14 אוקטובר 2014 | 16:52 ~ 4 תגובות | תגובות פייסבוק

דיווח מפסטיבל חיפה, חלק ב׳: האם נמצא הסרט הכי גרוע של הפסטיבל?

״טוביאנסקי״. מאיר טוביאנסקי נרצח פעמיים

״טוביאנסקי״. מאיר טוביאנסקי נרצח פעמיים

אנקדוטה א׳: שניים מהסרטים הכי מדוברים בעולם הפסטיבלים בעונה האחרונה הם ההונגרי ״האל הלבן״ והגרוזיני ״אי התירס״. שניהם סרטים בלי הרבה דיבורים ועם נוכחות גבוהה של מוזיקה בפסקול. ושניהם הולחנו על ידי מלחינים ישראליים: ״האל הלבן״ על ידי אשר גולדשמידט ו״אי התירס״ על ידי יוסף ברנדשווילי (״חתונה מאוחרת״). בגלל שלא נשארתי לקרוא את כותרות הסיום של ״אי התירס״ (סרט שמאוד אהבתי), אני מודה לאור סיגולי על שהפנה את תשומת ליבי לפרט הזה.

לשאר עדכונים, דיווחים והמלצות מפסטיבל חיפה 2014

אנקדוטה ב׳: יש שעות ואולמות שהם בבחינת פריים-טיים בשיבוצי פסטיבל. הקהל הנבון יודע שמנהלי הפסטיבלים משבצים את הסרטים המדוברים, הנגישים והמומלצים (לדעתם) בין 18:00 ל-21:00 באחד האולמות הגדולים (בחיפה זה אולם רפפורט ואולם האודיטוריום). הסרטים הכי מדוברים משובצים בסופי השבוע. מדד להצלחתו של הפסטיבל השנה היא העובדה שגם בתחילת ובאמצע השבוע וגם שעות הצהריים, השעות שאמורות להיות הגרבאג׳-טיים של הפסטיבל, תמצאו את אולם רפפורט מלא עד אפס מקום, ואת מוזמני הפסטיבל יושבים על המדרגות. זה קרה לי ב״אי התירס״ (מה מביא 500 צופים, רובם מבוגרים למדי, לסרט גרוזיני בצהריים? מדהים). זה קרה ב״אידה״ הפולני. ושמעתי שההקרנה של ״לוויתן״ במוצאי שבת, באודיטוריום המכיל 1,100 מושבים, היתה מלאה עד אפס מקום. לא יאמן.

אנקדוטה ג׳: ותיקי הפסטיבלים אולי זוכרים שבמשך תשע שנים, בין 2000 ל-2008, היתה חברת אורנג׳ נותנת החסות המרכזית של פסטיבל הקולנוע בירושלים. מתחם הסינמטק באותן שנים היה צבוע כולו כתום ושחור. מאז 2009 פסטיבל ירושלים התחיל את דעיכתו והפסיק להיות פסטיבל הקולנוע הגדול ביותר במדינה (וגם אורנג׳ עברה בתקופה הזאת כמה רגעים לא פשוטים עם החלפות בעלויות ומצוקות כלכליות). והנה, חברת אורנג׳ חוזרת לתת חסות לפסטיבל קולנוע, אבל מהשנה זה לפסטיבל חיפה. תאגידים נאמנים רק לחזקים.

================

עקב האכילס של הקולנוע הישראלי

עם כל השיפורים, השדרוגים והשכלולים של הקולנוע הישראלי בשנים האחרונות, שמחפש סגנונות וז׳אנרים חדשים, יש עדיין מקום שבו הקולנוע הישראלי כושל בו: סרטים תקופתיים. זה לא עובד. מבין סרטי התחרות הישראלית שהוקרנו עד כה, שניים היו סרטים תקופתיים: ״פנסיון פראכט״ מתרחש בירושלים של 1960, ו״טוביאנסקי״ מתרחש בירושלים של 1948 (בהמשך יוקרן גם ״יונה״, שמתרחש בין השאר בירושלים של שנות הששים עד שנות השמונים). מבלי להיכנס כרגע לדקויות של תסריט, בימוי ואיכות הסרטים, נדמה שאחת המכשלות העיקריות של הסרטים האלה נמצאת באלמנט התקופתי. המאמץ, האנרגיה, המושקעים בשחזור, כאילו מוצצים את החיות מהסרטים האלה. משהו בהם מתייבש ומתאבן.

זה מורגש בעיקר ב״פנסיון פראכט״, סרטה העלילתי הארוך הראשון של תמר ירום, סרט שיש בו כוונות מרגשות וכמעט נאצלות, לייצג שמורת טבע של עולם תרבותי שכבר ב-1960 היתה בבחינת נכחד, את עולם היידיש. בפנסיון של גברת פראכט אנחנו נמצאים על סף מלחמת עולם תרבותית: ניצולי שואה מנסים להשאיר בחיים את עולם היידיש, לזכר משפחותיהם שנרצחו בשואה; אבל מדינת ישראלי העברית, אותה מייצגת גברת פראכט הקפדנית, רוצה להשאיר את העולם החדש מאחור ולהתקדם הלאה. רעיון מקסים, על פי ספרו של אהרון אפלפלד, שבעיקר מחזיר לתודעה יוצרים כמו יעקב גלאטשטיין (פעם פינטזתי לכמה דקות לנסות לעבד את ״כשיאש נסע״ שלו לקולנוע) ואברהם סוצקבר. הבעיה היא שהסרט פשוט לא זז, כאילו הוא חפור בשלג. העיצוב התקופתי, שמגביל את תנועת השחקנים והמצלמה, הופך את הכל למעין תצוגה מוזיאלית של תפאורה ותלבושות, אבל כמעט ללא חיים. למרות הכותרת שמציינת שהתסריט פותח במעבדות סאנדאנס, הסרט סובל מחזרה מייגעת של ביטים. הדיירים חוגגים ומרעישים, וגברת פראכט מהסה אותם. וחוזר חלילה.

אגב, לפני ״אפס ביחסי אנוש״ ולפני ״חיילת בודדה״ של טליה לביא, לפני כ-12 שנים, ביימה תמר ירום דרמה קצרה בשם ״חצאית דמעות״ עם דאנה איבגי בתפקיד מש״קית ת״ש שבוזה. אני זוכר את הסרט ההוא מאוד לטובה (ואת הצילום של בועז יהונתן יעקב), חבל שאין איפה לראות אותו שוב.

אם ב״פנסיון פראכט״ יש לפחות עיטורי נוסטלגיה ורגעי מוזיקה שמעניקים לסרט כמה רגעי חסד, הבעיה חמורה הרבה יותר במקרה של ״טוביאנסקי״, סרטו העלילתי הראשון השני כבמאי של המפיק המאוד ותיק, ריקי שלח.

הבעיות ב״טוביאנסקי״ כל כך קשות וחמורות, שבקונטקסט בו הוא הוצג כבר אין טעם לבוא בטענות ליוצרים, אלא לפסטיבל ששיבץ את הסרט הזה בתחרות שלו. השנה יש לפסטיבל חיפה תחרות חזקה ומרשימה למדי, ומלאכת בחירת הזוכים תהיה קשה מאוד לשופטים. אבל ״טוביאנסקי״ הוא סרט שאני משתומם שבכלל צלח את ועדת המיון. מתוך נימוס למפיקיו (האחים אדרי) ניתן היה לשבץ אותו כהקרנה במסגרת דרמות טלוויזיה, שבאופן הכי סלחני זה המקום היחיד שבו אפשר לאפסן את הסרט הזה. בתור דוקודרמה שמספרת סיפור לא מוכר על ראשית ימי המדינה. אבל בתור יצירה בעלת ערכים דרמטיים ואמנותיים? הסרט הזה הוא שרשרת של כשלונות.

מסכן מאיר טוביאנסקי, הוא נרצח פעמיים. פעם אחת באמת, ופעם שניה כשהמצבה הקולנועית שהוא קיבל לזכרו נראית ככה. הסיפור שחושף בפנינו הסרט אכן מדהים (ומקומם) מאוד: פחות מחודשיים אחרי הקמת המדינה, באמצע מלחמת העצמאות, חושד בנימין ג׳יבלי, איש המודיעין בירושלים, שמרגל מקומי מספק לירדנים מטרות בהפגזותיהם. החשד נופל על קצין בשם מאיר טוביאנסקי, שממילא אף אחד לא מחבב כי הוא בוגר הצבא הבריטי ולא איש המחתרות. טוביאנסקי מורשע על פי עדות אחת, נשפט במשפט שדה מהיר, ומוצא להורג מיד. זה אגב, תקציר הסרט כולו.

זה אכן סיפור היסטורי מרתק על ימיה הראשונים של המדינה. אבל למעט כרוניקה של מעשים, אין בסרט דמויות או דרמה. למעשה, בתוך שנה קולנועית מפוארת, ובתוך פסטיבל המציג יבול בינלאומי מרתק, זהו ללא ספק הסרט החלש ביותר שהוצג השנה. כשבסצינת הסיום צץ פתאום המצנט ברונו לנדסברג, איש ״סנו״, בתפקיד שופט – ויש לו גם טקסט! – התחושה היא שיש כאן מיזם הנצחה פילנתרופי, שמתאים יותר למרכז מבקרים לתיעוד ההיסטוריה, מאשר לבתי הקולנוע.

מעוררת השתוממות לא פחות הוא תפקידה של קרן מקור בהפקה. קרן מקור, אמר מנהלה גדעון גנני על במת אולם רפפורט אמש, יזמה את הפרויקט. ממתי קרנות קולנוע יוזמות פרויקטים? ממתי קרן קולנוע היא זכיין? גנני אינו רק נציג הגוף המממן הוא גם תפקד בסרט כיועץ, כך על פי הקרדיטים. רוצה קרן לעודד יוצרים לעסוק בהיסטוריה של מדינת ישראל? שתוציא קול קורא ליוצרים ותקבע מועד הגשה לכלל היוצרים, ולא שתקבע את הנושא ותמנה את היוצר. ליזום פרויקט? זה בכלל לא בצ׳רטר שלה. טען גנני על במת פסטיבל חיפה שהוא רואה בהנצחת ההיסטוריה הישראלית תפקיד חשוב של קרן ציבורית. ואני מקבל את טענתו ומסכים לה. אבל הוא הוסיף ואמר: אף קרן אחרת ואף יוצר חוץ מריקי שלח לא רואה את זה כך (וזו הסיבה ששלושת הפרויקטים ההיסטוריים שיזמה קרן מקור עד כה – על מלחמת יום כיפור, על אלטלנה ועכשיו על טוביאנסקי – נעשו עם שלח כמפיק ועכשיו גם כבמאי). ובכן, אם אף יוצר לא מתעניין בכך, אולי זה עדות לכך שזה לא מעניין. למראה ״טוביאנסקי״ במצבו הנוכחי, אני יכול לחזות בקלות שגם הקהל לא ימצא בו עניין (דוקומנטריסט בכיר – למשל, דרור מורה – היה הופך את הסיפור לסרט מתח תיעודי מעולה) משהו בכל ההתנהלות הזאת בין קרן ומפיק, ובין קרן ופרויקט נשמע מאוד בעייתי. וזה רק מעצים את התחושה ש״טוביאנסקי״ הוא מוצר קולנועי מקולקל, על המסך ומאחוריו.

 

נושאים: בשוטף

4 תגובות ל - “דיווח מפסטיבל חיפה, חלק ב׳: האם נמצא הסרט הכי גרוע של הפסטיבל?”

  1. יונה 14 אוקטובר 2014 ב - 23:08 קישור ישיר

    ובכל זאת – ״טוביאנסקי״, מי כתב? מי ביים?

    • דורון (אחר) 15 אוקטובר 2014 ב - 16:16 קישור ישיר

      קראת את הפוסט?
      -“״טוביאנסקי״, סרטו העלילתי הראשון כבמאי של המפיק המאוד ותיק, ריקי שלח””
      -“…סרט שאני משתומם שבכלל צלח את ועדת המיון. מתוך נימוס למפיקיו (האחים אדרי)…”
      -“מעוררת השתוממות לא פחות הוא תפקידה של קרן מקור בהפקה. קרן מקור, אמר מנהלה גדעון גנני על במת אולם רפפורט אמש, יזמה את הפרויקט”.

      די הרבה פרטים, מה עוד שגוגל יכול להשלים את השאר בקלות

  2. פידלר 16 אוקטובר 2014 ב - 8:54 קישור ישיר

    קרן מקור היא ממלכתו הפרטית של גנני, ללא שקיפות ועם מינימום מנהל תקין. ליוצרים רבים מאד יש בטן מלאה על התנהלותה של הקרן הזו, שכבר לא מתייחסים אליה אגב כ”קרן מקור” אלא כ”קרן גנני”.

  3. חיים גבאי 16 אוקטובר 2014 ב - 17:16 קישור ישיר

    התוצאה של הפסטיבל השנה בניצוחו של נישליס הינה ירודה.
    מעט סרטי איכות.
    מעט אורחים בעלי משקל.
    הרבה פרסום עצמי.
    התוצאה:
    טכזבה והצבעה ברגליים…


השאירו תגובה ל - חיים גבאי