רוצים לראות מי זכה בפרס אצבע הזהב של ״סינמסקופ״ בשנים הקודמות? דלגו לכאן.

זו השנה השמינית שבה אני מחלק ב״סינמסקופ״ את פרסי אצבע הזהב, לסיכום שנת הקולנוע הישראלית. הפרס הזה נולד ב-2006 (תשס״ו) ב״פנאי פלוס״. השנה, עזבתי את ״פנאי פלוס״ אחרי תשע שנים, ועכשיו מתפרסם פרויקט ״אצבע הזהב״ לראשונה ב״סינמסקופ״ תחת לוגו ״mako״. אז שלום רב לקוראים הוותיקים, וברוכים הבאים לקוראים החדשים. הנה הציונים לשבח לשנת הקולנוע הישראלי שמגיע השבוע לסיומה.

החוקים הם כאלה: כל סרט ישראלי שהופץ מסחרית בבתי הקולנוע בארץ בין ראש השנה לראש השנה, כשיר לפרס. הוועדה הבוחרת את הפרס מונה אדם אחד: אני. קטגוריות הפרס: משתנות משנה לשנה.

אחת הסיבות להקמת הפרויקט השנתי הזה: להראות לאקדמיה הישראלית לקולנוע שאם מקיימים תחרות בין סרטים שכבר הופצו, היא יותר גדושה ומותחת מתחרות המתקיימת בין סרטים שלא הופצו ושהקהל הרחב לא ראה אותם ואולי אף לא שמע עליהם.

28 סרטים ישראליים הופצו השנה בבתי הקולנוע (מספר זהה לשנה שעברה), מתוכם 12 סרטי ביכורים (פחות משנה שעברה), ששה סרטים בוימו על ידי נשים, לבד או בצמד (יותר מהשנה שעברה). את רשימת כל הסרטים שהופצו השנה בבתי הקולנוע תמצאו בסוף.

זו היתה שנה מסעירה לקולנוע הישראלי. אולי אחת הגדולות בתולדותיו. ששה סרטים – מספר חסר תקדים – הוצגו בפסטיבל קאן, כמעט בכל מסגרותיו (חוץ מהתחרות הרשמית). שני סרטים ישראליים זכו השנה להצלחה מסחרית גדולה בצרפת: ״גט״ ו״הגננת״. והכותרת הכי מדהימה: שנת תשע״ד מסתיימת עם כ-1.5 מיליון כרטיסים שנמכרו לסרטים ישראליים (הסיכום הרשמי של המפיצים והתאחדות בתי הקולנוע נעשה על פי השנה הלועזית ויסוכם בסוף דצמבר, אבל גם אז הנתון יהיה דומה). את מצעד הסרטים הישראליים הנצפים השנה תמצאו בהמשך.

הקולנוע הישראלי עובד כבר כמה שנים על ציר המניה-דפרסיה. שנה אחת היסטורית, אגדתית, מלאת יצירות מופת, הצלחות כבירות בארץ ובעולם, ושנה אחרי זה כאילו כלום מזה לא היה, וחוזר חלילה. האין אף אחד – במשרד התרבות, במועצת הקולנוע, בקרנות הקולנוע, או בין מפיצי הסרטים – שיכול לווסת את הקולנוע הישראלי ולהרגיע קצת את הטמפרמנט הסוער הזה? לדאוג שהמצב יהיה מאוזן יותר משנה לשנה?

ובעוד אני כבר מביט קדימה אל שנת תשע״ה, שבסיכום השנה שלה יתחרו זה מול זה ״מיתה טובה״, הגננת״, ״המילים הטובות״ של שמי זרחין ו״סיפור על אהבה וחושך״ של נטלי פורטמן, זה הרגע להביט רגע לאחור ולשאול: מה היה הסרטים, השחקנים והרגעים הגדולים והמפתיעים ביותר של השנה החולפת בקולנוע הישראלי?

פרס אצבע הזהב לסרט השנה:

״מקום בגן עדן״, במאי: יוסי מדמוני

לא רק אחד הסרטים הטובים, העמוקים והחכמים שנעשו בישראל בשנים האחרונות, אלא לדעתי גם אחד הסרטים החשובים, סרט שאני לא רק אוהב מאוד, אלא אני גם מקווה שהוא ישפיע על יוצרים נוספים ללכת בדרכו האמביציוזית. זו הגרסה הישראלית ל-Great American Novel, סרט שעלילתו נמתחת על פני כחמישים שנה, ושמחבר בין סיפורו הפרטי של איש אחד ובין סיפורה של המדינה (וסיפורו של עם). על השאפתנות לבדה מגיע ליוסי מדמוני צל״ש, אבל ההישג האמיתי הוא בביצוע. ראשית בתסריט, שיוצא מתוך נקודת מוצא של סיפור פולקלור, המפגיש אגדה אורבנית עם אגדה חסידית, ומשם מושך קווים אל כל הזוויות שמהן מורכבת דמותה של המדינה הזאת: צבא המדינה מול צבא השם, כפירה מול אמונה, גאווה מול ענווה, גברים מול נשים, הורים מול ילדים. אלון אבוטבול מגלם קצין בצה״ל המכונה במבי (על משקל גנדי, כנראה), גיבור ישראל, שהוא כמו דמות תנ״כית הנטועה בהיסטוריה בת זמננו. הוא גם יעקב אבינו וגם עשיו שגולגלו לדמות אחת. אלון אבוטבול בתפקיד הגדול בקריירה שלו, מתחיל כחייל הירואי, וגומר כגבר שהגאווה שלו אכלה אותו מבפנים, וכל השדים שלו שבים לתקוף אותו בזקנתו. ״מקום בגן עדן״ עשה סיבוב פסטיבלי נאה בסוף 2013, אבל למרבה הצער פוספס לחלוטין על ידי הקהל המקומי.

פרס אצבע הזהב לסרט הביכורים:

״אפס ביחסי אנוש״, במאית: טליה לביא

הסרט שנכתבו עליו הכי הרבה מילים השנה בבלוג. סרט שמשך את הקהל בזכות ההומור המבריק שלו, אבל נשאר איתם ביציאה כי גם היה בו משהו חכם מאוד, ואפילו עצוב. ״אפס ביחסי אנוש״ הוא גם מוצר נדיר בקולנוע הישראלי: הוא הצליח להביא אליו צופים צעירים, בעיקר חיילים, שבדרך כלל בורחים מסרטים ישראליים, אבל גם זכה לשבחי הביקורת ולפרסים בפסטיבלים בחו״ל. טליה לביא, הבמאית והתסריטאית של ״אפס ביחסי אנוש״, היא גם אשת השנה שלנו בקולנוע.

פרס אצבע הזהב לבימוי:

״גט״, במאים: שלומי ורונית אלקבץ

איך מחזיקים סרט הנמשך שעתיים ונפרס על פני שנים, והכל בשני חדרים? עבודת הבימוי המפעימה של שלומי ורונית אלקבץ הופכת את הלוקיישן המצומצם של עלילת הסרט ליתרון. זהו סיר לחץ ללא הרפיה, ללא גאולה, אליו הם דוחסים צוות שחקנים כביר.

פרס אצבע הזהב לתסריט:

״אפס ביחסי אנוש״, מאת טליה לביא

האמת היא שכל אחד משלושת הסרטים הבכירים לעיל היו יכולים לזכות בפרס התסריט. התסריט של ״גט״ ושל ״מקום בגן עדן״ מבריקים בעיניי, ולצד ״אפס ביחסי אנוש״ עושים משחקים ז׳אנריים חכמים מאוד, ומכילים בתוכם עולמות שלמים של פלפולים. אבל בסופו של דבר בחרתי בתסריט של ״אפס ביחסי אנוש״, שמצליח להחזיק בתוכו גם בדיחות מעולות, רפליקות מושחזות, אבל גם המון כאב ועצב. ובתוך כל זה, אמירה נבונה על המצב הישראלי.

פרס אצבע הזהב למשחק (תפקיד ראשי):

צחי הלוי, ״בית לחם״

כוכב נולד. צחי הלוי, בתפקידו הקולנועי הראשון, גילם את רזי, סוכן השב״כ הנמצא בקשר קרוב מדי עם המודיע שלו, והצליח להיות גם משכנע באמינות הדמות, אבל גם להכניס לסרט הריאליסטי הזה כמות נכבדת של כריזמה וסטאר-פאואר.

פרס אצבע הזהב למשחק (תפקיד משנה):

אלי גורנשטיין, ״גט״

האקדמיה התעלמה ממנו, אנחנו לא. בתור אב בית הדין הרבני, אלי גורנשטיין מבצע תפקיד כפוי טובה: הוא אמור להיות הנבל בסיפור הזה. הקיר ההלכתי שמונע מגיבורת הסרט את החופש שלה. אבל גורנשטיין מבצע את התפקיד הזה במגוון טעמים: נוקשה וקשוח, אבל ברגעים לא צפויים הוא דווקא רך ואמפתי. גורנשטיין מגלם את אב בית הדין כמי שבעצמו כלוא בחוסר אונים: הוא רואה ומבין את עינוי הדין של הגיבורה, אבל ידיו כבולות מלהושיע אותה.

ציונים לשבח:

ריטה שוקרון היתה פשוט נפלאה ב״אנשים כתומים״; זאב רווח, על ״פנתר לבן״ ו״גט״ (ובקרוב גם ב״מיתה טובה״); מכרם חורי בתור מכין ממתקים נוצרי ב״סוכריות״ ויצרן גבינות יהודי ב״הבן של אלוהים״; יוסי מרשק על ״זינוק בעלייה״ ו״שושנה חלוץ מרכזי״ (ובקרוב מאוד גם ב״מנפאואר״); וסיון לוי מ״שש פעמים״.

פרס אצבע הזהב לתגלית השנה:

מיטל גל-סוויסה

לפני שנה לא שמעתי את השם מיטל גל-סוויסה, והשנה, בבת אחת: שלושה סרטים, ובשלושתם היא היתה מעולה. ב״פנתר לבן״ של דני רייספלד, גל-סוויסה היתה בתפקיד מרכזי בתור בתו של זאב רווח; ב״אנשים כתומים״ של חנה אזולאי-הספרי, היא היתה הנכדה של ריטה שוקרון; וב״אפס ביחסי אנוש״ היא היתה ליאת, את משתי הפקידות שאוהבות לשיר בקולי קולות. היא היתה חצופה ומלאת חיות בשלושת התפקידים האלה, למרות הנפח השונה של כל אחד מהם.

ציון לשבח: יסמין עיון מ״מפריח היונים״.

פרס אצבע הזהב להפתעת השנה:

״מפריח היונים״, במאי: ניסים דיין

לא ראיתי את זה בא. ניסים דיין חזר לביים סרט קולנוע אחרי הפסקה של למעלה מ-30 שנה, ויצר סרט מכובד מאוד על פי ״מפריח היונים״ של אלי עמיר. לא סרט שאהבתי במיוחד, אבל הערכתי את העבודה שהושקעה בסרט. אבל קרה כאן קסם נדיר לקולנוע הישראלי: בלי ביקורות נלהבות, בלי הישגים גדולים בפסטיבלים ובלי מסע פרסום עצום מידות, הסרט הצנוע הזה הפך לאחת ההצלחות הגדולות של השנה בקופות, עם קרוב ל-200,000 כרטיסים.

פרס אצבע הזהב לאכזבת השנה:

״סוכריות״, במאי: יוסף פיצ׳חדזה

זה לא ברור לי. זה היה צריך להיות סרט השנה שלי. יוסף פיצ׳חדזה אפה עוגה המכילה את המרכיבים שאני הכי אוהב בקולנוע – הצלם של בלה טאר וציטוטים מטרקובסקי – והעוגה לא היתה לי טעימה. זה בגללי? זה בגללו? זה אחד הסרטים היפים והמרשימים שנראו על מסכי הקולנוע השנה, אבל משהו שם לא עבד. הציניות? הדיאלוגים? התמהיל הלא אחיד בין הומור (שחור) ובין עצב נוראי? לא יודע. זה סרט עם השוטים הכי יפים שנראו השנה בארץ, אבל הוא לא עובד. הלוואי ואפשר היה לדבב אותו מחדש עם דיאלוגים חדשים.

פרס אצבע הזהב לגונבת ההצגה של השנה:

תמרה קלינגון

זה היה צמוד עם רובי פורת-שובל מ״גט״, שעם תפקיד בן פחות מחמש דקות נכנסת לסרט כמו רוח סערה, משכיבה את הקהל מצחוק, ויוצאת, ועם מלי לוי מ״זינוק בעלייה״. אבל תמרה קלינגון, שמגלמת את אירנה, הפקידה הרוסיה הזועפת ב״אפס ביחסי אנוש״, מזכירה את הממרה הנודעת על כך שאין תפקידים קטנים אלא רק שחקנים קטנים. הממרה הזאת, אגב, נכונה רק כשלסרט יש תסריטאי שיודע לתת תשומת לב גם לדמויות המשנה. עלילת המשנה העוסקת בכך של לגופה של אירנה נכנס דיבוק היא אחד המהלכים העלילתיים המבריקים, וקלינגון מבצעת את זה מושלם.

פרס אצבע הזהב לצילום:

״אנשים כתומים״, צלם: אסף סודרי

פספסתם את ״אנשים כתומים״, אה? הפסדתם. חנה אזולאי הספרי יצרה סרט חושני על שלוש דורות של נשים המתמודדות עם פולקלור וסיפורי סבתא, אבל גם עם – כנראה – כוחות על טבעיים שעוברים בירושה מאם לבתה. ואסף סודרי, הצלם של ״למלא את החלל״, הופך את הסיפור הזה לאורגיה של צבעים (וצריך לתת קרדיט גם לאיתי מרום, שצילם נפלא את הסצינות במרוקו).

טרנד השנה:

א) העירום חזר. אחרי כמה שנים שבהן נדמה היה שהקולנוע הישראלי נגמל מסצינות עירום, השנה הפטמות חוזרות. ראו ב״הבן של אלוהים״; ״סוכריות״, ״זינוק בעלייה״, ״הרחק מהיעדרו״, ״ההיא שחוזרת הביתה״, ״שש פעמים״, ״אפס ביחסי אנוש״.

ב) סצינות מרדף ואקשן. אחת הסצינות הכי מרשימות שנראו בתשע״ד בקולנוע הישראלי היא סצינת מרדף מורטת עצבים ב״בית לחם״. זהו לב הסרט. סצינת מרדף נוספת נראתה גם ב״כידון״. ותכף יהיה גם מרדף מכונית/רכבת קלה ב״התאבדות״. הקולנוע הישראלי מתפתח לז׳אנרים שלא היו בו קודם וכתוצאה מכך מתווספות לו סצינות שלא צולמו בו קודם. סרטי האימה הכניסו לקולנוע סצינות אלימות עם איפור ודם וגרזנים, ועכשיו התווספו גם מותחנים עם סצינות מרדפים. חידושים.

ג) שוטים ארוכים-ארוכים. עמוס גיתאי, שעושה היום את מה שנעשה באירופה לפני עשר שנים, צילם את ״אנה ערבייה״ שלו בשוט רצוף אחד בן כ-90 דקות; יוסף פיצ׳חדזה הביא ארצה את פרד קלמן, מי שצילם לבלה טאר את ״האיש מלונדון״ ו״הסוס מטורינו״, ויחד הם בנו את ״סוכריות״ בו כל סצינה בנויה פחות או יותר משוט אחד ארוך ומפותל של כשלוש-ארבע דקות; בועז יהונתן יעקב עקב אחרי גיבור ״שרקייה״ בהליכותיו האינסופיות במדבר.

ד) קולנוע מסחרי. ארבע קומדיות ועוד סרט אחד המבוסס על סדרת נוער טלוויזיונית. המפיקים השנה חשבו לא רק על דקל הזהב אלא גם על הקהל הישראלי. לא רק על המבקרים, גם על בני הנוער. וזה עבד. הקהל של בני 13 עד 21, שלא מעוניין לראות סרטים ישראליים, הלך השנה גם ל״גאליס״, גם ל״שושנה חלוץ מרכזי״ וגם ל״אפס ביחסי אנוש״. בהוליווד זה היה הקיץ הכי חלש בקופות זה שנים, בישראל זה היה בדיוק הפוך.

======================================

שנת המיליון (וחצי)

אחרי שתשע״ג היתה שנה חלשה בקופות, באה תשע״ד ושברה שיא. ששה סרטים מכרו השנה למעלה ממאה אלף כרטיסים. ״אפס ביחסי אנוש״ הוא הסרט הישראלי הכי נצפה מאז ״זוהי סדום״. וסך כל הכרטיסים שנמכרו לסרטים ישראליים בתשע״ד עומד על 1.5 מיליון כרטיסים. הסיכום הרשמי של בתי הקולנוע מגיע בסוף דצמבר (מה שאומר ש״בית לחם״ לא יהיה בטבלה הזאת, אבל ״גט״, ״את לי לילה״ ו״מיתה טובה״ כן, שלושתם סרטים שאמורים להגיע למאה אלף כרטיסים), אבל אם הנתון הזה יהיה נכון גם לסיכום שנת 2014 הלועזית, הרי שהשנה הזאת תעקוף את שנת 2004 עם 1.4 מיליון כרטיסיה ותהפוך לשנה הישראלית הקופתית ביותר מאז 1978.

הנה טבלת שוברי הקופות:

הסרטים הישראליים הנצפים ביותר בתשע״ד:

1. ״אפס ביחסי אנוש״*:  400,000 כרטיסים

2. ״גאליס, המסע לאסטרה״*: 200,000

3. ״שושנה חלוץ מרכזי״*: 200,000

4. ״מפריח היונים״: 180,000

5. ״בית לחם״: 165,000

6. ״זינוק בעלייה״*: 100,000

7. ״כידון״: 40,000

8. ״שש פעמים״: 35,000

9. ״אנשים כתומים״: 30,000

10. ״כנס העתידנים״: 27,000

11. ״הנסיך הירוק״: 23,000

12. ״הבן של אלוהים״: 20,000

13. ״מקום בגן עדן״: 10,000

(*= עדיין מציג בבתי הקולנוע. המספר הסופי יהיה גבוה יותר).

======================

סרטי תשע״ד

(אלה הסרטים הישראליים שהופצו מסחרית מראש השנה תשע״ד ועד לראש השנה תשע״ה):

״עד סוף הקיץ״, נועה אהרוני*

״בית לחם״, יובל אדלר*

״כנס העתידנים״, ארי פולמן

״אנה ערביה״, עמוס גיתאי

״כידון״, עמנואל נקאש

״שרקיה״, עמי ליבנה*

״פנתר לבן״, דני רייספלד*

״שש פעמים״, יונתן גורפינקל*

״החיים בינתיים״, ענר פרמינגר

״סוכריות״, יוסף פיצ׳חדזה

״מבצע חמניה״, אברהם קושניר

״מקום בגן עדן״, יוסי מדמוני

״ההיא שחוזרת הביתה״, מיה דרייפוס*

״בשר תותחים״, איתן גפני*

״הבן של אלוהים״, ארז תדמור וגיא נתיב

״מעל הגבעה״, רפאל נדג׳ארי

״מפריח היונים״, ניסים דיין

״אנשים כתומים״, חנה אזולאי הספרי*

״הנסיך הירוק״, נדב שירמן

״הורה 79״, אלי כהן

“אילוף הגוררת״, ריקי שלח

״עראבני״, עדי אדואן*

״אפס ביחסי אנוש״, טליה לביא*

״שושנה חלוץ מרכזי״, שי כנות

״גאליס, המסע לאסטרה״, עודד רז*

״זינוק בעליה״, אורן שטרן*

״הרחק מהיעדרו״, קרן ידעיה

״גט, המשפט של ויויאן אמסלם״, שלומי ורונית אלקבץ

28 סרטים, מהם 12 סרטי ביכורים (מסומנים בכוכבית)