דנזל וושינגטון ב״נקודת שוויון״ מסביר למה קוראים לגשם הראשון ״היורה״

״נקודת שוויון״ הוא אחד הסרטים הטובים של החודש, כפי שציינתי אתמול. הנה ההרחבה:

בראשית היה ״קאלאן״, סדרת הביון הבריטית הקשוחה מסוף שנות הששים. אדוארד וודוורד – דמיינו את מייקל קיין שלא מחייך לעולם – היה סוכן הביון הכי קר מזג שאפשר לדמיין. ההפך המוחלט מג׳יימס בונד. במהלך שנות השבעים הסדרה הזאת, שהחלה לנדוד בעולם (והוקרנה גם בישראל) הפכה למושא פולחן. טלוויזיה היתה מדיום ידידותי לרוב, אבל ״קאלאן״ הציג עולם בשחור, של דמויות קיצוניות. קאלאן היה ידידותי כמו סכין יפנית. בשנות השמונים גויס וודוורד לטלוויזיה האמריקאית ליצירת הסדרה ״המשווה״. כל מי שראה את הסדרה ההיא – עם נעימת הפתיחה מאת סטיוארט קופלנד (המתופף של פוליס) – יכול היה לדמיין בקלות איך יוצריה מכרו אותה לרשת: ״מה היה עושה קאלאן בפנסיה?״. זה ״המשווה״ במשפט אחד: קאלאן בפנסיה. ״המשווה״ בעצמה הפכה לכמעט סדרת פולחן, כי כל מי שהעריץ את קאלאן, רצה לדמיין מה היה עושה קאלאן בפנסיה (מכסח ישבנים של מנוולים, פרו בונו), בעוד שמי שלא ראה את קאלאן בוודאי השתומם מה הדוד הבריטי הזה עושה שם.

30 שנה לקח להם להפוך את ״המשווה״ לסרט. כל כך הרבה זמן, עד שאין כמעט אף אחד בחיים שכבר זוכר את ״המשווה״ ואת ״קאלאן״ (וודוורד עצמו הלך לעולמו לפני חמש שנים), לפחות לא מספיק כדי למכור כרטיסים. עד כדי כך, שמפיצי הסרט בארץ – מתוך בורות או אסטרטגיה – בכלל לא מזכירים את ״המשווה״ בשיווק הסרט. שו האדא ״נקודת שוויון״? סרט ההמשך ל״נקודת מפגש״ של וודי אלן?

וכך, למעשה, בלי קשר לתולדות הדמות והפרה-היסטוריה המשוערת שלה, הופך ״נקודת שוויון״ לסרט הנישא על כתפיו של דנזל וושינגטון (הטרנד הנוכחי באמריקה הוא לקחת דמויות לבנות וללהק להן עכשיו שחקנים שחורים, להוכיח לנו – בצדק, אגב – שאין קשר בין דמות ובין צבע עורה. ע״ע ״קוג׳אק״ המחודש).

סרט משונה, ״נקודת שוויון״. הואו מורכב מחלקים שונים שכמעט לא קשורים זה לזה. כאילו ניסו יוצריו בכל חצי שעה לבדוק טון אחר, לראות מה עובד הכי טוב. כתוצאה מכך, הסרט הופך מופרך יותר ויותר ממערכה למערכה, אבל באופן הפוך לחלוטין הוא גם נהיה מהנה יותר ויותר. ככל שהוא נהיה צ׳יזי יותר, ככה נדמה שהיוצרים הגיעו למקום שבו הסרט עובד. אנטואן פוקואה, הבמאי, מגיע מבית האולפנה של טוני סקוט וג׳רי ברוקהיימר, ו״נקודת שוויון״ אכן נראה כמו סרט מתח שנשלף משנות השמונים, כולל סצינות ארוכות בגשם בהילוך איטי. ואדם שהולך, בהילוך איטי, ומשהו מתפוצץ מאחוריו. בהילוך איטי.

בחצי השעה הראשונה נדמה שפוקואה ו-וושינגטון בחרו ללכת בדרך אחרת. זו חצי שעה שבה לא קורה דבר. וושינגטון עובד בתפקיד שהוא במובהק אובר-קוואליפייד לו, בתור סבל בחנות ענק לחומרי בית ובניין בצד העני של בוסטון (האיזור של ״מיסטיק ריבר״ ו״גנב עירוני״). הסרט מסתנכרן לנקודת המבט של הדמות, שמבחינה בכל רגע בפרטים הכי קטנים, ומאמצת לעצמה ריטואלים הגובלים בהפרעה כפייתית. וושינגטון ופוקואה כבר ניסו לעשות משהו ריאליסטי ב״יום אימונים מסוכן״, וושינגטון וסקוט ניסו לעשות משהו יותר מציאותי ב״נקמה בוערת״. אני לא התפעלתי מהסרטים ההם, בעיקר כי נדמה לי שמה שהבמאים האלה באמת רוצים לעשות זה לצלם אנשים מרביצים לאנשים אחרים, ולא דרמות חברתיות אל אי שיוויון חברתי. ואכן, המימד הריאליסטי – שבו מתוודע גיבורנו לחייה הקשים של זונה צעירה – מתנדף מהר מהסרט, עם כניסתו לסרט של הנמסיס הגדול, מחסל רוסי שבא לעשות סדר, אחרי שגיבורנו כיסח את הצורה לכמה גנגסטרים ב-19 שניות.

מרטון צוקאס (שהיה למך ב״המבול״), חושף את פניו האמיתיים של הסרט. זהו, למעשה, סרט קומיקס. זה נחשף כשאנחנו מגלים שלסיפור נכנס נבל שהוא קריקטורה – צוקאס עושה חיקוי מרשים של קווין ספייסי – ורכבת העלילה מידרדרת במהירות מפסי המציאות. רוברט מק׳קול, הדמות שמגלם וושינגטון, הוא בעצם גיבור-על. לא הציגו לנו את ״נקודת שוויון״ כסרט גיבורי על, אבל מתברר שהוא כזה. מק׳קול הוא באטמן ללא המסיכה. חושיו חדים ושריריו דרוכים. אין דבר שאויביו לא יעשו שהוא לא ציפה קודם, אין קליע שלא יירו אליו, שהוא לא יידע להתחמק ממנו, ולהשיב אש מהמלכודת שהוא ידע להכין מבעוד מועד. הסרט קמצן בסיפורי רקע ולא מסביר לנו איך השיג מק׳קול את הכשרתו העל-אנושית הזאת – מלבד ההבנה המשתמעת שהוא היה בעברו חלק מקהילת הביון. איש של הרג. ושטרגדיה אישית גרמה לו לתלות את האקדח, ולנדור שלא להרים אותו שוב. ואכן, מק׳קל נותר בלתי חמוש – ועדיין קטלני – לכל אורך הסרט.

זה הרגע שבו היינו מצפים שכשסרט שמתחיל בתוך עולם מציאותי, הולך לכיוונים כה מופרכים, שאנו הצופים נרים ידיים ונתייאש ממנו. אבל באופן משונה, ככל ש״נקודת שוויון״ נהיה יותר ויותר קריקטורי, יותר ויותר כמו קלישה של סרט אקשן, יותר ויותר כמו הומאז׳ נטול מודעות עצמית לסרטי שנות השמונים הנוצצות, שבהן הטובים מכסחים את הרעים, והרעים הם פשוט כאלה (רצוי תחת סטריאוטיפ אתני כזה או אחר, במקרה שלנו חבורה של מלאכי גיהנום רוסים, או להקת המחווה הסובייטית לזי.זי טופ).

על פי המון קריטריונים של טעם, ״נקודת שוויון״ הוא סרט מופרך ונוראי. כבר הרבה זמן לא נהניתי ככה.

ציוץ