14 נובמבר 2014 | 00:20 ~ 2 תגובות | תגובות פייסבוק

״טפשים בלי הפסקה 2״, ביקורת

״טפשים בלי הפסקה 2״

״טפשים בלי הפסקה 2״

עשרים שנה לקח לאחים פיטר ובובי פארלי להרים סרט המשך לסרט הראשון בקריירת הבימוי שלהם. אם קהל היעד הממוצע לסרט הזה הוא בערך בן 15, הרי שהסרט הקודם הופק חמש שנים לפני לידתם, ומעריציו המקוריים כיום כבר בני 40 בערך. 1994 היתה השנה שבה פרץ  ג׳ים קארי. תחילה עם ״אייס ונטורה״, ואז עם ״המסיכה״ ואז עם ״טיפשים בלי הפסקה״, שלושתם באותה שנה, שבמהלכה המשכורת שלו זינקה מחצי מיליון דולר לסרט ל-20 מיליון. וזו גם היתה השנה שבה האחים פארלי התגלו, וגם הם עד מהרה עשו מהפיכה בעולם הקומדיה הקולנועית – ״טפשים בלי הפסקה״ הראשון עלה 16 מיליון דולר והכניס 250 מיליון.

מצחיק: הארי ולויד מתגנבים לתוך סרטים ישראליים

לכאורה נדמה שהאחים פארלי הביאו רגרסיה לקולנוע: הם יוצרים קומדיות מאוד-מאוד וולגריות ועם הומור מאוד-מאוד אינפנטילי. אבל למעשה סרטיהם הכילו לא מעט הברקות, החל מהעובדה שהם היו פשוט במאים טובים, שהעניקו לסרטיהם תנופה מפתיעה (במידה רבה הם מזכירים לי את אייוון רייטמן, שגם ידע לביים טמטום מושקע בסרטיו הראשונים), אבל בעיקר כי לסרטיהם היה לב לא צפוי. ״טפשים בלי הפסקה״ פרסם אותם, אבל היה זה ״משתגעים על מרי״ שהפך אותם לבמאיי הקומדיה הכי מצליחים ומשפיעים של שנות התשעים. אני חושב שהצלחות כמו ״אמריקן פאי״ ו״בדרך לחתונה עוצרים בווגאס״ לא היו קורות אילולא האחים פארלי היו שם קודם ופתחו לאולפנים (ולקהל) את התיאבון לסרטים שיש בהם סצינות שלשול (ובכלל, תמיד היתה לי תחושה שטוד פיליפס, הבמאי של סרטי ״בדרך לחתונה…״ מנסה ללכת בדרכם של האחים פארלי, אבל עם פחות כשרון ולב מהם. הוא נורא ציני, הם בכלל לא).

במבט חיצוני, האחים פארלי עשו סרטים שלא התיישבו עם מוסכמות הטעם הטוב. סרטים על נזלת, הפרשות, פלוצים, על ישבנים שעירים ומבושים לכודים ברוכסנים. אבל הם מיקמו כמעט את כל סרטיהם בעיר הולדתם – פרובידנס, רוד איילנד – ליהקו בני משפחה, וגילו אמפתיה לא צפויה לאנשים עם מוגבלויות, פיזית ונפשיות. הם יצרו את הקומדיות הכי מסחריות, אבל תמיד היתה תחושה שהם עושים סרטים נורא אישיים.

סרטם הקודם, שבכלל לא הוקרן מסחרית בארץ, למעשה חשף את המנוע הקומי שלהם. הם יצרו סרט סביב דמויותיהם של The Three Stooges, שלישיית קומיקאים מהטלוויזיה האמריקאית של שנות החמישים, שיצרו סלפסטיק מטומטם והצחיקו אומה שלמה. זה היה סרט עם כמה הברקות מצוינות, שלא זכה להצלחה, אבל האחים פארלי הגדירו אותו כפרויקט החלומות שלהם. כשמבינים את הערצתם ל-Three Stooges, כל הקריירה הקולנועית שלהם מקבלת זהות ברורה. יש המון דמיון בין הצמד של ״טפשים בלי הפסקה״ ובין השלישייה של הסטוג׳ס, ואז גם הפרויקט הזה מקבל נופך אישי מאוד.

20 שנה סרב ג׳ים קארי הצעות לעשות סרט המשך, והאחים פארלי ממילא היו עסוקים מדי מפרויקט לפרויקט. עשר שנים אחרי בכורת הסרט, ניצלו אולפני ניו ליין את זכותם החוזית והפיקו מעין סרט המשך, ללא אף אחד מהיוצרים המקוריים, פריקוול המספר את סיפור פגישתם של הארי ולויד שלא עלה יפה והוריד את רעיון האיחוד מהפרק לעשר שנים נוספות. אבל לגלגל הקריירה יש נטייה תמידית לחזור ולהתאפס. וכך, 20 שנה אחרי ההתחלה, גילו ג׳ים קארי והאחים פארלי שהקריירות שלהם נעצרו, הסרטים שלהם נכשלים שוב ושוב, וקשה להם יותר ויותר להשיג פרויקטים שהם אוהבים (רק ג׳ף דניאלס שומר על קריירה יציבה וסטטית כבר 30 שנה, בלי פסגות ובלי נקודות שפל, רק מעבר בין פרויקטים, רובם קטנים, אינטימיים ואינטליגנטיים. רובם). וכך הפך סרט ההמשך ל״טפשים בלי הפסקה״ לסוג של גלגל הצלה לקריירה של כמעט כולם (זה היה דני דימבורט, יד ימינם של גולן וגלובוס בשנות השבעים, שחיבר את החבילה הזאת, תחת חברת ההפקה החדשה שהוא עומד בראשה, ״רד נרניט״, אחרי שעזב את אבי לרנר ואת מילניום).

20 שנה אחרי, הארי ולויד עדיין מאוד מאוד מטומטמים. בסרט המקורי איש לא ניסה לאבחן אותם, מה בדיוק פשר הטיפשות הרדיקלית שלהם. סוג של פיגור שכלי? הפרעה נפשית? מה טיב הלקות שלהם? לא, הם פשוט מטומטמים. בלי דיאגנוזות והתנצלויות. אנשים בוגרים עם היכולת השכלית והאינטליגנציה הרגשית של בני שלוש. אנשים שלא מבינים כלום מהחיים שלהם, ולכן הם משוחררים להגיד כל מה שבא להם, ואגב כך – בהיעדר טקט – לחשוף בתבונה רבה, ובלי כוונה, את הצביעות, הרוע והטפשות של בני האדם ה״נורמליים״. 20 שנה אחרי יוצאים השניים לסרט מסע נוסף, הפעם מרוד איילנד לאל פאסו, כדי למצוא את בתו הביולוגית של הארי – בעלילה שנשמעת כמו רימייק ל״יום האב״ של איוון רייטמן, עם בילי קריסטל ורובין וויליאמס (שבעצמו היה רימייק לסרט צרפתי). באחת הסצינות נעשה ניסיון ראשון לאבחן אותם. מישהו מעלה את התהייה שמא הם אולי סובלים מתסמונת אספרגר, מילים שלא היו ידועות בציבור ב-1994. כנראה שהדיאגנוזה הזאת שגויה.

אני יכול להמשיך ולדבר על תנופת הבימוי, על ההשקעה בפסקולים, על המשלב המפתיע שבין הומור ילדותי ובין רגישות חברתית ומלאת אמפתיה שסרטיהם מציעים, ועל חוש ההומור שלהם, שמצליח להפתיע תדיר. הבעיה היא ש״טפסים בלי הפסקה 2״ פשוט אינו מספיק טוב כדי להצדיק ניתוח עומק. זה סרט שככל הנראה יעניק לקארי ולשני הפארלים קאמבק כלכלי, אבל הוא לא יירשם כהברקה. יותר מדי בדיחות ממוחזרות, פחות מדי בדיחות באמת מצחיקות, ויותר ויותר בדיחות קלות מדי, מהסוג שהם היו מדלגים מעליהם לפני עשרים שנה בבואם למצוא את הבדיחה הכי קיצונית. זו לא חלטורה ולא פדיחה, יש בסרט כמה בדיחות טובות, אבל אחרי 20 שנה, ואחרי שנים שהם קצת נעלמו מהרדאר וראו את ממשיכיהם עוקפים אותם, קיוויתי שהסרט הזה, מהשנייה הראשונה, ימטיר עלינו ברד כבד של בדיחות מעולות. הוא לא. הוא מזכיר לנו שהאחים פארלי עשו מהפיכה בקומדיה האמריקאית, אבל לא מספק הוכחות למה.

===================

טריוויה:

בסצינה שבה אנחנו פוגשים את שותפו לדירה של הארי, שהקים מעבדת סמים במטבח, חפשו את ביל מוריי מתחת למסיכת האב״כ. האחים פארלי טוענים שמוריי הסכים להגיע ולצלם את התפקיד הזה, כמעט ללא מילים ובלי להראות את פניו. נסו לזהות אותו כאן, בדקה 1:45:

http://youtu.be/LG2aU-aA7MM?t=1m44s

נושאים: ביקורת

2 תגובות ל - “״טפשים בלי הפסקה 2״, ביקורת”

  1. אייל 15 נובמבר 2014 ב - 0:40 קישור ישיר

    לא ללכת סרט גרוע ביותררר

  2. אחד שדווקא כן מבין יא טיפשים 14 מרץ 2015 ב - 1:01 קישור ישיר

    נכון שהסרט הראשון היה יותר טוב מבחינה של השקעה בתסריט וויתור על בדיחות ממש מטומטמות, אבל הסרט השני דווקא כן מצחיק מאוד ומעלה תחושה של נוסטלגיה, כמו סרט קלאסי שכזה למהות שלו שהוא מפגר עם בדיחות טיפשיות, עם הדמויות הצפויות. שווה לראות


השאירו תגובה