זאב רווח ועליזה רוזן ב״מיתה טובה״. מלאכים שרת או מלאכי חבלה?

==  ==  ==  ==  ==  ==  ==  ==  ==  ==  ==

אלה הנושאים שבהם עוסק ״מיתה טובה״, סרטם של שרון מימון וטל גרניט: מוות, זיקנה, אובדן, אבלות, אלמנות, אלצהיימר, מוות, סרטן, מיניות בגיל הזהב, התאבדות, מוות. רשימת המרכיבים הזאת נשמעת על הנייר כמו מתכון לאסון, אלמלא שילבו הבמאים ביצירתם גם כמה מרכיבים מאזנים, ובראשם חוש הומור משובח. כתוצאה מכך, ״מיתה טובה״ הופך מסרט שנושאיו נראים מרתיעים, לאחת ההפתעות היפות והמרגשות של שנת הקולנוע המשובחת הזאת (זהו, למעשה, הסרט הישראלי הראשון המופץ בתשע״ה, אבל הוא חלק מיבול סרטי פרס אופיר של השנה שעברה, לשם הוא נכנס עם הכי הרבה מועמדויות, ומשם הוא יצא עם פרסים לשחקן הראשי, זאב רווח, לצילום של טובי הוכשטיין ולעיצוב הפסקול של אביב אלדמע).

זאב רווח מגלם את יחזקאל, שגר עם אשתו (לבנה פינקלשטיין) בבית דיור מוגן. בתור מהנדס חשמל בגמלאות, הוא מעביר את הזמן בבניית מכשירים קטנים והמצאות שעובדות לסירוגין. כשחברו הטוב ביותר גוסס בייסורים ממחלה, מחליט יחזקאל לבנות מכונה מאולתרת ממכשירי חשמל ביתיים שתעזור לחברו לסיים את חייו מתי שירצה, מבלי שהוא או אחרים יואשמו על כך ברצח. מה שאמור היה להיות טובה לחבר, הופך למפעל חיים כשהשמועה על קיומה של המכונה הזאת מתחילה להסתובב בין קשישי וחולי איזור ירושלים, וגיבורינו צריכים להחליט האם הם מלאכי רפואה או מלאכי חבלה. העובדה שהגברים בסרט נקראים יחזקאל, דניאל ורפאל, מעידה על כך שיוצרי הסרט רואים בהם שליחי האל. אבל הפעילות הזאת מעוררת כעס דווקא בבית. כשמגיעה בקשה נוספת לשימוש במכונת ההמתה, אומרת לבנה, אשתו של יחזקאל, את משפט המפתח של הסרט, המופיע גם בטריילר: ״תגיד לו שאתה אולי רוצח, אבל לא רוצח סדרתי״. זהו, אם כן, סרט על רוצח סדרתי.

צפו בטריילר ל״מיתה טובה״:

מוות, זיקנה ומחלות? מה הסיכוי שאני ארצה לראות סרט כזה? אלה בדיוק הנושאים שהכי מרתיעים אותי בקולנוע. אבל גרניט ומימון – ששיתפו פעולה לפני כן בבימוי שלושה סרטים קצרים – עושים כאן עבודת בימוי מעולה, באופן שבו הם מאזנים בין המרכיבים הכואבים בסרט ובין האלמנטים שעוזרים להוריד את הגלולה המרה ביתר מתיקות. כאמור, הומור הוא הבכיר שבהם. את ההומור שלהם משיגים גרניט ומימון באמצעות חוש תזמון מושלם. בסרט שמתחיל עם תקתוקי שעון, ושעיצוב הפתיחה שלו מורכב מאיורים של גלגלי שיניים, מרשים לראות שגם התזמון דופק כמו מכונה משומנת. כמעט כל סצינה עוסקת בנושא קודר וכואב, אבל בסופה – כמו שעון – יגיע פאנץ׳, שיהפוך את הטראגי לאבסורדי. את האבסורד הזה מגישים הבמאים בזכות עין מצוינת להומור ויזואלי שמגחיך בעדינות את הגיבורים והופך אותם לבלתי מזיקים: למשל, אילן דר עם כובע ים, או רפי תבור דחוס לתוך ארון קטן ממידותיו. ועצם הליהוק, שנותן תפקידים לחבורת שחקנים ותיקה כזאת, הוא רצף של הברקות. זו כמו הצה שבכל פעם שנכנס שחקן נוסף לסרט יש רצון להריע לו, ולבמאים שבחרו בו. הברקת הליהוק נמשכת בכך שדווקא זאב רווח, המזוהה כאיש של קומדיה, מקבל כאן את תפקיד הגיבור הרציני, בעל הלב הרחב והקל להתרגש, ואת הפאנצ׳ים מקבל אילן דר. השימוש בהומור ערמומי מאוד כאן: זה סרט שעוסק בעצב גדול, וההומור השחור שלו לכאורה עוזר לפרוק את המתח את העצב, לספק הרפיה, אבל למעשה הוא הופך את הצופה לרגיש ופגיע יותר, קל יותר לריגוש (סרטים שעוסקים רק בכאב ויגון אוטמים את הצופה ומרחיקים אותו, הסרט הזה הופך את הצופה לחשוף יותר. קשה שלא לדמוע בו).

אבל ההפתעה הגדולה ביותר מבחינתי בסרט קשורה בכל הצד הוויזואלי שלו. מימון, שהיה שותף לבימוי ״סיפור גדול״, הפיצ׳ר האחרון שצולם על ידי דוד גורפינקל, מלהק עם שותפתו את טובי הוכשטיין (״ללכת על המים״) לתפקיד הצלם, ולצידו את ערד שאואט (״הערת שוליים״) כמעצב הסט. בזכותם, ״מיתה טובה״ הוא בפשטות הסרט הישראלי הכי יפה שנראה כאן השנה. הוא מרהיב לצפייה. לו רק יותר סרטים ישראליים היו נראים ונשמעים כמו ״מיתה טובה״.

אבל הצד הוויזואלי אינו רק בחירה אסתטית, הוא למעשה לב העניין. לא פחות מהשימוש בהומור, הוא זה שמאפשר לנו לצפות בסרט שעוסק בחומרים כה קשים, ולהרגיש התרוממות רוח, ולא דיכאון. הוכשטיין עוטף את הצילום במעטה של נוגה בהיר. אם תרצו, אור שמימי, שמתחבר לשליחות המלאכית של הגיבורים. אבל למעשה, זה צילום שמנתק את הסרט מהכאן והעכשיו, מהמציאות והריאליזם, והופך את ״מיתה טובה״ למעין אגדה. סיפור עם, צ׳יזבט, שמתרחש בנופים מוכרים לנו, אבל גם מנוכרים, קצת כמו חלום, או מעשייה של האחים גרים. תחושת הזרות המסוגננת הזאת הופכת את המוות שנמצא בלב הסרט לפחות מאיים, ואת המעשים של הגיבורים לפחות שנויים במחלוקת. במקום סרט כועס על בעיה, על תופעה, על מצוקה, זהו סרט מפויס על אופציה – על הזדמנות ועל בחירה.

השימוש בעדשות ארוכות, באור מרוכך ובסט שכולו סימטריה וצבעים אחידים גם עוזר להתמקד בדיון שהסרט מנהל בעדינות סביב עניין האשליה בחיינו. הסרט נפתח בסצינה יפה שבה מתקשר יחזקאל לשיחת נחמה עם גברת קשישה מבית הדיור המוגן בו הם גרים. היא משוכנעת שזו שיחת טלפון מאלוהים (יחזקאל, שמשנה את קולו באמצעות אחת מהמצאותיו שלפעמים-עובדות-ולפעמים-לא, מסייע לה באשליה). יש משהו מחזק באשליה, אומר לנו הסרט. בתחושה שלא הכל אבוד. שגם לעת זקנה, כשהסוף נראה באופק, האור הלבן מתחיל להיות נוכח, שעדיין אפשר לקבל החלטות משנות חיים ולבחור בדרך חדשה. וזו כנראה הסיבה שכה חיבבתי את הסרט: כי במה שנראה על פניו כמו סרט על יאוש והרמת ידיים על תחושה של אין מוצא, מתגלה דווקא סרט שמציע לדמויותיו – ולצופיו – חסד גדול.

ציוץ