גשם של צפדעים: יום הולדת 15 ל״מגנוליה״
״מטריקס״, ״מועדון קרב״, ״אמריקן ביוטי״ – שנת 1999 הכילה כמות אדירה של סרטים מעולים. אחד הגדולים והמטלטלים שבהם היה ״מגנוליה״, יצירת המופת האורבנית בת שלוש השעות שפול תומס אנדרסון כתב וביים. הסרט הזה ריסק אותי לרסיסים כשראיתי אותו והפך את אנדרסון לאחד הבמאים האהובים עליי. אנחנו נמצאים ימים לפני הבכורה העולמית של סרטו החדש, ״Inherent Vice", מה שהופך את המבט לאחור אל ״מגנוליה״ לאקטואלי כפליים (ואני נרגש יותר מסרט חדש של אנדרסון מאשר מסרט חדש של דיוויד פינצ׳ר, גם הוא מבוגרי מחזור 99׳).
ועכשיו העולם הקסום של האינטרנט מאפשר לצפות בסרט התיעודי שצולם בזמן הפקת הסרט. 72 דקות של פול תומס אנדרסון מביים את ״מגנוליה״. בבקשה:
והנה – מהימים ההם שבהם הייתי מבקר הקולנוע של ״העיר״ – הביקורת המקורית שלי על הסרט, שנכתבה כשאני עדיין אחוז בהלם – וגם סוג של התקף חרדה, אני חושב – בעקבות הצפייה בו (לחצו להגדלה לגודל קריאה):
זוכר את הביקורת הזאת מהיום שפורסמה והעיפה אותי לראות את הסרט בחופשה הראשונה שלי מהצבא. אחר כך גיליתי את הדוקומנטרי הזה בעותק דיוידי של הסרט והייתי מוכן לראות גם 720 שעות שלו במקום 72. עדיין סרט ששובר אותי כל פעם.
בגלל הביקורת הזאת אני עוקב כבר שנים אחרי הביקורות שלך.
אני זוכר שבזמן הסרט הגשת עם עידן את ״ציפורי לילה״, ובאחד הלילות הקשבתי לכם ושמעתי אתכם לראשונה מדברים על הסרט ומשמיעים את הפסקול המופלא של איימי מאן, כבר בנק׳ הזאת התאהבתי בסרט ובאיימי מאן.
והנה עוד קצת על איימי מאן והפסקול
http://columbusmusicblog.wordpress.com/2014/09/08/%D7%94%D7%A6%D7%99%D7%9C%D7%99-%D7%90%D7%95%D7%AA%D7%99-%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%9F-%D7%97%D7%95%D7%92%D7%92-%D7%9C%D7%90%D7%99%D7%99%D7%9E%D7%99-%D7%9E%D7%90%D7%9F-54-%D7%90%D7%91%D7%99%D7%91/
הסרט צץ בנפליקס והיה לו אותו אפקט עלי גם בצפייה שניה. אחרי שקראתי פה וגם את רוג'ר איברט נדמה לי שאין לו מהלך סיפורי אלא סדרות – שלושה אבות פוגעניים, שלושה (ארבעה) צאצאים פצועים, ובלב של העסק שלוש דמויות הוריות (אין להן ילדים משל עצמם – הם הוריים בזה שהם מנסים לתקן עולם): העיתונאית (אמא טאף לאב, "תביט באמת של חייך"); האח הסיעודי (אבא מטפל, רך, נחוש לעזור ולאחות שברים); והשוטר (הורה מציל, הכי לא ברוס וויליס, גבר שיודע מהם עלבון והשפלה וכמיהה לאהבה). איזה סרט. והשיר שהם שרים יחד, אולי זאת ההשראה ל"ארץ להדם" במיתה טובה?
סרט קשוח ריגשית.צפינו בו אתמול אחרי שנים והוא פשוט אוחז אותך בלפיתה קולנועית מהמשובחות שחוויתי. לנחות פה ב2020 מעיר נוסטלגיה גם לעיתון העיר. תענוג שתוכן איכותי קולנועי וכתוב.. ממשיך לחיות..