טליה לביא. צילום: אנדרי מאקוחה

זהו חלק א׳ בפרויקט סיכום שנת תשע״ד בקולנוע הישראלי. מחר: חלק ב׳.

שמונה שנים וחודשיים חלפו מרגע שזכתה טליה לביא בפרס חביב הקהל בפסטיבל ברלין עם סרט הגמר שלה, ״חיילת בודדה״, ועד שזכתה בפרס הראשון בפסטיבל טרייבקה בניו יורק עם סרט הביכורים שלה, ״אפס ביחסי אנוש״. ״אפס ביחסי אנוש״ הפך ללהיט הגדול של השנה בארץ עם מכירות של 400,000 כרטיסים ומעמד של סרט פולחן שגורם לצופים רבים – לרוב חיילות – לחזור לסרט שוב ושוב, ולצטט ממנו שורות (ולהפוך את הסרט גם לתופעה ויראלית מרשימה בפייסבוק, אבל בעיקר באינסטגרם).

צפו בסרטים הקצרים של טליה לביא בסוף הפוסט הזה.

אנחנו, הבטלנים מהתקשורת, דיברנו על כך שלביא נעלמה לשמונה שנים בין גמר לימודיה ובין חזרתה כבמאית פיצ׳רים, אבל בפועל מתברר שהיו אלה שמונה שנים עמוסות ועסוקות, הרחק מעיני הקהל, בהן ניסתה לביא להתפרנס עם כמה וכמה פרויקטים טלוויזיוניים שהיא היתה שותפה לכתיבתם (״מסכים״, ״מגדלים באוויר״) ועם החיפוש אחר פרויקט הקולנוע הארוך הראשון שלה. לביא, שהתחילה את מסעה בעולם הקולנוע דווקא בלימודי אנימציה בבצלאל לפני שעברה לסם שפיגל, בחרה להתמקד במה שהפך להיות ״אפס ביחסי אנוש״ – שממשיך ומפתח רעיונות ונושאים בהם נגעה בסרט הגמר שלה (עולם הפקידות בצה״ל, התאבדות או ניסיון התאבדות, דאנה איבגי). ואז התחיל מסע ארוך של גיוס כספים. לביא זכתה לתמיכה חסרת תקדים מצד מכון סאנדאנס: היא השתתפה במעבדות התסריט והבימוי, היא קיבלה מלגות כתיבה ולבסוף גם קיבלה גם מענק הפקה מהמכון. בנוסף לזה, היא זכתה על התסריט הזה בתחרות הפיצ׳ינג בפסטיבל ירושלים. במילים אחרות: ארבע שנים לפני ש״אפס ביחסי אנוש״ הפך לסרט שובר קופות וזוכה פרסים, התסריט שלו היה כבר עתיר הישגים וצל״שים. הסרט כבר נקנה להפצה בארצות הברית, שם הוא יעלה בתחילת דצמבר.

יש להניח שתחילת שנת 2014 היתה מתוחה ללביא ולצוותה. הציפייה המתבקשת היתה שאחרי כל התמיכה מצד מכון סאנדאנס, מקומו של הסרט בפסטיבל סאנדאנס יהיה מובטח. הפסטיבל חלף, והסרט לא היה שם. ניתן היה לצפות שבתור הפסטיבל שגילה את לביא לראשונה לעולם, שיהיה מקום לסרטה בבכורה עולמית בפסטיבל ברלין. אבל גם זה לא קרה. ואז, צפירת הרגעה: ״אפס ביחסי אנוש״ התקבל לפסטיבל טרייבקה, אחד הפסטיבלים הבודדים בעולם שמתנהג יפה לקומדיות. ובסופו, יצאה לביא גם עם פרס הסרט הטוב ביותר וגם עם פרס התסריט (על שם נורה אפרון).

הפרס על שם נורה אפרון הוא סוג של הברקה שמימית בכל הקשור לסרט. אפרון ז״ל כתבה שני תסריטים שביים מייק ניקולס (״סילקווד״ ו״צרבת״), ורוחו של ניקולס שורה על ״אפס ביחסי אנוש״ לכל אורכו. נדמה שההשראה הגדולה על הסרט הוא ״מילכוד 22״, העיבוד של מייק ניקולס לספרו של ג׳וזף הלר. מבקרים וצופים רואים ב״מלכוד 22״ סרט פגום וכושל, אבל במאים מעריצים אותו. כמו ב״מלכוד 22״, גם ״אפס ביחסי אנוש״ מציג עולם רב מימדי: בקדמת הפריים הסיפור העיקרי, והוא לרוב רציני, אולי אף טראגי. אבל ברקע השוט, לפעמים מחוץ לפוקוס, נמצאת הבדיחה והפאנץ׳, שיאזנו את הסיפור הדרמטי ויחשפו את האבסורד שבסיטואציה, ויציג את הצד התפל (אבל הלא-פחות הרה גורל) של צבא.

לפני כחודש, לביא נכללה ברשימת 12 הבמאים שצריך לשים לב אליהם שערך האתר ״אינדי-ווייר״.

ומכאן, דרכה של לביא אל משבר הסרט השני סלולה. אבל למה להיות שלישי? גם את הסרט השני היא מתחילה מעמדת יתרון. כבר אחרי צילומי ״אפס ביחסי אנוש״ התקבלה לביא לחממת התסריטים הבינלאומית והיוקרתית בירושלים שם פיתחה את סרטה הבא, עיבוד חופשי לסיפורו של שלום עליכם, ״הרומן הראשון שלי״, שיצולם בחלקו בניו יורק.

כבמאית וכתסריטאית, לביא קלעה בול, ויצרה את הלהיט הקופתי הכי גדול שהיה בארץ בארבע השנים האחרונות, ולצד ״למלא את החלל״ מלפני שנתיים, הוא ככל הנראה מראה שבעשור השני של המאה ה-21 הלהיטים הגדולים של הקולנוע הישראלי יהיו של במאיות (בשנה הבאה: נטלי פורטמן).

ומחר: פרויקט סיכום שנת תשע״ד בקולנוע הישראלי. פרסי אצבע הזהב. מי יהיה סרט השנה? במאי השנה? שחקני השנה? תגלית השנה? ומה הם הסרטים הכי נצפים בקולנוע הישראלי בשנה האחרונה?

האם סרטים קצרים יכולים לבשר הצלחה של סרט ארוך? לא תמיד. אבל שני סרטיה הקצרים של לביא, אותם ביימה בעת לימודיה בבית הספר לקולנוע סם שפיגל בירושלים, חשפו שיש כאן יוצרת יוצאת דופן. סרטה משנה ב׳, ״שיבולת בקפה״ (12 דקות), הוא אחד מסרטי הסטודנטים הכי טובים שאי פעם נעשו בארץ (לדעתי):

וסרט הגמר שלה, ״חיילת בודדה״ (25 דקות), הוא אטיוד מריר-מצחיק ל״אפס ביחסי אנוש״:

ציוץ