״הלוואי והייתי כאן״

ההצלחה הנאה של ״גרדן סטייט״ לפני עשר שנים – שלא לדבר על ההצלחה העצומה של פסקול הסרט – לא עזרה לזאק בראף להשיג מימון מספק לסרטו השני כבמאי וכתסריטאי, אז לפני שנה וחצי הוא פנה למעריציו באמצעות קיקסטארטר וביקש את עזרתם במימון הסרט, כדי שהוא יוכל להפיק אותו באופן עצמאי. 47,000 מעריצים תרצו למעלה מ-3 מיליון דולר. כמה חודשים אחר כך, בראף הצליח ליצור עוד כותרות לסרטו, עכשיו בשלב הצילומים, כשהגיע בקיץ 2013 לצלם סצינות תוך כדי קומיק-קון, כנס הקומיקס והמדע בדיוני בסן דייגו. אכן כן, בראף יודע לתקשר עם קהלו וליצור ציפיות. אבל בתוך כל קמפיין גיוס הכספים ותשומת הלב הזה, בראף שכח לספר דבר אחד: שזה לא באמת סרט מדע בדיוני, אלא סרט יהודי-נוירוטי, על חיפושו של שחקן יהודי אחר משמעות ורוחניות, ושזהו סרט שכמעט כולו יידישקייט. אפילו לכלב בסרט קוראים קוגל.

וכך, אחרי כל תשומת הלב – שהניבה גם גל פרסום שלילי (מה פתאום בראף, שחקן עשיר, צריך לגייס כסף ממעריציו? והאם הוא זנח את תורמיו ברגע שהסרט נקנה להפצה במילוני דולרים בפסטיבל סאנדאנס?) – הסרט הקטן הזה הופץ באמריקה ביולי ונעלם די מהר.

שיחה על ״הלוואי והייתי כאן״, כולל שירים מהפסקול

את ״הלוואי והייתי כאן״ כתב בראף עם אחיו, אדם. והסרט עוסק בשני אחים יהודיים, שצריכים להתמודד עם גסיסתו של אביהם. אישי? האב (מנדי פטינקין) הוא יהודי מאמין שמתעקש לשלוח את נכדיו ללמוד בבית ספר יהודי דתי ומתרעם על בניו, שהתבוללו ועזבו את הדת ואת האמונה. בראף מגלם בסרט שחקן מובטל בשם בלום שצריך להתמודד עם כשלון הקריירה שלו, משבר כלכלי שמאיים למוטט את המשפחה ומותו הבלתי נמנע של אביו. כדי להתמודד עם המצב הכלכלי הרעוע בבית, נאלץ בלום להוציא את ילדיו מבית הספר הדתי הפרטי והיקר שבו הם למדו, ולהתחיל לחנך אותם בבית – ואז הוא מבין שאין לו מושג מהחיים שלו, ואין לו מה להעביר לילדיו, לא בידע ולא בערכים.

בראף מביים סרטים כמו שאחרים מכינים פרנץ׳-טוסט: עם המון מתוק למעלה. חצי השעה הראשונה של ״הלוואי והייתי כאן״ חיננית ומצחיקה. בראף כותב בחן ובחיוניות את דמויותיו, שכולן מטורללות באופן הכי לבבי שאפשר. לקהל היהודי הסרט הזה חינני כפליים, כי הוא  כולו מלא בדיחות יהודיות, וחיפוש אחר אלוהים במקומות משונים.

אבל החיוניות של הפתיחה מתמסמסת מהר לתוך עלילה מגושמת שעוברת מהחיננית למתחנחנת. בראף הוא כמו הנער שיודע שכולם נורא אוהבים אותו כשהוא מחייך, אז הוא רק מנסה כל הזמן להקסים את כולם, לירות לכל הכיוונים ולבחור באופציות העלילתיות הקלות והצפויות ביותר. הצעירים מקבלים את אהבתו לסרטי מדע בדיוני (אותה הוא מבטא בסצינות פנטזיה שבהן הוא מעין אביר חלל בסרט הרפתקאות עתידני), והמבוגרים מקבלים את חיפושיו הרוחניים אחר משמעות, ומפגשיו עם שני רבנים מגניבים (הרב על הסגוויי היא אחת הבדיחות המצחיקות בסרט. אינפנטילית, אבל מצחיקה).

ואגב כך, מתחוור – ממש כמו שהיה ב״מכאן אני ממשיך״, עוד סרט אמריקאי על יהודים ומוות עם המילה ״כאן״ בשמו – שליהודי אמריקה אין באמת מושג מה זו יהדות (אולי לכן הם כל כל מבולבלים). בראף משוכנע, משום מה, שנשים דתיות נשואות צריכות לגלח את שיערן. והוא מציג רבנים כמו איש שמעולם לא פגש כאלה, אלא רק משתמש בדימויים שהוא ראה בסרטים אחרים (״יהודי טוב״, למשל). בשביל סרט שכל הזמן עוסק ביהדותו של הגיבור, ובחיבור אחר חיבור למורשת של אביו, העובדה שבכורת הסרט התקיימה בפסטיבל סאנדאנס בשבת בבוקר היא סוג של אכזבה. נראה לי שבכורה של סרט על טבעונות לא היתה מתקיימת בסטקייה, גם אם הבמאי עצמו אינו טבעוני.

אבל החלק שעניין אותי באופן אישי הוא המקום שבו בראף מחבר בין אהבתו למדע בדיוני ובין חיפושיו אחר רוחניות. כתבתי את זה גם בביקורת ל״בין כוכבים״: סרטי מדע בדיוני, והתשוקה אליהם, היא בעיני סוג של מטאפורה לחיפוש אחר הלא נודע, אחר האין סוף, אחר הרוחני (הסתתר בתוך משוואות מדעיות אבסולוטיות, לצד תיאוריות, ספקולציות ופרדוקסים) והתשובה לשאלה ״האם אנחנו לבד בעולם?״. הדמויות שמגלמים בראף וג׳וש גאד (המגלם את אחיו) מראות יפה איך הכמיהה למדע בדיוני היא וריאציה מודחקת וילדותית לחיפוש הבוגר אחר משמעות קיומית.

וכך, בסרט שנהיה יותר ויותר מעושה ודביק, ועם סצינות סיום גרועות (מרגשות, אבל גרועות), בראף מגלה שהקומפוט הזה לא ממש עובד. הוא אולי שפף על המסך את מסעו האישי בעקבות זהותו וזהות אביו, אבל הוא לא באמת העיז לקחת את זה למעלה מרגעי קיטש. הבעיה היא שבראף יודע להקסים, והוא בוחר בשחקנים מקסימים לצידו (קייט האדסון גונבת ממנו את ההצגה בתור אשתו), אז ״הלוואי והייתי כאן״ נותר, כמעט עד סופו סרט מהנה למדי, חמודי כזה, גדוש סוכר. אבל רדוד.

לקריאת ביקורות נוספות ב״סינמסקופ״

ציוץ