חיים טופול ב״סאלח שבתי״. בתפקיד ילדיו: גאולה נוני, שייקה לוי ופופיק ארנון

השנה מלאו 50 לבכורת ״סאלח שבתי״, שהוקרן בבתי הקולנוע בישראל במשך כשנה, מכר 1.3 מיליון כרטיסים, יותר מכל סרט אחר בארץ, מאז ועד היום, זכה בגלובוס הזהב והיה הסרט הישראלי הראשון שהיה מועמד לאוסקר הזר. וזה גם אחד הסרטים שמבקרי הקולנוע בארץ הכי שנאו. חלקם עדיין שונאים. בשנה הבאה ימלאו עשור לפטירתו של אפרים קישון. ואכן, אנחנו כבר מתחילים לשים לב ששנת קישון התחילה. עותק DCP מחודש של ״סאלח שבתי״ הוקרן בפסטיבל ירושלים, כנראה לקראת סיבוב סינמטקים; עותק DCP חדש של ״ארבינקא״ יוקרן השבוע בפסטיבל חיפה. וערב מחווה בהנחיית לונדון על מורשת קישון יתקיים גם הוא בפסטיבל השבוע. וכל זה היווה עבורי הזדמנות טובה לשוב ולהכריז בכתב העת ״ליברל״, שלדעתי ״סאלח שבתי״ הוא הסרט החשוב ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי, ולמעשה הסרט שהוליד את כל מה שאנחנו מכירים בתור ״קולנוע ישראלי״.

פורסם ב״ליברל״, גיליון ספטמבר 2014

זאב רב-נוף, הבכיר והגבוה מבין מבקרי הקולנוע בישראל של שנות הששים, פתח את הביקורת שלו על ״סאלח שבתי״ בגיליון ״דבר״ מ-12 ביוני 1964 כך: ״אחד מעיתונאי הקולנוע הרציניים והמכובדים ביותר בארץ עלה עמי יחד במדרגות קולנוע הוד בת״א, אחרי הצגת הבכורה, ולחש לי: ׳אומר לך את האמת – לא נהניתי׳. ׳אבל׳, אמרתי לו, ׳מדוע אתה לוחש?׳. אחרי התמהמהות מה השיב: ׳אני חושש לומר זאת בקול רם׳. זו כוחה העצום של פסיכוזת המונים, שכן שמו של סאלח שבתי הולך לפניו, הצלחתו אינה מוטלת עוד בספק״. הפתיח הזה, לביקורת שתקטול את ״סאלח שבתי״ (״הבימוי דל, סטטי, מרותק למקומות מוגדרים״), מנסה לשחזר משהו מכתיבתו של אפרים קישון, ליצור מעין פיליטון קטן, על פסיכוזת המונים מול אלה שעומדים בפרץ. גם האזכור הקטן ל״שמו הולך לפניו״, המחזה הראשון שכתב קישון לתיאטרון הישראלי, מרמז על כך שרב-נוף בקיא בקישון, אבל לא מעריך אותו.

ואכן, ״סאלח שבתי״ היכה את מדינת ישראל בפסיכוזת המונים. 1.3 מיליון כרטיסים נמכרו לסרט באותה שנה (שזה, לשם השוואה, פחות או יותר סך הכרטיסים שיימכרו לכל 30 הסרטים הישראליים שיופצו ב-2014), כשאוכלוסיית המדינה עמדה אז על כ-2.5 מיליון תושבים. חצי מדינה הלכה לקולנוע. חצי מדינה, אותה מגדיר רב-נוף ״הקהל הממוצע מאוד״.

מנקודת מבטי, כמבקר קולנוע, הביקורת הזו של זאב רב-נוף, היא כמו חלום בלהות. האם יבוא יום שגם אני אשנא סרט שבמרוצת הזמן יתגלה כאחת מיצירות המופת החשובות והמשפיעות בתולדות הקולנוע המקומי? האם סרטים באמת אפשר להעריך רק במרוצת הזמן, ובמנותק מהפוליטיקה ויחסי הציבור המלווים אותם בזמן אמת? מה שבטוח הוא שרב-נוף היה המייצג של דור של מבקרי קולנוע ישראליים שניתקו את עצמם מטעם הקהל הרחב ובזו לו. למשך כל שאר שנות הששים ישתמש רב-נוף ב״סאלח שבתי״ כדי לייצג את כל השנוא עליו. בביקורת שלו על ״השכונה שלנו״ של אורי זהר, הניסיון (המוצלח והמצליח) של זהר ליצור סרט בורקס, קרא רב-נוף לסרט ״חלטורה״, אבל לפחות כזו שאינה גרועה כמו ״סאלח שבתי״. בביקורת שלו על ״קונילמל״ הוא כינה אותו ״סאלח שבתי של האשכנזים״.

רב-נוף לא היה היחיד. בעוד התורים נמשכו מחוץ לקופות, כל האליטה הישראלית פתחה חזית נגד ״סאלח שבתי״. רוב המבקרים כתבו נגד הסרט (רק ״מעריב״, בו עבד קישון, ניסה להגן על הסרט), ומוסדות המדינה התנכרו לו. אנשי קק״ל זעמו על הסצינה שמציגה את אנשי הקרן כנוכלים; וגולדה מאיר, שרת החוץ דאז, נעלבה על האופן שבו יוצגו אנשי הקיבוצים, וניסתה למנוע מהסרט להיות מוקרן מחוץ לגבולות ישראל. שנים אחר כך סיפר קישון שהיה עליו להגיע לפגישה אישית עם מאיר בירושלים כדי לשכנע אותה להתיר לסרט לייצג את ישראל באוסקרים. היא התרצתה, והסרט הפך לסרט הישראלי הראשון שזכה בגלובוס הזהב, והיה מועמד לאוסקר הזר (לצד ״מטריות שרבורג״. קישון הפסיד לבסוף ל״אתמול, היום ומחר״ של ויטוריו דה סיקה. כשקישון הגיע בפעם השניה לאוסקרים, עם ״השוטר אזולאי״, הוא שוב הפסיד לדה-סיקה, על ״הגן של פינצי-קונטיני״). גם ההישגים האלה זכו לגלגול עיניים מצד הממסד הישראלי. קישון, שהיה ימני בין מפא״יניקים, ומהגר בין צברים ומתחזים-לצברים, גם העריץ את הקולנוע האמריקאי בתקופה שכל התרבות הישראלית כיווננה את עצמה לצרפת. הקולנוע הישראלי שזה עתה נולד חלם שהוא ממשיך את הגל החדש הצרפתי וניצב על כתפיו של טריפו, האספירציות היו להגיע לפסטיבל קאן (דבר שקרה שנה אחר כך עם ״חור בלבנה״ של אורי זהר). אוסקרים, גלובוס הזהב וזכייה בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל סן פרנסיסקו (פסטיבל הקולנוע הראשון בארה״ב), כל אלה לא נחשבו אז פרסים בעלי עניין בישראל.

50 שנה אחרי ואני מביט בתגובות ההן בהשתוממות. איך יתכן שאני רואה מולי את הסרט הישראלי הטוב, החשוב והמשפיע בכל הזמנים, ואילו הם ראו בו ״מנת בשר מקולקל שהותבל בכל כך הרבה תבלינים עד שאינך מרגיש בריחו״, כפי שניסח זאת רב-נוף? איך יתכן שאם אנשי קק״ל נעלבים, הקיבוצניקים נעלבים, נציגי גופי העליה והקליטה נעלבים והעולים החדשים נעלבים, ואף אחד לא מבין שקישון יצר סאטירה מבריקה, שבה הוא מעליב את כולם באופן שוויוני.

הסצינה שהכי קוממה, אבל הכי נפלאה – ובעיניי, אחד הסצינות המבריקות שנכתבו בקולנוע הישראלי – היא רגע העימות בלול התרנגולים בין סאלח שבתי (חיים טופול) ובין מזכירת הקיבוץ (זהרירה חריפאי). על הפרק: בקשתו של מר שבתי לקבל 800 לירות מהקיבוץ כדי להרשות לבן הקיבוץ זיגי (אריק איינשטיין) להתחתן עם בתו של שבתי, חבובה (גאולה נוני). את 800 הלירות האלה הוא צריך כדי שיוכל להעביר את משפחתו מהפחון במעברה לדירת שיכון חדשה. בסצינה נפלאה אחת, בית ספר לכתיבה קומית ודרמטית, סצינה שמכילה שתי נקודות היפוך חכמות, מכניס קישון את כל מלחמות ישראל: גברים נגד נשים, מזרחיים נגד אשכנזיים, דתיים נגד חילונים, זקנים נגד צעירים, עולים נגד צברים, קפטיליזם נגד סוציאליזם, עירוניים נגד קיבוצניקים, פרקמטים נגד רומנטים. זה קרב שקול בין עמדות סותרות. ובסופה, כולם צודקים וכולם טועים, כולם מרוויחים וכולם מפסידים. אבל זו סצינה שחושפת את הצופה בה, כי מה שמעצבן אתכם בה, מעיד עליכם. כיום, האוזניים סומרות בעיקר למשמע דבריו של סאלח למזכירה ש״אישה לא צריכה לשמוע מה שגברים אומרים, אישה צריכה לעשות ספונג׳ה״. אבל כל מי שיקרא לסרט שוביניסטי יסגיר את העובדה שהוא לא הקשיב להתקפה הנגדית של ״גברת חבר״, מזכירת הקיבוץ, שלא עוברת על דבריו של שבתי בשתיקה. גדולתו של קישון כסאטיריקן היא בהקצנת העימותים עד למימדי פארסה. ובעולם של סאטירה ופארסה, הסטראוטיפים מתפרקים, כי הם מבטלים זה את זה. אבל הממסד (האשכנזי ברובו) של ישראל ב-1964, ובמידה רבה גם היום, תמיד שמע רק חצי מהדיאלוגים ב״סלאח שבתי״ וזעק ״געזנות!״.

אבל המצב משתפר. בשיחות שקיימתי עם כמה יוצרים ישראליים ותיקים בצילומי סדרה תיעודית על תולדות הקולנוע הישראלי לערוץ 1, שאני שותף ליצירתה, נראה ש-50 שנה אחרי בכורתו, הממסד הקולנועי בישראל מוכן סוף סוף לקבל את הסרט. ״אני מודה שבזמן אמת לא ידעתי להעריך את הסרט״, אמר לי רנן שור, שמתכנן להפיק בשנה הבאה שלל אירועים לציון עשור לפטירתו של קישון. ואכן, במשך שנים זכה ״סאלח שבתי״ ליחס מתעלם או מזלזל בקורסים אקדמאיים על הקולנוע הישראלי.

ואותי זה שיגע. ״סאלח שבתי״, מבחינתי, הוא נקודת הפתיחה של הקולנוע הישראלי. סרטים צולמו בפלסטינה מאז שנות ה-30, ובמדינת ישראל מאז 1950. רק ב-1960, עם התקנה של משרד המסחר והתעשייה שהבטיח לתמוך בקולנוע ישראלי על כל כרטיס שהסרט מכר, הפך הקולנוע בארץ לעסק שיש בו גם אופציה כלכלית. ההצלחה הנאה של ״אלדורדו״, סרטו הראשון של מנחם גולן על פי המחזה של יגאל מוסינזון, שכנעה את חיים טופול (ששיחק בתפקיד הראשי ב״אלדורדו״) שבשלו התנאים להפוך גם את ״סאלח שבתי״ לסרט. הוא חיבר את החבילה: מנחם גולן, קישון וטופול נכנסו בשותפות ומימנו את הסרט באופן שווה מכיסם. המעברה הוקמה במגרש שמחוץ לאולפני הרצליה (במקום שבו, חמש שנים אחר כך, יבנה קישון את הסט העצום ל״תעלת בלאומילך״) ובמשך חודשים הוא צייר במחברת את הסטוריבורד של כל הסרט. טופול, בן 28 בצילומים, גילם גבר בן 50 פלוס. אבל בשלב הצילומים זה כבר לא היה עבורו אתגר. ״אין הרבה סרטים שבהם יש לשחקן מזל לעשות חזרות במשך שבע שנים״, סיפר לי טופול בראיונות לסדרה. סאלח שבתי כיכב במערכונים שכתב קישון ללהקת הנח״ל, בפיקודם של טופול ואורי זהר, ואחר כך ללהקת בצל ירוק בכיכובם. הסרט הוא ליקוט ועיבוד לכמה מהמערכונים המפורסמים ביותר מהרפרטואר של קישון.

ההצלחה העצומה של ״סאלח שבתי״ אצל הקהל וגם בחו״ל, למעשה הולידה את הקולנוע הישראלי, שפתאום הבין שסרט ישראלי יכול להגיע רחוק – גם כאן וגם שם. ושאפילו אפשר להתעשר ממנו. את הווילה של קישון בצהלה, הוא קנה מרווחי הסרט. וכל סימפטום – חיובי או שלילי – שתמצאו בקולנוע הישראלי, נמצא כבר שם. כמו למשל הסלידה של הממסד הישראלי מהצלחה. או שמא הקנאה בה. או הניתוק של הביקורת והאקדמיה מטעם הקהל. ו״סלאח שבתי״ גם יצר פורמט. למעשה, כל התבנית שמוכרת כ״סרטי בורקס״ – אהבה בין עדתית, לרוב במבט קומי-נאיבי-קריקטורלי – מתחילה שם. מ״קזבלן״ דרך ״חגיגה בסנוקר״ ועד ״חתונה מאוחרת״, סיפור האהבה (המושג או הבלתי מושג) בין מזרחי ואשכנזיה, מקורה בסרטו של קישון, שידע לצמצם את כל התרבות הישראלית לקטבים דיאלקטיים, וללעוג לה – על כל צדדיה – כמו שרק מהגר, המתבונן כמו סוציולוג, מרחוק, על החברה המאמצת אותו במידה שווה של הערצה וניכור, יכול. 50 שנה אחר כך חייבים להגיד: קישון צדק בכל.

ציוץ