייו של הגיבור אינה נראית משונה, וכך הסתובבותו של הגיבור בספריות כדי לעשות תחקיר – שכיום נעשה בקלות בחיפוש אינטרנטי – גם אינה משונה. האינטרנט והטלפון הנייד נמצאים בסרט רק כשצריך אותם לקידום העלילה (אני ב-1999 עדיין הסתובבתי עם ביפר ולא עם טלפון סלולרי). ועדיין, הסרט נראה עכשווי. אבל 1999 נמצאת בסרט גם באופן פנימי: כותרות העיתונים מביעות חרדה הולכת וגוברת מהמילניום שעומד להסתיים ובייחוד מבאג ה-2000, Y2K, שרבים חששו שעומד למחוק את כל המידע הממוחשב ולהחזיר את אוטוסטרדת המידע לשלב טרום סלילה. הסרט משתמש ברקע הזה כדי להעביר אמירה מרתקת: הפחד והחרדות האמיתיים נמצאים הרחק מכותרות העיתונים. והסרט אכן מדבר על סדרת פשעים של צמד פסיכופטים שמצליחים להנדס את מהליכם כך שאיש לא יידע שהפשע שלהם בכלל בוצע, גם אם הם מבצעים אותו בפרהסיה באור יום מלא.

״הדרך לגיהנום״ הוא פילם נואר בטעם של פעם: הוא אלים, קשוח, גברי. גברי במובן הכי מגונה של המילה: זה סרט על חבורת גברים שכולם מנוולים. אין צדיק אחד בסדום. הטובים והרעים בסרט? זה הרעים נגד הרעים, אבל גם כאן – לחרדתנו – יש גווני ביניים. יש רעים ויש ממש נוראיים. זה עולם אפל, שחור משחור, עולם מסויט של סטיות וחולשות אנושיות. בעולם ספרות הפאלפ, ששם נטוע ליבו של הסרט, קוראים לסגנון הזה הארד-בוילד, שאין לי מושג איך לתרגם ולהשאיר את האידיום על תקנתו. חסר רחמים.

אבל יש תקווה. קלושה שבקלושות.

זהו סרטו השני כבמאי של סקוט פרנק, שהיה במהלך שנות ה-90 אחד התסריטאים האהובים עליי, ומי שהתמחה במיוחד בגרסאות עדכניות לסרטי פשע ופילם נואר. החל מ״רצח מהעבר״, מיקס כמעט פארודי של מחוות לקולנוע האפל של שנות ה-40 וה-50 שביים קנת בראנה, ועד ל״רומן לא חוקי״, העיבוד של סטיבן סודרברג לאלמור לנארד, שגם הוא היה מעין המצאה מחודשת ומבודחת של הפילם נואר. למעט כמה סרטים חריגים בפילמוגרפיה שלו (״איש קטן ושמו טייט״, למשל), פרנק הוא אמן האופל. סרטיו קודרים, לעיתים קרובות פסימיים מאוד, ועל פי רוב מכילים בסיס פולחני או מיתולוגי. אחד התסריטים המצליחים ביותר שלו היה ל״דו״ח מיוחד״ שביים סטיבן ספילברג. סרט מדע בדיוני, על פי פיליפ ק׳ דיק, שהבסיס התימאטי שלו שאוב מהמיתולוגיה היוונית והגוספלים הנוצריים במידה שווה.

ב״הדרך לגיהנום״ פרנק מוכיח שהוא גם במאי מצוין שיודע למתוח את החבלים עד לקצה. הסרט הזה חושף את העולם בכל עוינויותו. עולם של טורפים וקורבנות. הקורבנות, לרוב, יהיו נשים וילדים. ליאם ניסן הוא בלש פרטי ששדים אישיים רודפים אותו (אם ראיתם את הטריילר אתם יודעים מה הם, מידע שבסרט נמסר רק במחצית), והוא נשאב לפרשה שבה כל צד בסיפור מנוון יותר מהשני.

לכאורה, כשהקולנוע מציג עולם שכולו רוע, אלימות ואפילה, בלי שום קרן אור להיאחז בה, אני מפנה עורף לסרט. אני לא מוכן לקבל סרט שאין בו קמצוץ של חסד, סיכוי לגאולה. ״הדרך לגיהנום״ הולך קרוב מאוד למצוק הבלתי נסבל של תמונת עולם שכולה רוע. עולם של זוועה קיומית. הוא מילימטרים מטריטוריית דיוויד פינצ׳ר – הסרט מבוסס על ספר הבלשים של לורנס בלוק מ-1992, שלא אתפלא אם הוא היווה השראה מסוימת לסדרת ספרי ״הנערה עם קעקוע הדרקון״ שהגיעה עשור אחר כך. פינצ׳ר הוא במאי גאון, שמציג עולם שאני לא רוצה להתקרב אליו. פרנק, לעומת זאת, חושב כמו תסריטאי וגם בעולם הנוראי שהוא מציג, הוא מחפש סיכויים לגאולה. המתח העיקרי בסרט, לפיכך הוא: הגאולה תגיע, השאלה היא האם אנחנו (קרי, גיבורי הסרט) נגיע אליה. ליאם ניסן מגלם בסרט את דמותו של מאט סקאדר, אחת הדמויות הקבועות בספריו של בלוק, בלש פרטי אלכוהוליסט, שמקבל משימה מסוחר סמים למצוא את האנשים שחטפו, אנסו ורצחו את אשתו. סקאדר מפשפש בקרביים של המקרה וחושף עולם של טירוף מוחלט.

ולמעשה, בתוך כל האימה, הטירוף ואובדן השליטה שהסרט מציג, זה בעצם סרט על חזרה בתשובה (מה שאומר שהקרנתו רגע לפני ראש השה ועשרת ימי תשובה היא תזמון משמיים). זה סרט שהגיבור שלו אלכוהוליסט והמבנה שלו מבוסס על תוכנית 12 הצעדים לריפוי מהתמכרויות. שיטה שמבוססת כולה על אמון ואמונה. לכאורה, זהו סרט שעוסק בעולם שבו השטן שולט, אבל מתחת מפעפעת בו תפיסת עולם אמונית (זה סרט ערמומי במובן הזה. זה סרט מלא אמונה, אבל שאין בו זכר לאלוהים. הוא מסתתר מהעין. האמונה היחידה שמשתמעת ממנו גלויות היא בבני אדם, וגם הכפירה היא במוסר האנושי, ולא בקיומו של כוח עליון או מרידה בו; אבל הסרט – באופן חשאי ממש – מחדיר את רעיון האלוהים, ובעיקר את עניין השכר והעונש, לתוך העלילה בצורה סמויה לחלוטין, שנהיית קצת יותר גלויה בסופו). עצם התרגיל המבני הזה, לבנות סרט על פי שיטת 12 הצעדים היא הברקה, וגם אם הרמיזה שהביקורת הזו נותנת לכך שסקוט מציעה עולם שבו גאולה אפשרית עשוי להיחשב ספוילר (למי שלא מכיר את גוף עבודתו), מבחינתי הוא למעשה הסיבה היחידה והעיקרית לראות את הסרט הזה, שהרי אחרת זהו סרט אינטנסיבי ובלתי נסלח, ששואב כל חשק לחיות. הסיכוי לגאולה, הוא שהופך את ״הדרך לגיהנום״ (השם העברי, ודאי הבנתם כבר, שגוי) לא רק לראוי לצפייה, אלא גם לאחד הפילם נוארים המרשימים שנעשו בעת הזאת.

===================

טריוויה קטנה: זו הפעם השנייה שדמותו הספרותית של מאט (מאתיו) סקאדר מגיעה אל המסך. הפעם הקודמת היתה ב-1986 ב״שמונה מיליון דרכים למות״ שביים האל אשבי, על פי תסריט מאת אוליבר סטון ורוברט טאון. ג׳ף ברידג׳ס גילם את סקאדר שם.

 

נושאים: ביקורת

3 תגובות ל - “״הדרך לגיהנום״, ביקורת”

  1. שירי 19 ספטמבר 2014 ב - 22:00 קישור ישיר

    היי תודה על הביקורת!
    לא עלה בדעתי לראות אותו אבל עכשיו דווקא מסקרן עם כל האמון והאמונה שמסתתרים..

  2. סתיו 20 ספטמבר 2014 ב - 1:07 קישור ישיר

    הטריילר נראה קצת כמו תוצאה של Prisoners.
    באמת נחמד שניסן עוד זוכר לשחק “אופי” מדי פעם.

  3. מיקי לוי 28 ספטמבר 2014 ב - 8:29 קישור ישיר

    הסרט מספק בידור סביר ביותר, מהנה בדרכו עם תסריט מהודק ובימוי ראוי. לא רע בכלל.


השאירו תגובה