12 אוגוסט 2006 | 13:41 ~ 10 תגובות | תגובות פייסבוק

קליק או בריק?

טום ווייטס הוא חבר טוב. רוברטו בניני התקשר אליו לבוא ולהופיע בכמה סצינות בסרטו החדש “כשתראי נמר בשלג”, והוא הסכים, ואף הלחין את השיר לסרט. הסרט עוסק, באופן די נלעג, בדרכו חסרת התחכום של בניני למחות נגד מלחמת עירק. מיותר לציין שהקטעים של ווייטס, בתור זמר החתונות של החלומות, הם הרגעים היחידים עם מעט עדינות וליריות בסרט המסורבל וחסר הרגישות הזה. מה שכן, זו לא הפעם הראשונה השנה שטום ווייטס הגיע לסרט על מלחמת עירק. זה קרה קודם ב”ג’ארהד”. שם, לקראת סיום, מתנגן שירו של ווייטס, “חפצים של חייל”, שיר אשכבה עגום על חיילים שחוזרים מהמלחמה בקופסאות וארגזים.
היום חוגגת מלחמת לבנון II יומולדת חודש. בוויינט מנו 123 הרוגים, אזרחים וחיילים. ביום ה-12 למלחמה קראתי כאן “אולי די?”. ביום שלישי התחלתי לצרף לפוסטים שלי את הכרזה של ג’ון ויוקו “המלחמה נגמרה! אם תרצו”. והשבוע מצטרפים אלי גם “טיים אאוט” (“אולי די?” בשערו), ו”העיר” – בגיליון שגרם לי להתגעגע לעבוד בו – עם ג’ון ויוקו וכרזתם על השער. והיום מצטרפת אלינו גם מועצת הבטחון. נו, אז אולי די?
הנה, בשביל מצב הרוח, “חפצים של חייל”, במקור מתוך “טרומבונידגחרב” (נדמה לי שככה קוטנר תרגם את שם האלבום כשהוא יצא), אבל כאן מתוך פסקול “ג’ארהד”.

טום ווייטס, “Soldier’s Things”

soldier _things.mp3

=======

אפרופו יום הולדת: יום הולדת שמח.

========

אפרופו מתנות: שני קוראים נדיבים הציעו לי שטח איחסון בשרתיהם. אך אני, בפיזור דעת, מחקתי את המיילים שלהם. אם זה אתם ועדיין עומדים מאחורי ההצעה, או אם יש לכם שטח פנוי על שרת חמוד – משהו כמו 400 מגה – שיוכל לאחסן עליו את טריפו/היצ’קוק ואת השירים שאני משמיע כאן, צרו קשר בתגובות או באימייל. תודה.

========

על “בריק”, סרט שנון למדי, עם כמה משורות הדיאלוג המוצלחות ששמעתי בעת האחרונה, תוכלו לקרוא במדורי בשבוע הבא. השבוע כתב עליו, בהתלהבות גדולה, יקיר אלקריב.

קחו ציטוט מהסרט, מתנה:

Laura: Do you trust me now?
Brendan: Less than when I didn’t trust you before.

========

ולבקשת הקהל, הנה הביקורת שלי על “קליק” של אדם סנדלר. מאוד התלהבתי ממנו.

אני רוצה להיות חבר של אדם סנדלר. נראה לי שמי שחבר שלו, נשאר כזה לכל החיים. הוא מתמיד עם הבמאים שלו, למשל. זה הסרט השלישי שפרנק קוראצ’י ואדם סנדלר עושים יחד, אחרי “זמר החתונות” ו”נער המים”, ונדמה שקוראצ’י רק הולך ומשתפר. או קחו את הנרי ווינקלר, מי שגילם בשנות השבעים את פונזי ב”ימים מאושרים”. זה הסרט השני שלו עם סנדלר, ואיזה תפקיד מקסים הוא קיבל כאן. או, הכי חשוב, רוב שניידר. אחד מחבריו הטובים של סנדלר. ספק אם לשניידר היתה בכלל קריירה אילולא סנדלר, שבתחילה שיבץ אותו לתפקיד קטן בכל סרט ואז הפיק לו את סרטי “הג’יגולו מת מצחוק”. זה כבר הפך לספורט פולחני, לחפש את שניידר בסרט של אדם סנדלר. כאן הוא מגיע די בהתחלה, בתור הנסיך חביבוּ, סעודי עשיר וחסר עידון (ושניידר מתענג על התפקיד כמו פנתר הטורף אנטילופה).
אבל הכי חשוב: סנדלר ממשיך לעשות סרטים עם הומור ילדותי בן זמננו, אבל עם לב ונשמה של תור הזהב ההוליוודי. סרטים שיהיו שיגידו שהם נאיביים, מלוקקים, מופרכים, אבל יש בהם כל כך הרבה טוּב לב שאני באופן אישי מתקשה לעמוד בפניהם. כשאני כותב “טוב לב”, אגב, זה אחרי שמנקים מהסרט את הומור הביבים, הבדיחות הגזעניות וההטרדות המיניות הוויזואליות. אבל מה שמקסים אצל סנדלר זה שהוא מצליח לגרום לכל הדברים האלה להידבק: הוא מפריך מפריח בדיחת פלוצים (מעולה, אגב), תוך שהוא מנסה ללמד את צופיו שיעור בסדרי עדיפויות: המשפחה באה לפני הקריירה. הוא עוצר כדי לתת לנערים בדיחה (הורסת, אגב) בה הוא בועט באשכיו של שון אסטין (סם מ”שר הטבעות”), אבל דרכה הוא מנסה לפקוח את עינינו לכך שאנחנו מעבירים את החיים בהילוך מהיר, מנהלים את חיינו על טייס אוטומטי ומחמיצים את כל מה שחשוב. באמצעות שלט רחוק פלאי, המסוגל להריץ קדימה את כל הרגעים הלא נעימים בחיים, מגלה דמותו של סנדלר שמה שנדמה בתחילה כנס, הופך עד מהרה לקללה איומה שמחריבה את חייו. נשבע לכם שזה נשמע כמו עיבוד הוליוודי למעשייה ברסלבית, עם טוויסט סכריני כל-אמריקאי מתוצרת פרנק קפרה (או הרולד ראמיס). התוצאה, אינפנטילית ונאיבית כל שתהיה, מצחיקה מאוד ומחממת לב.

ממול לביקורת הזו, התפרסמה ביקורת לא פחות נלהבת ל”תודה שעישנתם”, הנגטיב של “קליק”, בבימויו של ג’ייסון רייטמן.

בעוד שנים מהיום, כשג’ייסון רייטמן יהיה אחד הבמאים המוכרים ביותר בהוליווד, נוכל להגיד “כן, אני זוכר שסימנתי אותו ככישרון גדול עוד בסרטו הראשון”. גשו נא ל”תודה שעישנתם” וגלו כשרון גדול שהיה בן 28 כשכתב וביים את אחד הסרטים השנונים והארסיים שתראו כרגע בקולנוע. “תודה שעישנתם” הוא סרט שאם היה נעשה בסבנטיז היה קל לדמיין את רוברט אלטמן מביים אותו. הוא מתייחס בכבוד ובאמפתיה לגיבור נאלח: הדובר של לובי הטבק, האיש שמייצג את האנשים שמרעילים אותנו ומי שאמור לגרום לנו, הקורבנות, להרגיש רע עם זה. בתור סאטירה “תודה שעישנתם” אינו חשיפה ראשונה של מנגנוני הספין ויכולתו של כסף לקנות הסכמה. אבל כקומדיה בלתי פוליטיקלי-קורקטית, ההפך המוחלט של “קליק”, הוא מציג לא את העולם כפי שאדם סנדלר היה רוצה לראותו, אלא את העולם כהווייתו: עולם בו כולם מתמקחים, משקרים, גונבים, משחדים, עולם ללא מוסר בו ערכו של האדם נמדד על פי הישגיו, על פי מעמדו, על פי קרבתו למעגלי שררה וכוח. עולם בו כת הממון שולטת. עולם ללא אלוהים (להבדיל מהעולם של אדם סנדלר, בו יש אלוהים, ובו לתפילה יש כוח). וג’ייסון רייטמן, בנו של אייבן רייטמן (שחוטף עכשיו מכות מהמבקרים על סרטו החדש), כתב תסריט שנון, שמציע חמלה לגיבוריו, אבל לא שופט אותם. טוב, אולי קצת כן שופט אותם. אבל הוא עושה את זה במודעות עצמית (“כמו בספר של ג’ון גרישם, רק בלי כל הריגול”). כי כולנו, בואו נודה בזה, סוחרים במוות.
באופן בלתי מתוכנן צפיתי בשני הסרטים האלה באותו יום. בעוד סרטו של סנדלר חימם את ליבי וגרם לי לקוות להיות אדם טוב יותר, סרטו של רייטמן כמעט הרגיע אותי. כן, זה העולם אותו אני מכיר. עולם שאת חוקיו אני מכיר היטב. נעים לצחוק עליו. אנחנו צוחקים עליו, כי הוא מפחיד אותנו. כי אנחנו יודעים שאנחנו שבויים של העולם הזה, ואולי אפילו משתפים פעולה עם שובינו. אבל זה עולם מצחיק. עד דמעות.


פורסם במקור ב”פנאי פלוס”, 2.8.06

והכי משונה: לדמותו של אדם סנדלר ב”קליק” קוראים מייקל ניומן. לאחד המפיקים של “תודה שעישנתם” קוראים באותו שם.

ועוד יותר משונה: בביקורת של רותם דנון על “קליק” בוואלה התקבצו תוך זמן קצר תשעים תגובות, כמעט כולן מהללות. יותר מוזר: כמעט כולן מהללות בשורת הנושא. האם מעסיקה חברת פורום פילם או משרד הפרסום שלה, פרסום גולן, טוקבקיסטים בתשלום, כדי שתוכל, בשבוע הבע לצלם את מסך וואלה ולפרסם מודעת “הטוקבקים קרועים” על הסרט? ואם כן, האם אין כאן הטעיה בפרסום? פירסום ביקורות פיקטיביות במסווה של אמיתיות? אולפני סוני – שהפיצו את “קליק” באמריקה (בארץ הוא מופץ דרך רבולושן, האולפן הגוסס של ג’ו רות, שתכף נעלם מעל פני האדמה) – כבר חטפו על הראש כשהמציאו את המבקר הפיקטיבי דיוויד מנינג. האם יקום התחקירן שיחשוף את דיוויד מנינג הישראלי? אולי איתי שטרן? שמעתי יש לו סקופים בזמן האחרון.

אולי די?

10 תגובות ל - “קליק או בריק?”

  1. הפינגווין 12 אוגוסט 2006 ב - 14:33 קישור ישיר

    טום ווייטס ורוברטו בניני מופיעים שניהם בקטעים נפרדים ב”קפה וסיגריות” של ג’ים ג’רמוש. את ווייטס ראיתי לאחרונה גם ב”דומינו”. הייתי אומר שבכל הנוגע להופעות מצומצמות של כמה דקות, טום ווייטס שחקן נהדר.

  2. דניאל פאיקוב 12 אוגוסט 2006 ב - 16:15 קישור ישיר

    טום וייטס התגלה כשחקן מוכשר כבר בשנות השמונים, בהופעות של יותר מכמה דקות. אהבתי אותו ב”דרקולה” של קופולה ו”תמונות קצרות” של אלטמן.

  3. סטיבי 13 אוגוסט 2006 ב - 0:08 קישור ישיר

    מילא בנפרד, אבל down by law הוא אחד מהסרטים האהובים עליי, וג’רמוש הוא בעצם הסיבה היחידה שאני מוכנה להודות שהיו לבניני רגעים טובים.
    בנושא ווייטס, כבר אמרתי במגוון הזדמנויות שאני מוכנה לסבול כל סרט בשבילו 🙂

    זה היה רגע מתאים לשלוף שוב את הלינק של הקטע הכי טוב מתוך ה-storytellers של ווייטס, משהו ש-VH1 באמת צריכים לשדר שוב במקום כל הזבל-ריאליטי שלהם. אבל הסתבר שיו-טיוב הורידו אותו, לצערי הרב.

    אז גם כמחווה למייק דאגלאס שהלך לעולמו אתמול (ועוד ביומולדת שלו), הנה משהו אחר.
    http://www.youtube.com/watch?v=8IIrxyGWHXc

    רוה לסטיבי: סתם טריוויה. הידעת שהשחקן המוכר לנו כמייקל דאגלס מוכר לרוב מקורביו כמייק דאגלס, אבל כשהוא נכנס לעסקי הקולנוע הוא נאלץ להזדהות כמייקל דאגלס, כדי לא שיבלבלו בינו ובין מגיש הטוק-שואו מייק דאגלס, שבתחילת שנות השבעים היה עדיין מפורסם מאוד ובעל תוכנית טלוויזיה.

  4. יעל 13 אוגוסט 2006 ב - 10:36 קישור ישיר

    התכוונת “הוא מפריח בדיחת פלוצים”?
    כי כתבת “מפריך”.

    אכן. תודה.

  5. צפריר 13 אוגוסט 2006 ב - 11:20 קישור ישיר

    איפשהו קראתי גם שאחרי זה הגיע עוד שחקן ששמו היה מייקל דאגלס, שנאלץ לשנות את זה למייקל קיטון.

    אני זוכר נכון?

  6. חן חן 13 אוגוסט 2006 ב - 11:20 קישור ישיר

    והידעתם שלמייקל קיטון קוראים במקור מייקל דאגלס?
    או שזו סתם אגדה אורבנית


    לצפריר ולחן חן: אכן. הנה, מתוך הימד”ב על מייקל קיטון:

    Around this time Keaton decided to use an alternative surname to remove confusion with well known actor Michael Douglas, and after reading an article on actress Diane Keaton, he decided that “Michael Keaton” sounded pretty good.

    ומתוך הימד”ב של דיאן קיטון:

    She is not related to Michael Keaton. Diane Keaton (birthname Diane Hall) changed her last name to her mother’s maiden name as a result of a Diane Hall already being in the actors’ guild. According to her, Michael Keaton had a similar problem with his natural name when entering the actors’ guild, though he picked “Keaton” because he liked Diane’s name. – Diane Keaton, “Oprah” 2/4/2000

    >

  7. איתן 13 אוגוסט 2006 ב - 11:33 קישור ישיר

    עשיתי לי אתמול דאבל-פיצ’ר, וראיתי את “בריק” ואת “כשתראי נמר בשלג”, שניהם בלב דיזנגוף סנטר. אז קודם כל, ל”בריק” (וגם ל”כשתראי נמר בשלג”, או כל סרט אחר, בעצם) מגיע הרבה יותר מהמסכים הקטנים באולמות 3-4 בסנטר. משום מה, את “בריק”, סרטי שני מקרינים בסנטר בלבד (לפחות בגוש דן).

    לגופו של עניין: “בריק” הוא סרט נפלא. היו לא מעט סצינות בהן פשוט התענגתי על הכתיבה המצוינת והבימוי המאוד חכם. הבחירה בתלמידי תיכון היתה משונה בהתחלה, אבל ההימנעות מכל הורמוני-סרטי-התבגרות אמריקאים מטופשים (ואגב:לפי הטריילר, היתה סצינת סקס אחת בסרט, שירדה בעריכה) מוסיפה זוית רעננה לסרטי הבלש. שלא כמו ב”רציחות פשוטות” חמור הסבר (יחסית), “בריק” זורם ומרתק לכל אורכו. אם מתעקשים למצוא נקודות חלשות בסרט, ניתן אולי לומר שהטריק בו הסרט מתחיל בנקודה מסוימת, וחוזר “יומיים קודם לכן”, מגיע לנקודת ההתחלה וממשיך משם הוא טריק מיותר שלא מוסיף כלום, ובנוסף, לקראת הסוף הרגשתי שהגעתי לרוויה מסוימת, ועשר הדקות האחרונות של הסרט, בהן נוסף טוויסט על גבי טוויסט (ולא, הוא ממש לא שאמאלאן) קצת מגדישות את הסאה. אבל נשבע לכם שאלו החסרונות היחידים. לבמאי הזה יש הרבה קולנוע בראש. אותו אני אחפש בעתיד, ולא את ג’ייסון רייטמן, ש”תודה שעישנתם” שלו אולי חביב ומעניין, אבל גם הרבה יותר מדי מרוצה מעצמו.

    לגבי בניני: אני מסכים שהסרט עילג, התסריט מלא חורים, והליהוק של ז’אן רנו תמוה. אבל בסרט פועם לב ענק, שמכסה על לא מעט פגמים. יפה בעיניי לראות את בניני הרבה יותר רגוע מבעבר (טוב, הכל יחסי. הוא עדיין מתרוצץ לא מעט), ובפעם הראשונה ראיתי אותו ממש משחק, ולא רק מנסה להצחיק. לא כל ההצחקות עובדות, אבל אלו שעובדות, עובדות בגדול, והבחירה שלו במשורר כגיבור של הסרט אומרת משהו על כוחה של אמנות לרפא את הנפש ואפילו את הגוף גם בימים מאוד קשים. זה לא סרט כל כך גרוע כמו שגרמת לי להאמין, יאיר, ועדיין אני אמשיך לעקוב אחר הקריירה של הקולנוען המעניין הזה.

    תוספת קטנה: בחוברת המחולקת בכניסה לבתי הקולנוע “לב” מפורטים הסרטים שיופצו בקרוב על ידי סרטי שני. יש שם את זוכה “דקל הזהב” האחרון (קן לואץ’), “בבל” של איניאריטו/אריאגה, ו”מדע השינה” המאוד מסקרן של גונדרי. אבל שם סרט אחד הקפיץ אותי: לפני מספר חודשים, צירפת לינק לטריילר של סרט אנימציה דני בשם “הנסיכה”. כומר, החוקר את מות אחותו, ונכנס לעולם הפורנוגרפי, שבו אחותו היתה כוכבת. זה נראה (ונשמע) מאוד מסקרן. מגיע “כל הכבוד” לסרטי שני שמצאו את הסרט הזה (אני מקווה שהוא באמת טוב כמו שהוא נשמע). במהרה בימינו על מסכינו!

  8. הפינגווין 13 אוגוסט 2006 ב - 12:46 קישור ישיר

    עוד משהו מהימד”ב של דיאן קיטון:

    Starred in a film called Annie Hall (1977). Her real name is Diane Hall and her nickname is Annie.

  9. דן ברזל 13 אוגוסט 2006 ב - 13:26 קישור ישיר

    אגב טום ווייטס, אנקדוטה קטנה:
    http://www.fisheye.co.il/story?id=1393#103037

  10. דניאל פאיקוב 14 אוגוסט 2006 ב - 22:36 קישור ישיר

    “תודה שעישנתם” הוא סרט סם שפיגל אמריקאי. מוקפד, קורקטי, “עשוי טוב”, ועם אפס מקוריות או השראה.


השאירו תגובה