הנשיקה של יובל ותובל. מתוך הסרט של אבי נשר בפרויקט ״מכתב אהבה לקולנוע״

תייקו תחת ״הקרנת בכורה עולמית״. כן כן. ״מכתב אהבה לקולנוע״ הוא אסופה של עשרה סרטים קצרים מאוד שביימו בחירי וטובי במאי הקולנוע בארץ. זו יוזמה והפקה של אלונה רפואה וסתיו מרון, שהרימו את הפרויקט הזה כעבודת הגמר שלהם בבית הספר לקולנוע סם שפיגל במגמה להפקה יוזמת. הם הצליחו לשכנע את אבי נשר, ערן ריקליס, נדב לפיד, הגר בן-אשר, תאופיק אבו ואיל, דנה גולדברג ויוצרים נוספים לכתוב תסריט הקשור לאהבת הקולנוע שלהם, ולבוא ליום צילום אחד כדי לצלם אותו. מיטב השחקנים (מאבגי ועד גילה אלמגור, מתובל שפיר ועל דניאל מורשת) והצלמים (שי גולדמן, עמית יסעור) גויסו לפרויקט.

אחד היוצרים שהתגייסו לפרויקט, למשל, הוא אסי דיין, שהסכים לתרום סיפור, על אחת מחוויותיו הראשונות בקולנוע, שבתור ילד הוא מגלה שלעקוב אחר מה שקורה בין הצופים בקהל מעניין אותו מאשר לעקוב אחרי מה שקורה על המסך. מיכאל אללו, בוגר סם שפיגל, עיבד את לתסריט הסיפור שדיין הכתיב לו בטלפון ויצא לביים אותו. דיין היה אמור להגיע ליום הצילום, כדי להופיע בשוט האחרון שלו, ובכך למסגר את האפיזודה בתור זיכרון של קולנוען מבוגר. אלא שבבוקרו של יום הצילומים, דיין נפטר (כתבנו על כך ב-1 במאי, היום שבו נפטר דיין). את הסרט הזה חותם כעת קולו של דיין בהקלטה, מספר את הסיפור לאללו, ומעביר אותו הלאה. הפרק של דיין חותם את הפרויקט ונושא את שם הפרויקט כולו, ״מכתב אהבה לקולנוע״.

הקרנת הבכורה של עשרת הסרטים כמקבץ אחד תתקיים ביום שישי הקרוב (10.10) בפסטיבל חיפה. הסרטים הקצרים יוקרנו גם לפני כל מבחר מסרטי הפסטיבל. בסוף השבוע, המקבץ הזה ישודר גם בערוץ הקולנוע ישראלי של יס. אבל למי שאין סבלנות, קיבלתי אישור ממפיקות הפרויקט המקסים הזה ללקט את שלושת הסרטים שהכי אהבתי מבין העשרה: הסרטים של אבי נשר, ערן ריקליס והגר בן-אשר. ביקשתי מכל אחד מהבמאים שיכתוב לי גם פסקת הקדמה לסרט שלהם.

הנה הם:

1. ״פריחה שבורה״. במאית: הגר בן-אשר

״פריחות שבורות״ הוא אחד הסרטים האילמים המפורסמים ביותר, שביים ד.וו גריפית ב-1919, עם ליליאן גיש בתפקיד הראשי. הגר בן-אשר, בתרגיל סגנוני מבריק, אילם ובשחור-לבן, יוצרת הומאז׳ משלה לסרט, הממוקם בפלסטינה של 1919.

בן-אשר נמצאת עכשיו בגרמניה, מלהקת את סרטה הארוך השני, ״הפורצת״, שצילומיו יתחילו בדצמבר. משם היא שולחת מילות הקדמה:

אלונה וסתיו ביקשו מכתב אהבה לקולנוע. זה כמובן כללי ואינסופי, כך שחיפשתי את המקור, עבורי. לקריאתי, הקולנוע התחיל להתהוות, ואולי במידה מסויימת הסתיים, תחת השרביט של הקולנוע האילם, ושל גריפית׳ בפרט. ההתמסרות שלי לראינוע החלה בשלב מאוחר יחסית, באיזו מין כרונולוגיה הפוכה. שאבתי במשך שנים את הקולנוע החדש, ואל האילם הגעתי ככל הנראה רק כשהייתי בשלה אליו. נדמה לי שצריך מידה של בגרות בקולנוע בכדי להבין שהכל התרחש כבר שם, בכדי להבין את הכוח של התמונה הטהורה, של הדרמה המתהווה רק מתוך דימוי. ואז קרה שפיתחתי מערכת יחסים אינטנסיבית עם גריפית׳, והיות ״פריחה שבורה״ האהוב עלי מכולם, רציתי לחקור בו מתוך עמדה אקטיבית. כך התפתח הרצון לעשות את הדרמה האילמת הראשונה של ארץ ישראל, עם תכנים שהפעילו את החלוצים, ויש להניח שהיו מחלחלים לקולנוע שלהם. השאיפה הייתה לצלם את הסרט בנאמנות מוחלטת למה שהתקופה ידעה לעשות. בתחום הפריים, התאורה, העריכה, המוזיקה – חקרנו ושרדנו יפה. על חומר הגלם עדיף אולי לא לדבר. אני חייבת רק לומר שהחוויה הזו הייתה פנטסטית בשבילי, כי היא הזכירה לי שבקולנוע יש קלוז, מדיום ולונג.

זה היה הסרט הראשון שצולם מתוך הפרויקט. הצלם: עמית יסעור (״הנותנת״, ״את לי לילה״). המוזיקה היא של עמית פוזננסקי (״הערת שוליים״). וזה, בעיניי, המצטיין מבין סרטי הפרויקט. בבקשה:

הערה: מסיבות טכניות, הוחלף העותק הקודם של הסרט בעותק חדש ומשופר. את הגרסה הקודמת ראו 700 איש לפני שהמונה אופס.

2. ״סיפור אמיתי״. במאי: אבי נשר

תחילת שנות השבעים. חייל עם רגל שבורה הולך לראות בקולנוע את ״תרגיל בנישואין״ של פרנסואה טריפו. מולו מתיישבת בחורה צעירה שמסתירה לו. בכוונה? בטעות? ומכאן מתחיל הסרט שבתוך הסרט. אבי נשר ליהק לאפיזודה שלו את תובל שפיר ששיחק אצלו ב״פעם הייתי״ ואת יובל שרף ששיחקה אצלו ב״פלאות״. חיים אסיאס צילם. וזה אכן לחלוטין סיפור אמיתי, כך הוא מבטיח בדברי ההקדמה שלו:

פרויקט "מכתב אהבה לקולנוע" אפשר לי לכתוב מכתב אהבה משלי לפרנסואה טריפו – יוצר שיותר מכל במאי קולנוע אחר מימש בסרטיו ובחייו את עקרונות אהבת הקולנוע ואהבת האהבה, כשתי גדות של אותו נהר. הדרך בה טריפו שילב תאוריות ועשייה – מעין ספרא וסייפא – הייתה עמוד אש עבור דור שלם של אוהבי, חושבי וחולמי קולנוע, שצמח בישראל בסוף שנות השבעים – בדיוק כפי שאלפרד היצ'קוק שימש כעמוד אש עבור טריפו וחבריו ב"מחברות לקולנוע".

הרהורים אודות "מחברות לקולנוע" הביאה אותי למחשבה שאשמח לחבר, בסרט הקצר, בין סרט של טריפו ובין אנטואן דואנל משלי – מי שהייתי ומה שהייתי לקראת סוף שרותי הצבאי ותחילת שירותי במערכת רבעון "קולנוע". שם הסרט הקצר הוא "סיפור אמיתי" וכך הוא לגמרי – מעשה שהיה כך היה – נקודת זמן בנרטיב נעוריך שבו מתקבעות מרבית התובנות שיכתיבו את בגרותך.

קשה לי לחשוב על יוצר חשוב בן זמננו שמאמין באהבה, על כל קשייה, כערך וכמטרה ראויה. אנחנו חיים בעידן בה ציניות נתפשת כתחכום – טריפו היה רואה בתפישה זאת כהחמצת האהבה כחוויה האנושית העוצמתית ביותר, שכן סרטיו – וחייו – ביטאו ריאל פוליטיק קיומי נטול ייאוש, וחדווה החיה בשלום עם החרדה כחלק מאותה חבילה הפלאית הקרויה חיים.

לכן אני מוצא עצמי, לאחרונה, מהרהר רבות בטריפו: חבר, אתה חסר…

אגב, בצירוף מקרים יפה, תתקיים מחווה לסרטיו של טריפו בפסטיבל חיפה הקרוב, והסרט של נשר יוצג לפני כל סרטי המחווה. נשר עצמו יציג את הסרט התיעודי ״טריפו לנצח״ שיוקרן ביום שישי הקרוב בפסטיבל.

ועוד צירוף מקרים: גם האפיזודה של נדב לפיד עוסקת בכתב העת הצרפתי ״מחברות הקולנוע״, ובזיכרון של חייל שהולך לקולנוע ומתעורר בו התיאבון לקולנוע (אצל לפיד הסרט הוא ״תיאורמה״ של פזוליני).

הנה סרטו של נשר:

3. ״סיפור פשוט על אהבה״. במאי: ערן ריקליס

האם בעצם כל תכלית מעשה האמנות הוא כדי שאמנים יוכלו לשמוע אנשים אומרים להם שהם אוהבים אותם? גם אם הם רק מקריאים מן הכתוב, גם אם הם לא באמת אוהבים, אבל הם רק רוצים שיאהבו אותם. זה המסר שעולה מסרטו המאוד משעשע של ערן ריקליס, העוקב אחר תהליך הפקת סרט מכתיבתו, דרך ישיבת ההפקה, הליהוק, האודישנים, הצילומים והבכורה. הסרט מכיל כמות מאוד מפתיעה של שחקנים אורחים. תצפו בו כדי לזהות אותם. זה נראה לי כמו הסרט שהיה הכי קשה להפיק. אבל סתיו מרון, אחת משתי מפיקות הפרויקט, לא בטוחה בכך. ״לכל הפקה היו קשיים אחרים. הסרט של הגר, שהיה הראשון שצולם, היה מסובך. והסרט של אוסי ולד, שהוא באנימציה, שזו מורכבות שבכלל לא הבנו עד כמה היא מורכבת.״

הסרט של ריקליס צולם כמעט כולו בבית הספר סם שפיגל, שהפך ליום אחד לסט צילומים. סצינות האודישנים צולמו ביום נפרד בתל אביב.

הנה, הישר מניו יורק, מילות ההקדמה של ריקליס:

חיפשתי דרך לתמצת את מה שבעיניי באמת חשוב בקולנוע (אהבה=רגש=לרגש=לכבוש את ליבו של הצופה), את הרגש הכי בסיסי ויחד עם זאת הכי מורכב שבא לידי ביטוי במשפט שבוודאי השתמשו בו הכי הרבה בתולדות הקולנוע – ויחד עם זאת בכל פעם מחפשים דרך חדשה לומר אותו בצורה אמיתית, כנה, מורכבת, ישירה, עקיפה, מזויפת, מרגשת. וכן, מה כולנו מחפשים? אהבה. מה כולנו רוצים לתת? אהבה. מה גורם לכולנו שברון לב או התרגשות עילאית? אהבה. אז היה לי ברור שאני כותב ויוצר סרט פשוט על אהבה…כדי לתת אותה וגם לקבל בחזרה. מהות היצירה בעיניי, מהות הקולנוע. דיאלוג עם הצופה – בכל הרמות והרבדים.

הנה סרטו של ריקליס. איתן ריקליס, אחיו של הבמאי, צילם. יונתן ריקליס, בנו של הבמאי, הלחין.

אחרי שראיתם את הסרטים כאן, ואולי במקבץ כולו, מה הסרט שהכי אהבתם?

========================

דרך אגב, בזאת לא מסתיימים אירועי סם שפיגל בפסטיבל חיפה. בית הספר הירושלמי מתחיל את חגיגות יום ההולדת ה-25. לכבוד זאת, לוקט מקבץ סרטי גמר שבוימו על ידי בוגרות בית הספר תחת הכותרת ״קשוחות ובועטות״. את הסרטים בחר לארי קרדיש, לשעבר אוצר ב-Moma. בין הסרטים שם: ״חיילת בודדה״ של טליה לביא, ״דיפלומה״ של יעל קיים, עונג שבת של מיכל ברזיס ועודד בן-נון, ״ליל גיוס״ של נעמי לב-ארי, ״קרב תרנגולים״ של סיגלית ליפשיץ ו״התצפיתנית״ של נעה גוסקוב (הבוגרת הכי טרייה ברשימה, ומי שערכה את הסרט הקצר של ריקליס לעיל). גם הבכורה של המקבץ הזה תתקיים ביום שישי הקרוב בפסטיבל חיפה.

ציוץ