״משחקי הרעב: עורבני חקיין, חלק ראשון״, ביקורת
= = = = = = = = = = = = = =
מ״משחקי רעב״ ל״רעבים למשחק״
כשזה מגיע ל״משחקי רעב: עורבני חקיין, חלק ראשון״ (אולי הסרט עם השם הכי ארוך בג׳יבריש בתולדות הקולנוע בישראל) הציפיות סביבו ברגע זה אינן קשורות כלל לאיכותו הקולנועית. בהוליווד ובתל אביב מקווים שהסרט הזה יציל את שנת הקולנוע הזאת. זו היתה אחת השנים החלשות לקולנוע ההוליוודי בעשור האחרון. בישראל, אף סרט אמריקאי לא הצליח השנה לחצות את קו 250,000 הכרטיסים. שני סרטי ״משחקי הרעב״ הקודמים מכרו כ-400,000 כרטיסים כל אחד, ולכן יש ציפייה שאולי זה יהיה סוף סוף הלהיט האמריקאי הגדול של השנה בארץ, והסרט הראשון שאולי יהווה איזושהי תחרות להצלחה הענקית של ״אפס ביחסי אנוש״. הביקוש הרב לסרט בהקרנות טרום הבכורה שלו בארץ אמש מעידה על הסקרנות סביבו ועל עוצמת המותג. אבל הפנים הנפולות של הצופים ביציאה מהסרט מעידה שההתלהבות הזאת תהיה קצרת מועד. זה היה נורא.
יכול להיות שהסיבה לכך היא העובדה המקוממת שהספר השלישי בסדרת ״משחקי הרעב״ מאת סוזן קולינס פוצל לשני סרטים. כלומר, שמה שמוקרן עכשיו בקולנוע איננו סרט, אלא חצי סרט בלבד, שבסופו יוצאים להפסקת שירותים ופופקורן בת שנה. זו גישה שאופטימיות בצידה, כי היא מניחה שאחרי ההפסקה, החצי השני של הסרט יהיה מעולה. אבל אם יש משהו שסרטי ״משחקי הרעב״ צריכים ללמד אותנו זה לקום ולהיאבק בעריצות הזאת של הוליווד החמדנית שלוקחת ספר אחד ומפצלת אותו לסרטים רבים מתוך בצע כסף טהור, שמשחית את היצירה עצמה. לא מרדנו ב״הוביט״, קיבלנו את זה גם ב״משחקי רעב״. זה לא יסתיים עד שלא נתקומם. זו חשיבה של טלוויזיה, של מיני סדרות. אם ״עורבני חקיין״ הוא ספר כה עשיר וגדוש שצריך למעלה מארבע שעות מסך כדי להקיף אותו, הרי שהפורמט הקולנועי אינו מתאים לו. ואחרי שנראה את החלק השני בשנה הבאה אני מבטיח לכם שבקלות אפשר יהיה למצוא דרך לצמצם את שני הסרטים האלה, לסרט אחד, עם אורך סביר של פחות משלוש שעות. אני בטוח בכך.
אבל הבעיה הגדולה עם ״עורבני חקיין, חלק ראשון״ אינה עם פורמט העיבוד אלא עם התוכן עצמו. מכיוון שלא קראתי את הספר אני לא יודע האם הבעיה נמצאת בטקסט המקורי עצמו או בעיבוד שלו, אבל הסרט הזה למעשה הורס את אחת הדמויות המעניינות שנוצרו בתרבות הפופ של ימינו, זאת של קטניס אוורדין (ג׳ניפר לורנס).
אני מודה שלקח לי קצת זמן להבין את סוד קסמה וכוחה של קטניס. הסרט הראשון בסדרה, בבימויו של גארי רוס, היה איום בעיניי. העולם העתידני, הרודני, הפוסט אפוקליפטי שהוא יצר היה כל כך מצועצע וחסר מעוף שפשוט לא יכולתי לסבול אותו. רוס בנה עולם בן שני מעמדות: העניים, שנראים עצובים; והעשירים השליטים, שמאופיינים על ידי משחק רע. רוס בנה מפגן תמוה של משחק מופרז על ידי שחקנים משובחים, במה שנראה כמו התשובה לשאלה ההיפותטית, אך המיותרת: ״איך היה טרי גיליאם מביים את ׳משחקי רעב׳״. ככה. סרט עתידני שנראה כאילו הוא מתרחש בצרפת של לפני המהפכה, עם איפור, תסרוקות פומפדור ומחוות צעקניות. פרנסיס לורנס, שירש את כסא הבימוי מידי רוס, היה תקוע עם העולם הזה והדמויות האלה למשך סרט שלם נוסף. רק ב״עורבני חקיין״ הוא מצליח סוף סוף להיפטר מהדמויות האלה וגינוניהן המנייריסטיים, לטובת בנייתו של עולם חלופי, תת קרקעי, הנראה מושפע מ״עולם חדש אמיץ״ של אלדוס האקסלי. מצד שני, הפורמט העלילתי של שני הסרטים הקודמים נעלם: הסרט עדיין נקרא ״משחקי הרעב״, אבל אין יותר משחקי רעב.
כל כך שנאתי את ״משחקי הרעב״ הראשון שפשוט לא רציתי לראות את הסרט השני בסדרה. לקח לי חודשים ארוכים עד שהתרציתי, כמעט בכוח, לשבת ולראות אותו. במשך שעה קיללתי את עצמי על כך שנכנעתי. דברנות אינסופית ולא מעניינת. ורק בשעה השנייה פתאום מתחיל הסרט. הגיבורים שלנו, קטניס ופיתה (או פיטה, כפי שהייתם רוצים לחשוב שקוראים לו – סוזן קולינס צריכה להתבייש על השמות שהיא נתנה לכל הדמויות בספריה), נכנסים לסיבוב השני שלהם במשחקי הרעב, שלב האולסטארס. ובשעה הזאת, פתאום היה סרט. פרנסיס לורנס הוא במאי לא טוב בדרמה (״מים לפילים״) ומצוין לאקשן (״אני אגדה״). ורק בסוף של ״משחקי רעב 2״ הבנתי מה החזון אליו חותרת קולינס ביצירתה: לספר לנו על זו שככל הנראה תעמוד בראש המהפכה שתפיל רודן. האשה שתפיל את השלטון הגברי. והיא תעשה את זה על ידי כך שהיא תאמץ טקטיקה ההפוכה לזו של הרודנות הגברית. קטניס נכנסת לזירה של משחקי הרעב כדי להציל את חייה, להילחם לחיים או למוות, אבל היא מסרבת לתקוף, אך ורק להגן על עצמה. מה שנראה לעיניים גבריות כפאסיביות מתגלה כטקטיקה הטובה ביותר, שמאיימת על הגבר השליט, שמנסה לנכס את קטניס לשירותו. הסרט השני יצר מבנה ברור: חצי סרט של דיבורים, פוליטיקה ודילמות של לבה הלא יציב של קטניס, שמזפזפ בין שני הגברים בהם היא מאוהבת. והחצי השני, אקשן לא רע בכלל. הנחתי ש״עורבני חקיין״ יהיה בעל מבנה דומה, אלא שחלק האקשן מעולם לא הגיע. התסריט של דני סטרונג, תסריטאי של דרמות פוליטיות, עוסק כולו בתככי שלטון. ״רעב למשחקים״ היו צריכים לקרוא לסרט הזה.
אבל זה יותר חמור. זה לא רק האקשן שנעלם, ב״עורבני חקיין״ קטניס עצמה נעלמת לחלוטין, ובמקומה ניצבת רפרפת אדם, שרוטטת מדמעות בכל סצינה, שבכל רגע נתון נמצאת תחת מניפולציות מצד שני הצדדים הלוחצים עליה: הנשיא הרודן מצד אחד, ומנהיגי המורדים מהצד השני. כל הסרט כולו הוא כמו שיעור בתעמולה ותקשורת המונים. המורדים (בניהולו של פיליפ סימור הופמן, שמת ממנת יתר בסוף צילומי הסרט הרביעי, וש״עורבני חקיין״ מוקדש לזכרו) רוצים את קטניס אך ורק כפרזנטורית. התושבים המדוכאים מעריצים אותה, וכדי להניף את נס המרד, רוצים מנהיגיו לשים את קטניס ככוכבת בסרטוני תעמולה. וכך צד אחד מייצר התעמולה, והצד השני מגיב אליה, וחוזר חלילה. זה שיעור מבוא בתקשורת, תעמולה ושטיפת מוח, שימוש בדימויים ויזואליים כדי לסחוף דעות ויצירת אקסטזה. ובתווך, קאטניס הופכת דמות מאוד חלשה, שכל צד יכול לתפעל אותה לצרכיו, כל אחד מהצדדים יודע על אילו כפתורים ללחוץ כדי שהיא תגיב באופן מסוים, והם אכן צודקים. היא לא רק הופכת ממשפיעה למושפעת, היא בעיקר נהיית נורא צפויה.
והנה הבעיה עם פיצול הסרט וכפיית ההפסקה בת השנה: אנחנו יושבים וחושבים על הסוף ומוצאים לו פתרונות שאולי יהיו טובים יותר מאלה של הספר. אני, למשל, ממאמן לתת אימון בדמות של פיליפ סימור הופמן, מי שברגע אחד היה יועצו הקרוב של הנשיא סנואו, האחראי לדיכוי ולעבדות באמצעות סבל ומוות בארצו, ורגע אחר כך הוא מתגלה כעריק שעובר לצד המורדים. הוא נראה לי שתול. סוכן כפול. ובכלל, כל עולם המורדים שבראשו עומדת ג׳וליאן מור, מתנהל בלא פחות פשיזם מזה של הרודן המכהן. האם קטניס, שאיבדה את חושיה החדים, נותנת יד להחלפת שלטון עריץ אחד באחר? או שמא היא תתעשת באמצע הסרט הבא, ובו נעבור לשלב המלחמה? אם אכן בסרט הבא תתעשת קטניס ותצא למלחמה גם נגד הנשיא וגם נגד העריצות המדאיגה של מנהיגת המורדים, הרי שיש סיכוי שזה יהיה סרט מעניין ומורכב יותר, עם פיתול כפול. אבל אחרי שש שעות בעולם של ״משחקי רעב״, מתוכן רק שעה אחת היתה באמת טובה, אני בספק אם יש לי את הסבלנות לחכות שנה ואז לראות את הפתרון. אני מעדיף שמישהו ישלח לי סמס עם התקציר איך זה נגמר.
כרגיל, יאיר, נהניתי מאוד. תודה על הטורים הנפלאים.
היא מתחתנת
נשמע כמו עיבוד די מדויק של הספר השלישי, שהיה גרוע למדי. קטניס הופכת פשוט לבובת תעמולה, משנה את דעתה ומחשבותיה בכל חמש דקות ומושפעת בקלות מכל משב רוח. והכי גרוע – אני לא חושבת שזה היה מכוון, כאמירה חדה על רודניות שנמצאת בכל מקום, אלא פשוט כתיבה עצלה שנמרחה יותר מדי.
הסרט היה מהמם אך קשה לעיכול עם הרבה דיבורים אך היה מיוחד מאוד ❤️
ברור שלא קראת את הספר, זה לא היה הגיוני בשום צורה שיהיו משחקים פעם שלישית, הטרילוגיה מדברת על מהפכה, על התקוממות, והיא נבנית בשני הספרים הראשונים, השלישי הוא הקרב האמיתי. הספר לא גרוע, הוא מתלתל, הוא טוב, הוא מסביר ומביא פירוטים ותשובות להמון שאלות. הדמות של קטניס שאתה מתאר זו הדמות שאמורה לעבוד, היא אבודה, החיסרון של פיטה והידיעה שמענים אותו בכל רגע לא מניחים לה ולכן היא מתנהגת כמו מה שאתה מתאר כשבירה של הדמות שלה.
נכון, אולי היה אפשר לצמצם את הסרטים לאחד, אבל כל הסאבטקסט שניסו והצליחו להעביר בראשון היה נעלם. אם אתה רוצה לדעת, בסרט הבא יהיה יותר אקשן…
מייק ניקולס נפטר….אחד הגדולים
בן אדם הולך לעבודה, מתנתק מהעולם ל-8 שעות, ואז חוזר הביתה – והעולם התהפך. שתי בשורות גדולות. אחת משמחת מאוד, ואחת עצובה.
המשמחת: 141 סרטים קצרים הוגשו השנה לשיפוטה של האקדמיה האמריקאית לפרס האוסקר לסרט הקצר. היום פורסם השורט-ליסט של 10 סרטים, שמתוכם יבחרו המועמדים הסופיים. מתוך העשרה, 2 (שניים!) ישראלים. "חופש גדול" של שרון מימון וטל גרנית. ראיתי את הסרט. לא כל כך אהבתי אותו. "מיתה טובה" של שניהם הרבה יותר טוב.
הסרט השני הוא "איה" הנהדר של עודד בן נון ומיכל ברזיס (שהוא לא רק סרט יפהפה, הוא עוד יכול לזכות, כי הוא מדבר ברובו אנגלית).
והבשורה העצובה היא מותו של מייק ניקולס. לפני כחודשיים ראיתי שוב את "הבוגר". שיני הזמן לא נגסו בסרט הנהדר הזה. יש לו קצב פנימי סוחף, והסנסציוניות שלו היא רק בדיעבד. כשצופים בסרט היחסים האלו מרגישים כל כך אורגנים, טבעיים. סרט חשוב ונהדר של במאי נפלא.
הוא עשה כל כך הרבה דברים, וראיתי כל כך מעט מהם. צריך לציין שאני מאוד אוהב את "קרוב יותר" שלו, סרט אינטלגנטי ומרגש (ומצחיק). נטלי פורטמן אמרה בראיון פעם שמייק ניקולס היה אדם חשוב מאוד בחייה. הוא הקפיץ לה את קריירת המשחק קדימה (המועמדות הראשונה שלה לאוסקר היתה על "קרוב יותר"). סרט חכם מאוד, כבר מהשניה הראשונה שלו.
ובשנות ה-80 ראיתי את "נערה עובדת" שלו, סרט סוחף וכיפי. איתו גם הגיעה הבדיחה שבכל סרט של מייק ניקולס צריך לראות את דגל ארה"ב ממלא את המסך (או את ליידי ליברטי בניו יורק שפותחת את הסרט).
וראיתי גם את "שנינות" שלו, סרט, אהם, שנון (עם אמה תומפסון. מדהימה ואמיצה), את "סילקווד", סרט יפה אבל גם כזה ששיני הזמן קצת ניכרות בו (אבל מריל סטריפ היא מריל סטריפ…), ואת "בנוגע להנרי", סרט שגרם לי לשנוא במשך הרבה שנים את אנט בנינג.
2 אנקדוטות:
אחד השירים שאני הכי אוהב בעולם הוא "קוראת לך" מתוך הסרט הגרמני/ אמריקאי "קפה בגדד". השיר הזה הפסיד את האוסקר לשיר מתוך "נערה עובדת". אז שנאתי את השיר הזה של קרלי סיימון בגלל זה. היום אני כבר אוהב אותו יותר.
בסיטקום "שלושה בדירה אחת" שיחק קומיקאי אמריקאי בשם נורמן פל את תפקיד בעל הבית, מיסטר רופר (בעונות הראשונות). כשראיתי את "הבוגר" (שנעשה כעשור לפני "שלושה בדירה אחת") זיהיתי את נורמן פל בסרט, בתפקיד…האדם שדואג להשכיר את הדירות לסטודנטים במעונות, בחלק השני של הסרט.
בקיצור, איש גדול הלך היום לעולמו. יהי זכרו ברוך.
אני מצטער אבל הסרט היה מדהים כנראה שאתה לא מבין בכלל בסרטים,תעזוב את זה ותעבור למשהו אחר,לסרט יש כל כל הרבה תובנות ומסרים ואתה מחפש להפוך את זה רע…לכן זו גם אחת הטרילוגיות הכי טובות…
סרט נחמד. לא יותר. לא מעט קיטשיות אבל הוא מעביר את הזמן טוב.