רצות ברחובות
הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים נפתח אמש. הטקסט הבא היה אמור לעלות לאתר אתמול בבוקר. אבל לחיים, כידוע, יש לו"ז משלהם. אז הנה הוא עכשיו.
פורסם ב"פנאי פלוס", 3.9.2009
דפדפו בארכיוני הבלוג ותגלו שהפסטיבל לסרטי נשים, שנפתח אמש בפעם השישית, הותיר אותי אדיש בשנים קודמות. השנה, הפתעה: יש שם כמה סרטים שלא כדאי להחמיץ. יותר מזה, הפסטיבל גורם לי לחשוב שמא דווקא השנה – להבדיל משנים קודמות – כמה מהסרטים המשמעותיים ביותר בעולם השנה נעשו על ידי נשים (אני מחכה ומצפה ומייחל לג'יין קמפיון החדש).
אבל דווקא הסרט המוביל של הפסטיבל הוא זה שהשאיר אותי אדיש. “חלב הצער", שזכה בפרס הראשון בפסטיבל ברלין והיה סרט הפתיחה של הפסטיבל ברחובות (ויוקרן גם בפסטיבל חיפה), הוא סרט שחוץ מלהתפעל מהקומפוזיציות היפהפיות של הצילום לא דיבר אליי כלל. סרטה העלילתי השני של היוצרת הפרואנית המסקרנת (לשעבר?) קלאודיה יוסה (דוד שלה הוא הסופר מריו וארגאס יוסה) מתמקד בבחורה שמתקשרת עם אמה בשירים, וכשהאם מתה היא מתקשה להיפרד מגופתה, ומסיפוריה המזדמזמים על חוויות האונס שעברה בשנות הטרור בפרו. למרות הטיפול הלירי בנושא "קשה", הסרט יצר אצלי תחושת ניכור וחוסר עניין. ואולי זו בדיוק הסיבה שהפסטיבל הזה השאיר אותי אדיש עד כה: נדמה לי שהנושאים ו"חשיבותם", לעיתים גוברים על ערכים קולנועיים אחרים. ואולי אני סתם לא קהל היעד.
לעומת זאת, יוצגו בפסטיבל שלושה סרטים אחרים שממש לא כדאי להחמיץ. העיקרי שבהם הוא "וונדי ולוסי" של קלי רייכארט (שהוקרן בפסטיבל חיפה וכתבתי עליו בקצרה כבר אז). מישל וויליאמס בתפקיד נפלא ומינורי של בחורה בשם וונדי שרוצה לברוח מהכל ומנסה להגיע עם כלבתה, לוסי, במכוניתה המיושנת לאלסקה. כשהמכונית נתקעת והכלבה נעלמת, וונדי נתקעת בעיירה קטנה ונידחת בו היא מנסה להחליט לאן מועדות פניה. זה סרט קטנטן ופצפון ויפה מאין כמוהו, בעיקר בזכות העובדה שוויליאמס – שצילמה את הסרט זמן קצר אחרי מותו של הית לדג'ר, בעלה בנפרד – מצליחה לגרום לנו להאמין לה בכל שניה. וכמו הגיבורה של "חלב הצער", גם וונדי כל הזמן מזמזמת לעצמה (נעימה שהלחין וויל אולדהם לסרט), ונדמה שהסרט מתרחש כולו בתוך הראש שלה.
"נהר קפוא" הוא הסרט השני וביימה אותו קורטני האנט. הסרט זכה בפרס הראשי בפסטיבל סאנאנס 2008 והשנה היה מועמד לשני אוסקרים: לתסריט של האנט ולמשחק של מליסה ליאו בתפקיד הראשי. ליאו מגלמת אם חד הורית שנקלעת לסיטואציה בה היא הופכת חלק מעסק להברחת כוח אדם בלתי חוקי מקנדה לארצות הברית, בזמן שהנהר שמפריד בין המדינות קפוא ומאפשר נסיעה עליו, מחוץ לטווח הראייה של מעברי הגבול. מטאפורת הקרח הדק – של החיים במצוקה כלכלית הדוחפת מצד אחד לפעילות בלתי חוקית, ומצד שני יוצרת מעין אחוות דפוקים ונדכאים – מוצגת בסרט באופן מקסים. שלושת הסרטים האלה – “חלב הצער", “וונדי ולוסי" ו"נהר קפוא" – מציגים עולם של נשים בשולי החברה החיות ללא גברים (ולמעשה, נפגעו על ידי הגברים, פיזית או נפשית) והן יוצאות לסוג של גלות גאוגרפית מהעולם, אי שם באמצע שום מקום.
הסרט השלישי הוא "הר קירח" שביימה הקוריאנית סו יונג קים (ושהוקרן בפסטיבל ירושלים ועליו כתבתי כאן וכאן). הסרט הזה מועך: הוא מתחיל באשה שיוצאת לחפש את בעלה הנוטש ולשם כך נוטשת בעצמה את שתי בנותיה אצל גיסתה. ואז הגיסה נוטשת את הבנות את הסבתא. שוב: ככל שהמצוקה מחריפה המרחק מכל מרכז אורבני ומשהו הדומה לציוויליזציה הולך ומתאדה. למרות שסרטים על ילדים במצוקה מסבים לי סבל נורא, הסרט הזה מביט בילדות שמסתגלות במהירות לכל סיטואציה בהן הן נמצאות ומוצאות איך להפוך כל מקל לצעצוע וכל גבעה לארמון משחקים. הסרט הזה מרגש, והוא – לצד שני האחרים – עשוי להיות אחד הדברים היפים, העדינים והמרגשים שתראו השנה בקולנוע.
1. אתה זוכר סרט חסר חשיבות בשם "גרבאוויצה" ? כתבת אז שיכול להיות שהעובדה שאתה גבר אולי מפריעה לך להבין את התשבוחות שהסרט הזה קצר (פרס ראשון בברלין, למשל). בזמנו הסכמתי איתך שהסרט אולי לא רע, אבל מאוד בוסרי, ולא ממש מעניין.אבל אולי אם אתה כותב ש"אולי אני לא קהל היעד" – אולי כדאי לבקש מדבורית (או מכל אישה אחרת שאתה מעריך את כתיבתה) לכתוב פוסטורח בנושא (דבורית, עד כמה שאני זוכר, דווקא אהבה את "גרבאוויצה").
2. "הר קירח" נשמע לי קצת דומה ל"איש אינו יודע" של הירוקאזו קורה אדה, סרט שמאוד שיעמם אותי, ולכן אני יש לי רתיעה מ"הר קירח".
3. לא חייבים לנסוע לרחובות. "נהר קפוא" מוקרן בסינמטק תל אביב בראש השנה (עדיין לא ראיתי את הסרט, אבל שריינתי לי כרטיס). ו"וונדי ולוסי" מוקרן בסינמטק הרצליה ב-17/09. ראיתי אותו בפסטיבל חיפה בשנה שעברה. מסכים עם כל התשבוחות.
כדי לחזק את ידיה של המחליפה שלי מהפוסט כאן למעלה (שלא אני שלחתי ואין לי מושג מי היא) אתחיל מעוד בלבול זכר/נקבה, מאלה שבאמת כבר התייאשתי מלתקן אותם בכל פעם שהם צצים (צדקה המחליפה – בכל פוסט כמעט), ושאני ממשיכה לקוות בסתר לבי שלפחות ב"פנאי פלוס" מישהו תופס אותם: "בעיירה קטנה ונידחת בו היא מנסה להחליט".
אבל יש בפוסט הזה בעיות ניסוח עמוקות יותר: בכמה מקומות יש בו עודף מילים שחוזרות על רעיון זהה ("מחכה ומצפה ומייחל"? גם וגם וגם? לא קצת דרמטי מדי? "סרט קטן ופצפון", וזה אחרי שכבר השתמשת ב"מינורי" שתי שורות לפני כן? "גלות גיאוגרפית"? מה בדיוק התואר מוסיף על המשמעות המילולית המקורית של "גלות"? וגם "אי שם" ו"באמצע שומקום" היו מעבירים את הרעיון כל אחד כשלעצמו).
במקום אחד לא רק אותו רעיון אלא אותה מילה עצמה חוזרת ביותר מדי מקומות במשפט ("דווקא השנה – להבדיל משנים קודמות – כמה מהסרטים המשמעותיים ביותר בעולם השנה נעשו על ידי נשים". נו, לפחות זכרת ש"שנים" זה נקבה). יש משהו מאוד לא חינני בעיניי בכתיבה על מינימליזם (בעיקר כשרוצים לשבח אותו) בסגנון מקסימליסטי.
ובסוף אתה גם מכשיל את עצמך: כשאתה לא מצליח להחליט באיזה משני ניסוחים להשתמש, אתה אומר בסוף את ההפך ממה שהתכוונת: "ככל שהמצוקה מחריפה המרחק מכל מרכז אורבני ומשהו הדומה לציוויליזציה הולך ומתאדה" – אם המרחק הולך ומתאדה, סימן שהם נעשים קרובים יותר (המרכז האורבני והציווילזציה). אני מניחה שזה לא מה שרצית לומר.
האם ייתכן שהבוס החדש משלם לך לפי מספר מילים?
לקראת הצום הבא עליך לטובה אני ממליצה לך לתרגל מעט סגפנות מילולית (כתוב בכל פעם רק את המילה הכי מדויקת שאתה מוצא ולא את כל אלה שעלו במוחך בדרך אליה; בלוג זה לא תזאורוס), ואז אני מבטיחה שגם אני אשתדל לכתוב תגובות לקוניות יותר.