09 ספטמבר 2009 | 09:09 ~ 45 תגובות | תגובות פייסבוק

המירוץ לאופיר: "עג'מי" מוביל

בשנה שעברה ניסיתי להבין מי הולך לזכות בפרס אופיר. אז פניתי לכ-80 חברי אקדמיה וביצעתי מעין מיני מדגם, לא מקצועני בעליל, אבל יעיל. המדגם ההוא ניבא ש”ואלס עם בשיר” יזכה ולא “איים אבודים”. אז השנה החלטתי לחזור על זה. פניתי לעשרות חברי אקדמיה וביקשתי שיספרו לי עבור מי הם הצביעו בקטגוריית הסרט הטוב ביותר. התוצאות הראשוניות היו מדהימות לחלוטין: “עג’מי”, “לבנון” ו”סיפור גדול” זכו לכמות קולות כמעט זהה. הרחבתי קצת את המדגם ו”סיפור גדול” החל להאט את הקצב, אבל “עג’מי” ו”לבנון” נשארו צמודים. ההפרש ביניהם היה של קול אחד בלבד לטובת “עג’מי”. לא היתה לי ברירה, הרחבתי את המדגם עוד יותר, להגיע לכמות יותר גדולה ויותר מגוונת של חברי אקדמיה (כל הסייגים מהמדגם הקודם תקפים גם כאן). ורק כאן סוף סוף התחילו להירשם פערים מסוימים, אך קטנים, בין הסרטים. כזכור, ב-2006 ההצבעה לפרס אופיר הסתיימה בתיקו בין “אביבה אהובתי” ובין “אדמה משוגעת”. לא אתפלא כלל אם גם השנה יגמר הטקס בתיקו (שיכפה על האקדמיה לצאת לסיבוב שלישי, כדי לבחור מי מבין הסרטים יהיה נציג ישראל לאוסקרים). ובכל מקרה, אם ההצבעה תיגמר בהכרעה, דעו שהפערים בין שלושת הסרטים המובילים היו זעומים. אני מעריך שפחות מעשר קולות בין המקום הראשון לשני, וכ-30 בין המקום הראשון לשלישי. אז מי מוביל? הנה הנתונים:


39%: “עג’מי”

34%: “לבנון”

25%: “סיפור גדול”

2%: “הבודדים”

במדגם שלי “היו לילות” לא קיבל אף קול.

(הערות:

א. קחו בחשבון שהקפדתי שלא לשאול את יוצרי הסרטים עצמם, או מישהו – מפיק, תסריטאי, שחקן – שמזוהה באופן מובהק עם סרט מסוים. פניתי או לחברי אקדמיה שאין להם אף סרט בחמישיה, או כאלה שמשתתפים בשניים מהסרטים המועמדים.

ב. שאלתי את האקדמיה כמה אנשים הצביעו בפועל בשלב השני ולא קיבלתי תשובה. בהנחה שכמות המצביעים לשלב השני של פרסי אופיר היא באיזור ה-500 איש, מתוך כ-800 חברי אקדמיה, הרי שהמדגם שלי מייצג כ-20 אחוז מהמצביעים).


אם המדגם הזה אמין, הרי ש”עג’מי” עומד לזכות בפרס אופיר. אבל בגלל שהמרווח בין שלושת הסרטים הראשונים לא ממש גדול, מספיק שתהיה קבוצה של חברי אקדמיה שהחמצתי (נגיד, שחקנים) והתוצאות עשויות להיות הפוכות. אלה התומכים ב”סיפור גדול”, למשל, בטוחים ש”סיפור גדול” הוא הזוכה הוודאי. כך גם אני חשבתי, עד לפני כשבוע. כעת זה נראה שהאופיר הולך ל”עג’מי”.


לא ביקשתי מידע על הקטגוריות האחרות, אבל פה ושם קיבלתי מאנשים את ההצבעה המלאה שלהם. מה שמסתמן הוא ששמוליק מעוז הולך לזכות בפרס הבימוי וגיורא ביח יזכה בפרס הצילום. שניהם על “לבנון”.


יש לי דילמה עם התוצאות האלה. מצד אחד, אין לי בעיה איתם. אני חושב ש”עג’מי”, “לבנון” ו”סיפור גדול” הם שלושה סרטים מצוינים, וכל אחד שונה בתכלית מהשני. הם מייצגים, כל אחד, סגנון קולנועי אחר לגמרי, וכל אחד עושה את הדבר שלו באופן מצוין. “עג’מי” די הדהים אותי, “לבנון” נורא הרשים אותי, “סיפור גדול” נורא בידר אותי. “עג’מי” ייצא לבתי הקולנוע בסוף השבוע הבא, ואני מניח שהוא ייצא בליווי מתפעם מצד הביקורת. יהיה מעניין לראות האם בתשעת הימים שבין צאתו לבין הטקס, האם הקהל הרחב יהיה מודע לקיומו כדי חייצר איזשהו מתח לצופה הממוצע של ערוץ 2.


מצד שני, אני מנסה להבין מה המסרים שהאקדמיה משדרת כלפי חוץ, כחלון ראווה, בבחירתה את “עג’מי” כסרט הטוב ביותר. מסר אחד הוא: אנחנו בוחרים את הסרט הטוב ביותר ולא מעניין אותנו כל הבולשיט מסביב. זה מסר מצוין, נועז, אמיץ. אבל אם זה אכן המסר, למה האקדמיה רצה לערוץ 2 ומפיקה טקס יקר שממילא אין לה איך לממן אותו? אם האקדמיה היא סמל של איכות וחוסר פשרות, אז עליה לברוח מערוץ 2. אם היא באה לערוץ 2 זה כדי להראות לקהל הרחב – זה שממילא יושב בבית ולא הולך לקולנוע כי יש לו דעות קדומות על הקולנוע הישראלי – שהקולנוע הישראלי זה משהו אחר ממה שהוא זוכר. מרגש, מצחיק, מהנה. בערוץ 2, “סיפור גדול” צריך לזכות, הוא חלון הראווה של הקולנוע הישראלי לגיוס התמיה מבית, הוא הלובי של הקולנוע הישראלי מול הקהל המקומי. אבל יש לי תחושה עזה ש”מרגש, מצחיק, מהנה” הם מילות גנאי עבור רוב חברי האקדמיה בארץ.ושוב, אין לי בעיה עם זה. בעיקר כי “עג’מי” הו סרט מצוין. יש לי רק בעיה עם הדיסוננס בין מה שהאקדמיה היא באמת, ובין מה שהיא מנסה לשדר כלפי חוץ.

ועוד. אם האקדמיה בוחרת בסרט שהיא מאמינה שגם ייצג את ישראל בעולם, ובעיקר כנציג המדינה לאוסקרים, הרי ש”עג’מי”, נדמה לי, הוא לא הבחירה הנכונה. “לבנון” ו”סיפור גדול” הם – להערכתי – שני הסרטים היחידים השנה שיש להם סיכוי להגיע למועמדות לאוסקר (ואני נורא רוצה שהקולנוע הישראלי יצליח להשוות השנה את הרצף הפנומנלי של 72′-73′-74′ עם שלוש מועמדויות רצופות. אני אהיה בשוק אם “עג’מי” יצליח בכך).


וכרגיל, אני טוען שכל הדברים יכולים להיפתר על ידי חשיבה מחודשת על חוקי התחרות והקטגוריות, ומציאת דרך לשלב את הקהל בתחרות (פרס חביב הקהל, למשל). במדגם הזה שאני עורך כבר שנה שנייה אני שומע לא מעט חברי אקדמיה ממורמרים, או קולנוענים שאינם חברי אקדמיה. המבוגרים מרוצים. הצעירים מעוצבנים, ווראים לשינויים ומהפכות. ואני מביט באקדמיה, שמסתובבת ללא מטרה ברורה או אג’נדה מגובשת, דברים שפשוט לא יקרו תחת ההנהלה הנוכחית, ואני שואל את אלה הדורשים שינוי: למה אתם מחכים?

נושאים: בשוטף

45 תגובות ל - “המירוץ לאופיר: "עג'מי" מוביל”

  1. איתן 9 ספטמבר 2009 ב - 10:28 קישור ישיר

    תשמע, כתבתי פה בעבר שבעניין השינויים הדרושים בתקנון האקדמיה, אני איתך ברוב הדברים שאתה מבקש. אבל לא ברורה לי הפיסקה שבה אתה מתרעם על השידור בערוץ 2. הקהל הרחב, זה שצופה בערוץ 2, הוא: “זה שממילא יושב בבית ולא הולך לקולנוע כי יש לו דעות קדומות על הקולנוע הישראלי” ? זה כל כך 1998. מאז “ההסדר” ו”חתונה מאוחרת” הקולנוע הישראלי הצליח למצוא את האיזון בין איכות לבין מסחריות. הקהל הרחב כן בא לראות קולנוע ישראלי. והסרטים הישראלים בשנים באחרונות (בהכללה) הם גם סרטים טובים בכל קנה מידה עולמי, וגם מושכים קהל רב בקנה מידה ישראלי (“סוף העולם שמאלה” או “בופור”, לדוגמא, הביאו הרבה יותר צופים לקופות מהרבה סרטים הוליוודיים). שידור בערוץ 2 מראה לי שקולנוע ישראלי הוא קונצנזוס. הבעיה היא כמובן, שרוב הסרטים לא מוכרים לקהל הרחב, מכיוון שהם עדיין לא הופצו. אבל באופן כללי, אני שמח על שידור בערוץ 2 (הייתי שמח יותר אם השידור היה ישיר, אבל זה עוד אחד מהדברים הרבים שצריך לתקן).

    נקודה שניה שבה אני לא מסכים איתך היא סיכויי האוסקר של “עג’מי”.הסרט כבר היה בקאן, וקיבל ביקורות טובות. יש בסיס ממנו אפשר להמריא. “לבנון” רק התחיל אתמול את הסיבוב העולמי שלו בונציה (ועדיין לא קראתי את הביקורות העולמיות עליו). אבל גם אם יאהבו אותו, יש עדיין את המכשול של “סרט ישראלי שלישי בשלוש שנים על לבנון”. מה גם שנדמה לי ש”לבנון”, כשהוא עומד מול “בופור” ומול “בשיר”, לא יוצא טוב. ו”סיפור גדול” – אז נכון שהזכויות לרימייק כבר נמכרו, ונכון שהוא נוגע בתמה שנוגעת להרבה אמריקאים – אבל זאת קומדיה פשוטה וחביבה. לא יותר. לא נראה לי כחומר לאוסקרים.

    רוה לאיתן: בוא נתחיל מהשורה התחתונה: השנה זו שנת אוצר לתחרות האקדמיה, מרוץ צמוד בין שלושה סרטים מצוינים. אין סרט בולט אחד, או מירוץ בין שניים, אלא שלושה סרטים מצוינים ושונים מאוד שרצים צמוד מאוד. תוצאות ההצבעה השנה היא צילום רנטגן של טעם האקדמיה וסוג הקולנוע שהיא אוהבת. האם האוסקר האמריקאי צריך להיות שיקול בבחירת הסרט? לא יודע. זו אחת הסיבות שאני לא רוצה להיות חבר אקדמיה. לא רוצה להיות נתון לדילמה הזאת. האם לבחור לפי הלב או לפי המוח. ומה אני יודע? אולי “עג’מי” לא רק יזכה את ישראל במועמדות שלישית רציפות, אלא גם יזכה. מנקודת המבט שלי זה נראה לי לא סביר, אבל אין לי באמת מושג או יכולת נבואית.
    אבל אם רוצים לספק הוכחות אוסקריות על פי הצלחות בפסטיבלים, הרי שנדמה לי ש”לבנון” עקף גם את “עג’מי” וגם את “סיפור גדול” בזירת הפסטיבלים. “עג’מי” אמנם היה בקאן, ואמנם קיבל ביקורות מעולות ומוצדקות. אבל “לבנון” נמצא עכשיו בתחרות הרשמית בוונציה, ומשם ממשיך לטורונטו, פסטיבל ניו יורק ופסטיבל לונדון. ארבעת הפסטיבלים הכי גדולים של הסתיו ברצף. שזה בול המסלול שעשה “ואלס עם בשיר” בשנה שעברה. בלונדון, למשל, “לבנון” מוצג בקטגורייה הבכירה של “סרטים בכיכר”, שכותרת המשנה שלה היא “הכותרים הכי מצופים השנה”. “עג’מי” ו”עיניים פקוחות” יוקרנו במסגרת “הקולנוע העולמי”. מכובדת, אבל משנית (או לפחות, עם פחות הייפ).
    ולגבי הקהל והקולנוע הישראלי: יש קהל לקולנוע הישראלי. זה ידוע. הוא בערך חמישית מהקהל של “כוכב נולד” אמנם, אבל לאט לאט. אבל לקולנוע הישראלי יש בעיית דימוי חמורה בציבור. הציבור אוהב את הסרטים הישראלים, אבל לא את הקולנוע הישראלי. הבחירה של “עג’מי” כסרט השנה היא בחירה אדירה מבחינה אמנותית, אבל מבחינת תדמיתית/שיווקית שאמורה לתפקד כשגריר של הקולנוע הישראלי לקהל הרחב שצופה בערוץ 2? היא קטסטרופלית.

  2. יעקב 9 ספטמבר 2009 ב - 11:40 קישור ישיר

    עם כל הכבוד לשיקול האוסקר, הוא לא יכול להיות הבסיס להחלטה.

    פרס הסרט הוא קודם כל יצח”נות ותואר הוקרה. אלו תגמולים ממשיים וחד משמעיים בניגוד לפוטנציאל הנמוך לזכות באוסקר. לבסס החלטה על פי “מי יתאים לאמריקאים” זה פשוט לגזול את התואר מהמועמד הראוי.

    אני גם מבין את ההנהלה, שרואה טעם נפגם בלהפריד בין הסרט הטוב ביותר למועמד שישלח לאוסקר. אם סרט נבחר כ”טוב ביותר”, אז ראוי שנהיה נאמנים לאמת שלנו. זה מה שעשינו שנה שעברה וזה עבד לא רע.

    אגב ראיתי את סיפור גדול ואני חייב לציין שהרעיון המקורי הקסים אותי ובאתי כדי להינות. לצערי מהסרט לא התרשמתי, פשטני מידי, נראה יותר כמו פרק טוב של זהוזה מאשר קולנוע עכשוי. מצד שני, האמריקאים אולי יזדהו יותר עם הדמויות 🙂

  3. זיו 9 ספטמבר 2009 ב - 11:47 קישור ישיר

    איך יכול להיות שאתה תומך בסיפור גדול? זהו סרט מבדר בצורה בינונית, כמעט מקורי ובטח שלא קולנועי ברמה שמספקת להיות הבחירה של ייצוג מדינה בטקס האוסקר. בסופו של דבר סיפור גדול הוא סרט עם הרבה פוטנציאל לא ממומש. לעומת אני מתאר לעצמי, עג’מי שנשמע לי כמו סרט מקורי ומפתיע קולנועית וסיפורית. מקווה לראות אותו בקרוב.

  4. הוד 9 ספטמבר 2009 ב - 15:02 קישור ישיר

    אינני מבין אותך. מה הקשר בין בחירותיה “האיכותיות” של האקדמיה לעובדה שהטקס ישודר בערוץ 2?. אם הטקס ישודר, אני מאמין שהסרט שייבחר ייצור הד מסביבו ללא קשר לטיבו או “איכותו”. אותו “הד” יווצר לא רק ע”י כמות הצופים שראו את הטקס, אלא גם ע”י התקשורת שתחגוג את נצחונו של סרט כזה או אחר. חשוב גם לציין שהסרט הטוב ביותר הוא לאו דווקא הסרט שעושה הכי הרבה כסף בקופות כך שטענתך לגבי כך שסהרט שיזכה אמור להיות חלון הראווה של הקולנוע הישראלי איננה בהכרח תואמת מציאות. לכן אינני רואה בהחלטה לשדר את הטקס בערוץ 2 אקט של צביעות, במידה ועג’מי או כל סרט אחר ייזכה. מדוע אתה מכניס פוליטיקות כגון: אם הוא משודר בערוץ 2 אז למה בוחרים בעג’מי?!?… ואם הוא לא היה משודר בערוץ 2 אז היה לגיטימי לבחור בו?. חלון הראווה של הקולנוע הישראלי הוא כל סרט ישראלי. והסרט שאמור לזכות הוא הסרט הטוב ביותר לאותה שנה. לא מובנת לי טענתך.

    רוה להוד: כן, אני מניח שאתה צודק.

  5. משה 9 ספטמבר 2009 ב - 15:13 קישור ישיר

    התרמית של חברת אורנג אורנג מרמים אתכם. תקראו איך אורנג עבדו עליי ותראו איך להזהר מהחברה הזאת אורנג http://orangescam.blogspot.com

  6. אלון 9 ספטמבר 2009 ב - 15:24 קישור ישיר

    אני לא בטוח, אבל נדמה לי שהשידור השנה הוא לא בפריים טיים אלא בשעה יותר מאוחרת ולכן אני לא בטוח שכל הטענות בדבר השידור בערוץ 2 הן לגמרי מדויקות.

  7. מוש דנון 9 ספטמבר 2009 ב - 15:37 קישור ישיר

    יאיר היקר, בקשר לתגובתך לאיתן- אז ככה: עג’מי התקבל לונציה ואנו בחרנו ללכת לקאן משום חשיבותו…התקבלנו לברלין ושוב קאן ניצח…התקבלנו לטורונטו למסגרת הכי יוקרתית.ומעבר לכך לפסטיבלים נוספים ורבים ונמכרנו להפצה ב9 מדינות בארופה וגם לארה”ב.
    אז אנא דייק בנתונים אשר אתה מפרסם…בברכה
    מוש דנון מפיק עג’מי

  8. .. 9 ספטמבר 2009 ב - 17:56 קישור ישיר

    אחרי מקרה “גומורה” של שנה שעברה, קשה לי לראות את “עג’מי” מקבל מועמדות (שלא לדבר על לזכות) באוסקר, למרות שהוא (לדעתי לפחות) הסרט הישראלי הטוב ביותר של השנה.

  9. קולנוען שגם עובד 9 ספטמבר 2009 ב - 18:35 קישור ישיר

    השאלה היא למה תמיד הסרט שנכשל לחלוטין בקופות הוא גם הסרט הכי טוב בעיני האקדמיה. יכול להיות שהשנה זה נכון וגם לפני שנה – אבל למה תמיד?? גם אדמה משוגעת נכשל בקופות וניצח את אביבה אהובתי, גם ביקור התזמורת, למרות הבאז המטורף הביא חצי ממה שהביא בופור וניצח, גם ואלס עם בשיר הביא שליש מאיים אבודים, וגם מדורת השבט הביא רבע מסוף העולם שמאלה שבכלל לא היה מועמד. בארצות הברית, מדינה שיש בה שפיות תרבותית אף פעם סרט שנכשל לחלוטין בקופות, לא זוכה באוסקר, חייבת להיות לו הצלחה מסוימת בקהל. בארץ האקדמיה מנוכרת לחלוטין לקהל, ברמה כזאת שאם סרט מצליח בקופות הוא נפסל ע”י חברי האקדמיה. ולמה זה? כי מרבית חברי האקדמיה היא כשלונות קולנועיים ידועים. הם עשו סרטים שנכשלו, או שאין להם עבודה. ולכן הקנאה היא הגורם המרכזי בשיקולים שלהם. לכן תמיד יהיה יתרון לבמאים אנונימיים, כאלו שעוד לא צריך לקנא בהם, ועדיף כאלו שעשו סרט שהקהל יקיא עליו, כמו שהוא הקיא על מרבית הזוכים בשלוש עשרה השנים של הפרס. יוצאי הדופן היחידים הם כמובן חתונה מאוחרת, וכנפיים שבורות. שני אלו נעשו ע”י במאים אנונימיים וההצלחה שלהם בקופות התרחשה רק אחרי שהסרט זכה באוסקר. זאת אומרת שעוד אי אפשר היה לפסול אותם.
    ובאשר לאוסקר האמריקאי – בשנה שעברה הפסדנו לסרט יפני שהוא קיץ’ נוגע ללב ומרגש. לא פורץ דרך, לא מצולם בלי שחקנים מאולתר, לא אנימציה, לא פוליטי, סיפור אנושי מרגש. בבופור הפסדנו לסרט אוסטרימרגש על השואה. סרט הכי קונבנציונאלי שיש. וזאת בעצם הבעיה – הקולנוע האמירקאי מחלק את הפרס שלו למיינסרטיים.
    אגב, ואני מתנצל על אריכות התגובה הזאת – שימו לב מה קרה לסרטים שזכו בפרס אופיר לעומת אלו שהפסידו. אלו שניצחו נשכחו ברובם, לא מוקרנים בטלוויזיה לא רואים ב vod, לא ב DVD, לעומת אלו שהפסידו והצליחו בקופות שהפכו לחלק מרכזי בתרבות הישראלית, ושוב למעט חתונה מאוחרת וכנפיים שבורות שהצליחו בקופות אחרי היצאה של האוסקר. ומספיק לחשוב על אדמה משוגעת מול אביבה אהובתי ולראות את ההבדל.

    אגב לכל המגיבים – ביקור התזמורת הבא 150 צופים אחרי זכייה באוסקר. כל האחרים שזכו הביאו 70 אלף (ההסדר לדוגמא) עד 120 אלף. אבל הנתונים האלה שהם לכאורה “לא רעים” הם מאד גרועים לסרט שמקבל את הפרסום והדחיפה של פרס האוסקר הישראלי.

  10. קולנוען שגם עובד 9 ספטמבר 2009 ב - 18:37 קישור ישיר

    אז בהצלחה לעג’מי באוסקר, אבל בוא נראה אם הוא מצליח לעבור את 60 אלף הצופים שהביא ואלס עם בשיר (זה זהה אגב לכמות מצביעי מרץ בבחירות האחרונות באיזור תל אביב ורמת גן).

  11. עדן 9 ספטמבר 2009 ב - 19:34 קישור ישיר

    ל”קולנוען שגם עובד” – לביים פרסומות זה לא נקרא להיות קולנוען עובד.

  12. קולנוען שגם עובד 9 ספטמבר 2009 ב - 19:42 קישור ישיר

    זה עדיין יותר ממה שרוב אנשי האקדמיה עושים.

  13. אורי 1 9 ספטמבר 2009 ב - 22:47 קישור ישיר

    יש ל”קולנוען” כמה טעויות עובדתיות: את “ההסדר” ראו 100 אלף צופים, “אדמה משוגעת” 150 אלף, ו”מדורת השבט” 120 אלף. כל אלה מספרים מצויניים, גם אם אלו לא היו בהכרח הסרט הישראלי הכי רווחי של אותה שנה [ו”ההסדר” דווקא היה]. אבל מה הקשר בין כמות ואיכות? לפי החישוב הזה היה צריך לשלוח לאוסקר ב98′ את “פעמיים בוסקילה” או “סופר בוי” של חנוך רוזן. נכון שהאקדמיה תמיד מעדיפה סרטים “כבדים” ורבי מסר כזוכים, אבל זאת כבר בעיה אחרת. במשך שנים רבות הסרט שזכה באופיר היה גם הסרט הרווחי באותה שנה. לסיכום, מי שמשחק את המשחק ונרשם לתחרות, צריך לשחק אותו עד הסוף. והנתונים שלך לגבי הצלחה מסחרית כלפי הזוכים באוסקר האמריקאי גם שגויים – לפעמים הזוכה הוא סרט רווחי מאוד ולפעמים לא ורק אחרי הזכיה באוסקר הוא מקבל איזו תנופה.

  14. ברווז גומי 9 ספטמבר 2009 ב - 23:00 קישור ישיר

    אמנם עג’מי הוא סרט פחות מסחרי ויותר מעז מ’סיפור גדול’, אבל הוא מהנה ומרגש לא פחות, ושלם בהרבה. ‘סיפור גדול’ אמנם סרט טוב ומהנה למדי, אבל גם אוהדיו הגדולים ביותר מסכימים שיש בו פגמים לא מעטים.
    אני לא רואה את ההצהרה הגדולה של האקדמיה אם אכן עג’מי ייבחר – מלבד היותו הסרט הטוב ביותר לדעת הרוב.

  15. קולנוען שגם עובד 9 ספטמבר 2009 ב - 23:19 קישור ישיר

    ההסדר הביא 70 אלף. עובדה בדוקה. מדורת השבט הביא 120 זה נכון. אדמה משוגעת לא עבר את ה 100.
    הסרטים הללו לא מורכבים, ולא בעלי מסר מורכב. אדמה משוגעת זה סיפור פשוט על ילד עם אמא משוגעת שבסוף הורג אותה. דרור שאול הרג את הכישרון שלו כשחתך את הקומדיה ולא הרים את מפלס הדרמה ולכן הסרט יצא משעמם ומאכזב שלא כפי שיכול היה להיות אילולי נעשה לרצות חבורה חסרת חשיבות שיושבת בפסטיבל סאנדנס ומעניקה פרסים לסרטים שאיש כמעט ולא רואה.
    לא טענתי שצריך לשלוח את הסרט הכי מצליח של השנה לאוסקר. אמרתי שלא יכול להיות שבשלוש עשרה שנה של פרס אף פעם סרט מצליח כלשהו לא היה טוב מספיק לזכות באוסקר. ואגב התגובה שלך אורי 1 מוכיחה את הטענה שלי – אתה יוצר קולנוע מתנשא ומנותק מהציבור שמביא לתופעה מעניינת – הסרטים שזוכים באוסקר הישראלי הם חסרי חשיבות ברובם הגדול. נעלמים ומתנדפים ומשאירים את הבמה לאורך השנים את הסרטים הטובים באמת שנעשו פה והצליחו ולא זכו באוסקר. כולנו הרי צופים בבית מידי כמה שבועות בסרט המדהים קרקס פלשתינה, שגרף 5 צופים שמרביתם אגב לא פוסלים תביעה יצוגית נגד השעמומון הזה. מה כבד ורב מסר בסרט? פשוט זה שאין סיפור וזה משעמם את התחת של צופה נורמאלי הופך את זה ראוי לפרס הסרט של השנה?
    סוף העולם שמאלה הוא סרט הרבה יותר מעניין ממדורת השבט. ויש בו את אותה כמות מסרים מורכבים. והצילום היה יותר טוב, והמשחק, והיו כמה בדיחות טובות וכמה רגעים מרגשים, כל הדברים שצופה שפוי בדעתו מסתכל עליהם כשהוא נהנה מסרט.
    הקטע הוא שאתה לא תפעיל את אותה ביקורתיות על סרטים אמריקאים. אמריקן ביוטי שזכה באוסקר, הוא קומדיה על גבר שמנסה לזיין ילדה בת חמש עשרה ובדרך מסתבך עם מישהו שחושב שהוא הומו ורוצה לזיין את הבן שלו. תאר לך שהיו עושים את זה בארץ – זה היה זוכה בפרס כלשהו? הקהל היה כמובן נוהר לקופות ונהנה מכל רגע, אבל אורי קליין היה טוען שזה בורקס – שם קוד לסרט שגורם הנאה – הדבר הזה שבשבילו ורק בשבילו מישהו צורך אומנות בכלל. הנאה. זה לא אומר שזה נמוך, שטוח או לא טוב אם אתה נהנה. זה אומר שהמטרה שלך הושגה. והנאה זה כמובן לצפות בסרט כבד ועצוב עם סיפור טוב שעשוי בצורה מקצועית וטובה – זה גם הנאה לא רק קומדיות.
    תחשוב שר הטבעות זכה שם באוסקר. הטיטאניק. אבל גם סרטים פחות שוברי קופות ועדיין מתקשרים עם קהל – כמו בלתי נסלח, או מיליון דולר ביבי – שהוא סרט מצחיק ומרגש על ספורט מבדר ועשוי היטב.
    הסרטים שהאקדמיה בוחרת הם סרטים מתנשאים – מי בארץ יילך לראות סרט של לא שחקנים שמדברים ערבית ועברית וצועקים אחד על השני? מי יילך לראות סרט מצויר על מלחמת לבנון? זה הרי בדיחה בעיני הקהל. והבועה הזאת מתקיימת בין חבורה של לוזרים שמתקיימים מכסף ממשלתי אחת לשבע שנים ונורא כועסת כאשר מישהו עושה סרט שמחזיר חלק ממהשקעה שהושקעה בו רק בגלל שהוא עשה את העבודה שלו כמו שצריך. לכן אתה חייב לשלוף סרטים מגוחכים כמו פעמיים בוסקילה – תתייחס לסרטים הרווחים הטובים שנעשו פה – שבעה, איים אבודים, אביבה אהובתי, בופור, ללכת על המיים – סרטים שלא היה להם סיכוי באוסקר מול סרטים אחרים שהם לא יותר מגחמה ה ז ו י ה.. שגורמת לאמא שלך להגיד את המשפט – אני לא אוהבת קולנוע ישראלי לא מבינה למה צריכים לתת לשמאלנים האלה כסף.
    שיקספיר כתב את המחזות הכי מצליחים בתקופותו -הוא כתב לעם בשביל העם ועל העם.
    כל סרט חוץ מסיפור גדול שיזכה השנה גורר נזק עצום לקולנוע הישראלי בעיני קהל היעד שלו שהוא לא נחמן אינגמבר הוא הקהל – אמא שלך..

  16. אורי 1 10 ספטמבר 2009 ב - 0:40 קישור ישיר

    1. בשלב הזה, קטונתי מלהיות יוצר קולנוע, אבל תודה על המחמאה
    2. אין שום סיבה להתווכח על טעמים: “קרקס פלשתינה” הוא סרט טוב מאוד בעיני [ודווקא משודר בטלויזיה לא מעט], “אדמה משוגעת” היא יצירה אמיצה והדבר לא סותר את זה שאני אוהב מאוד גם את “איים אבודים” ומלא הערכה גם לסרטים האחרים שהזכרת. ה”ביקורת” שלך כלפי הסרטים היא שטחית – “אמריקן ביוטי” הוא אחד הסרטים האמריקאיים היותר טובים שהופקו שם והלוואי שיפיקו בארץ סרטים ברמה שלו. אם, לשיטתך, הציבור לא יילך ל”עג’מי” כי לא מדברים שם עברית או לא הלך ל”ואלס עם באשיר” כי הוא מצויר [טענה שאני כמובן לא מסכים איתה] – אז הבעיה היא בציבור. מי ששופט סרט על סמך הפרמטרים האלה בלבד נמצא בבעיה ויישאר לראות רק שוברי קופות מיינסטרימים ושמרנים. אבל זה לא מה שאני חושב על הקהל הישראלי.
    אולי זה יפתיע אותך, אבל אני בהחלט מקווה ש”סיפור גדול” ייקח חלק מהפרסים השנה אבל גם אשמח אם סרטים אחרים, נועזים יותר מבחינה קולנועית גם ייזכו להערכה המגיעה להם. גם אם הם לא יהיו הצלחות קופתיות מרשימות.
    אינני חבר אקדמיה, אבל אם ננסה לשיטתך להבין למה לא תמיד הסרט הרווחי הוא הזוכה יכול להיות שהם אומרים לעצמם סרט א’ כבר הצליח בקופות וסרט ב’ לא פחות טוב ואף אחד עוד לא מכיר אותו – בוא נצביע לסרט ב’ וכך גם נארגן לו עוד חשיפה. אולי.
    אבל שוב – אי אפשר גם להתחרות וגם להתלונן. מי שלא רוצה שלא יתמודד.
    בקשר לההערה האחרונה שלך, שוב תתפלא אבל גם אני חושב שצריכים לעשות סרטים ל”עם”. וכאן הטענות צריכות להיות לא כלפי האקדמיה אלא כלפי הקרנות שנרתעות מסרטים “מסחריים” [וגם בתחום הזה חל שיפור ניכר בשנים האחרונות], כמו בעובדה המצערת שכמעט לא מופקות כאן קומדיות.
    וואלק “קולנוען” הטשת אותי. על נתוני הצופים נמאס לי להתווכח – יש נתונים רשמיים ומי שרוצה שיבדוק. העיקר שיהיו סרטים טובים. כל השאר שטויות. סלאמאת.

  17. moki 10 ספטמבר 2009 ב - 1:43 קישור ישיר

    בארצות הברית נהוג לומר שאין צורך לתקן משו שעובד אלא אם כן יו נואו פור פאקט וואט איז רונג אין דה סיסטם. פהים? אז עד שלא יקום כאן מישהו ויציג עובדות, עובדות ולא תחושות בטן או רשמים שמקורם בוודו, איפה השיטה טועה, חבל בכלל לבזבז זמן על טענות בעד ונגד לתיקון מצב תקין בדיוק כמו שזה היה בזבוז זמן לפצל לשתי הצבעות וסתם להטריח את המצביעים משום ובוודאות, כלום לא משתנה בין שתי ההצבעות והראשון בבחירה הראשונה הוא גם הראשון בבחירה השניה וגם אם אחד לאלף משתנה פסיק לכאן או לכאן זה לא ממש חשוב או משנה.
    ועכשיו לטיפוס שאפס הוא קולנוען (לא חושב שזה התואר ההולם לו אבל זה מה הוא מתהדר בו) העובד.
    שורו עשה 300 אלף וגם אופס קיבל אופיר.
    חולה אהבה עשה 200 אלף וגם הוא אופס קיבל..
    שירת הסירנות היה שווה 250 אלף ואופס.
    החיים על-פי אגפא 170 אלף ומה לעשות?
    ולא רוצה לעבור איתך על כל הרשימה.
    אתה מסוגל להבין שכאיש אקדמיה בוחר בסרט הוא עושה כן מתוך שהוא ראה את הסרטים שביניהם הוא בוחר ואילו צופה שהוא אחד מבין מי יודע מה כמה צופים שראה סרט, ראה רק את הסרט שהוא ראה?
    לדעתי קרקס פלשתינה היה סרט מחורבן אבל אתה מסוגל להבין שרוב העולם ואשתו לא חושבים שזה סרט מחורבן מהסיבה הפשוטה שהם לא ראו אותו בכלל? כך שאפילו אם 50 איש שאתה חושב שראו אותו חושבים שהוא מחורבן אפשר גם למצוא 50 איש שראו את סוף העולם שמאלה וחושבים שהוא מחורבן ומכאן להסיק (לפי ההיגיון שלך כמובן) ששני הסרטים מחורבנים באותה המידה? אתה מסוגל בכלל להבין תטענה שקצת מתנשאת מעליך?
    ובכללי אתה חשוד והייתי אומר כמעט בוודאות אבל אני אוהב ספקות, כמי שמגיע מבית אדרי כי שמתי לב שאת כל המספרים המפוברקים שמגיעים ממקום אדרי אתה קונה כתורה מסיני ואילו מאלה שלא מבית היוצר שלו אתה מקטין מספרים כיד הדימיון הטובה עליך. אז יאללה יאלה.

  18. אסף 10 ספטמבר 2009 ב - 2:25 קישור ישיר

    איזו ביצה אלוהים אדירים. אנשים מתקלחים בפיפי אחד של השני

  19. קולנוען שגם עובד 10 ספטמבר 2009 ב - 3:32 קישור ישיר

    שירת הסירנה מעולם לא זכה בפרס אופיר.
    החיים ע”פ אגפא לא הביא כל כך הרבה צופים.
    שורו באמת עשה קרוב ל 300 – שוב אחרי שהוא זכה בפרס, ולא לפני. הוא יצא אחרי האקדמיה.
    כנ”ל חולה אהבה – יצא אחרי האקדמיה.
    באמת סרטים מעולים אגב כולם. צריך להפריד בין ימי טרום חתונה מאוחרת ואחרי חתונה מאוחרת. לפני היה סרט אחד בשנה שיכול היה בכלל לזכות במשהו. אחרי חוק הקולנוע כבר נעשים פה הרבה מאד סרטים טובים. כל מה שאמרתי אגב ידוע לכל איש אקדמיה – לא אוהבים להצביע לסרטים מצליחים ואולי מי שרוצה לזכות צריך לצאת רק אחרי האקדמיה גם אם יש לו ביד סרט מתקשר שיביא קהל.
    ומה זה לעזאזל איש של אדרי? לא נראה לי שמשה אדרי יודע להקיש אנטר, ומהיכרות עם אנשים שעבדו איתו, לא נראה לי שיש לו אנשים בכלל. לא הכל זה קונספירציה לפעמים לאנשים יש דיעה.

  20. ארי פולמן 10 ספטמבר 2009 ב - 7:18 קישור ישיר

    קולנוען שעובד, אולי תעבוד קצת יותר טוב באיסוף נתונים: ואלס עם באשיר הביא לקופות 115 אלף צופים. (וזה בהפצה עצמאית שלי עם 8 עותקים בלבד, כי האחים אדרי לא רצו לגעת בסרט עם מקל מסיבות פוליטיות, בוא נראה כמה סרטים במדינה הזאת יצליחו לעבור את ה 100 אלף בלי הכוח הדורסני של האחים אדרי, ואפרופו הפצה עצמאית, אולי הגיע הזמן לתחקיר מעמיק בנושא , לא ככה יאיר?) ביקור התזמורת הביא 200 אלף צופים. (עם האחים אדרי) הלוואי ואלה יהיו הממוצעים הרב שנתיים של כל הזוכים בפרס אופיר מעתה ועד בכלל. לגבי הטיעון של יאיר שצריך שתי הצבעות, אחת לסרט ואחת לנציגנו בהוליווד, זה ניראה לי מופרך לחלוטין, היכולת של חברי האקדמיה כאן לקלוע לטעם האקדמיה שם היא חסרת שחר. שיטת ההצבעה לאוסקר הזר באמריקה (אגב קטגוריה זניחה לחלוטין עבורם) כל כך מתוסבכת וחסרת הגיון, (וגם זה שווה פוסט מרתק) שאין טעם לנסות ולקלוע. ההתמודדות שם אמורה להיות לא יותר מבונוס לסרט הזוכה פה, כפי שזה מתקיים עכשיו. ויאללא, יום אחד גם זה יבוא, האמת לא מדובר בכזה ביג דיל. בשנה שעברה הפסדנו באמריקה בגלל שני קולות, בפעם הבאה או בהיא שאחריה ננצח בגלל אותם שניים. זה במילא לא בידיים של יוצרי הסרט הישראלי, אלא לגמרי בשליטה של המפיץ האמריקאי.

  21. .. 10 ספטמבר 2009 ב - 13:11 קישור ישיר

    תקשיב, ארי, זה לא בדיוק ככה. להצעה של יאיר יש עוד גורם אחד, שלא קשור למועמדות עצמה באוסקר: טעם האקדמיה האמריקאית אולי מתוסבך, אבל יש לא מעט הוכחות לכך שהניסיון של האקדמיה פה בארץ לנחש איזה סרט מהמועמדים הכי ימצא חן בעיני האקדמיה האמריקאית משפיע על הדרך שבה הם בוחרים את הזוכה (הכתבה של גואל פינטו ב”הארץ” בה חברי אקדמיה רבים הודו שלו ידעו ש”ביקור התזמורת” יפסל באוסקר לא היו בוחרים אותו לסרט הטוב ביותר, למשל). ההצעה של יאיר גם אמורה להשפיע על כך שלחברי האקדמיה לא יהיה עוד גורם שישפיע על הבחירה שלהם בכדי שיוכלו לבחור בלב שלם את הסרט שהוא לדעתם הטוב ביותר.
    מלבד זאת, אני דווקא חושב שטעם האקדמיה הוא לא כזה מתוסבך כפי שאתה חושב. הם פשוט חבורה של זקנים שמרנים שחדשנות ואנימציה (וסרטי קומיקס) לא ממש מעניינים אותם והם מעדיפים סרטים שלא מתסבכים אותך יותר מדי וגורמים לך לחשוב ופשוט יחממו לך את הלב (זו הסיבה ש”פרידות”, סרט שלא מחדש או מתקרב בכלל לרמה של “ואלס”, אלא פשוט סרט שמדבר ללב של חברי האקדמיה וגורם להם להתרגש, ניצח).

  22. .. 10 ספטמבר 2009 ב - 13:25 קישור ישיר

    אה, וכמובן, שכחתי לגמרי אבל בשנה שעברה יאיר שוחח עם כמה חברי אקדמיה ולא מעט מהם סיפרו לו שהם רוצים לבחור ב”ואלס” לסרט הטוב ביותר אבל מתלבטים כי הם שמעו שסרט דוקומנטרי לא יכול לקבל מועמדות לאוסקר בקטגורית הסרט הזר.

    בקיצור: אני מקווה שהבנת עכשיו למה שיטת הבחירה בסרט הטוב ביותר והסרט שייצג את ישראל באוסקר צריכה להשתנות.

  23. קולנוען שגם עובד 10 ספטמבר 2009 ב - 14:07 קישור ישיר

    איר היקר – אני מקווה שלא נפגעת מהטאקבקים שלי – אני מעריץ את כשרונך ואת הסרט שלך שיהיה ברור. אני רק חושב שאם היו שולחים את אחד הסרטים האחרים באותה שנה לאוסקר היה לנו יותר סיכוי. הסיבה – הסרט שלך פורץ דרך, חדשני מרתק שובר גבולות בין ז’אנרים – וזה לא הולך אף פעם, אבל אף פעם באוסקר האמריקאי בקטגוריית הסרט הזר. עכשיו אחרי שכבר היית שם והתוצאה נקבעה ברור שאי אפשר לטעון ההיפך – לסרט שלך היה באז עולמי מטורף ועדיין הוא הפסיד לסרט מיינסטרימי מרגש עשוי היטב.
    בקשר לאחים אדרי – אל תרמה את עצמך, ההפצה שלכם היתה מעולה, כולם שמעו על הסרט. ישראלים אל יילכו לסרט תיעודי מצויר – ולא משנה כמה שיגידו להם שהוא טוב. ז”א לא היו הולכים לראות יותר ממאה עשרים אלף צופים שהם קהל הארטהאוס בישראל פלוס מינוס כמה אלפים. האחים אדרי לא קובעים כלום על כמה הסרט ימכור. עם כל הכבוד להם – הם נתנו דחיפה עצומה לחוב והוא לא הביא קהל וכנ”ל לסימה ועקנין מכשפה, ואפילו סיפור גדול לא מביא את המספרים שהביא הסודות. בסופו של דבר הקהל בא בגלל הפה לאוזן של הסרט והבאזז של התקשורת שעליה אדרי לא שולט. חתונה מאוחרת יצא בהפצה עצמאית בלי אדרי עם חמישה עשר עותקים ועשה בדיוק את הנתונים של אביבה אהובותי ואיים אבודים שאדרי דחף. אגב גם שבעה קיבל את הדחיפה הדורסנית שלא דרי והביא רק 200 אלף ולא 300 – למה? כי לקהל יש טעם, וטעם של הקהל מוכתב משלושה דברים – איכות הסרט, הנושא שלו, והכוכבים. כמו בכל מקום בעולם. הסרט שלך באיכות מקבל את העשר המושלם. בנושא – מלחמת לבנון אין, סרט תיעודי אאוט. זה לא אישי נגדך, ולא מקטין מהגאונות שלך כיוצר ענק.
    אני בטוח שבסרט הבא שלך שיהיה עם כוכבת הוליוודית אתה תפוצץ קופות אם או בלי האחים אדרי.
    סרטים כמו סיפור גדול שהנושא שלהם ימצא חן בעיני האמריקאים יכולים להצליח יותר מהארט האוס שלא מדבר לקהל הרחב. זאת עובדה.

  24. קולנוען שגם עובד 10 ספטמבר 2009 ב - 14:08 קישור ישיר

    ארי כמובן – כתבתי איר בטעות

  25. ערן 10 ספטמבר 2009 ב - 15:01 קישור ישיר

    למיטב ידיעתי האקדמיה היא גוף בו יכולים להיות חברים מי שנרשמים (ויש להם רקורד מינימלי מוכח בעולם הקולנוע). כל אחד מצביע לבד ולא מכנסים את החברים באולם אחד – כך שבחירתה לגיטימית. גם אם לא מסכימים איתה, היא בחירה של קבוצה גדולה של אנשי מקצוע (ואולי אפילו “אנשי המקצוע”) שעשו זאת באופן לא תלוי.
    יכול להיות שכדאי להפריד בין בחירה לייצוג באוסקר לבחירה בסרט הטוב, אבל בעיניי זה ניואנס. העובדה ששנתיים רצוף היתה מועמדות מעידה על כך שזה לא קריטי במיוחד.
    אוי ואבוי אם הפלטפורמה של שידור הטקס (ערוץ 2) היתה משפיעה על הבחירה (אני מבין שכתבת זאת מנק’ מבט פרשנית-תרבותית ולא כהצעה אמיתית). אם יש לי ביקורת על הטקס היא שהוא משעמם ובהחלט מציע לא לבזבז כספי ציבור רבים מדי עליו. בהחלט כדאי לשקול להבטיח שסרט יהיה מועמד רק אם הוקרן באופן מסחרי או נגיש לפחות תקופת זמן – כי אז הוא מוכר לקהל והופך את התחרות למעניינת. את “לבנון” ו”עג’מי” הציבור עדיין לא קיבל הזדמנות לראות, וזה מנתק את הטקס ותהליך הבחירה מהקהל הרחב.
    ולגבי עג’מי – ראיתי אותו. סרט יוצא מהכלל, בעיניי (היחסית צעירות) בוודאי טוב יותר מ”סיפור גדול” (זה אנדרסטייטמנט) ובעל איכויות שהזכירו לי את “עיר האלוהים” ואת “אהבה נושכת” – שני סרטים שגם הצליחו מאוד ברמה הבינלאומית וזכו בפרסים.

  26. בנצ 10 ספטמבר 2009 ב - 18:20 קישור ישיר

    לקולנוען שעובד. מה שנחמד אצלך זה שמאחורי כל ה”ידע” שאתה מפגין פה אתה לא מרשה לעובדות לבלבל אותך. האקדמיה מתנכלת/מתחשבנת, טועה לכל אורך הדרך ואת כל זה אתה “מסיק/”מוכיח” מ”העובדה” שאתה….מרגיש/חושב ש.. וכך אתה חש/חושב שלסיפור פשוט יש פוטציאל מסחרי אצל האמריקאים יותר מהארט האוס ואלס עם בשיר. נחמד. אבל אופס שוב. ואלס עם בשיר עשה בארה”ב 2.3 מיליון דולר ואילו סיפור פשוט לא מגרד את המס’ הזה ולא יכול לגרד אותו ושיאה של האטרקציה שאתה מצביע עליה היא מכירת זכות לרימייק. ריימייק סה טו. יודע/מבין מה משמעות העיסקה מבחינת המסחריות של הסרט? ואם אתה כבר מנופף פה בקופות בכזו ידענות אז בוא ונבחן עובדות למול הטענות שלך ונראה האם אתה הצודק או שמא ודווקא חברי האקדמיה הם הצודקים.
    סך כל ההכנסות של איים אבודים, סוף העולם שמאלה, הסודות, ללכת על המים, כולם ביחד(!) ואם אני אהיה הכי לארג איתם, 7 מיליון דולר. לעומת זאת. ההאר האוס שלך, ואלס עם בשיר, עשה לבדו ובכוחות עצמו 11 מיליון דולר. אז מי פה היותר קופתי/רווחי? האם יכול שחברי האקדמיה וגם עם הבחירות ה”משונות” שלהם מנצחים אותך גם בזיהויי הקופה האמיתית? אם תבדוק את סך כל המכירות וביחד שעשו הסרטים “הקופתיים” שהוזכרו למעלה לעומת ואלס עם בשיר תגלה פער יותר מעניין לטובתו, אז צא מהביצה הקטנה ופתח קצת תראש העולם, כך אומרים לנו, הוא כפר גלובלי

  27. קולנוען שגם עובד 11 ספטמבר 2009 ב - 1:35 קישור ישיר

    לבנצ – קודם כל הנתונים שלי נובעים מגישה ישירה לנתונים – ז”א ראיתי את דוחות המכירה הישירים, איך? אני לא יכול לספר וכל אחד כמובן יכול שלא להאמין.
    בקשר למכירות של סרטים ישראלים בחו”ל – כמובן שההצלחה הזאת היא מדהימה ומרגשת. הייתי מסייג אותה בכמה הערות:
    1. חלק מהנתונים הם הגזמות. אין לנו כל כך דרך לבדוק את המספרים האלה.
    2. אבל באמת הסרטים האלה מכרו הרבה מאד בחו”ל לעומת הארץ. ולמה זה? כי בחו”ל השוק של סרטי ארטהאוס הוא מאד גדול. לכן המפיץ של ואלס עם בשיר בצרפת יכול היה למכור 600 אלף כרטיסים, כי זאת מדינה שגדולה בכמה סדרי גודל משלנו ולכן מטבע הדברים מאה עשרים אלף חובבי הארטהאוס שלנו הם הרבה יותר שם. אבל.. המפיץ של ואלס עם בשיר בצרפת מאד התאכזב מהמכירות של הסרט. הוא הפסיד כסף, כי הכסף שהוא השקיע בהפצה היה גדול ממה שהסרט הכניס. איך אני יודע? כי הוא אמר לי. שוב אתה יכול שלא להאמין, אבל אני פה עם עצמי יודע את האמת. ולכן ההפקה של ואלס עם בשיר לא ראתה הרבה כסף מהמכירות האלה בחו”ל.
    3. אני חושב שואלס עם בשיר וביקור התזמורת פתחו את העולם בפני קולנוענים ישראליים. ויחד עם בופור היום כשאתה נוסע לקאן מחכים לך. וזה נפלא ונהדר. והסרטים האלה מצוינים. אגב נדמה לי שבשנה שלהם הגיע להם לזכות באוסקר הישראלי. אבל – למה בכל שנה, ולא משנה באיזה שנה, הסרט שזוכה הוא סרט ארט האוס שמנותק מהיצבור בארץ? למה ז’אנרים אחרים שבכל העולם זוכים בפרסים וכבוד מקומי, ושיש להם הרבה הרבה יותר סיכוי באוסקר האמריקאי בגלל קהל הבוחרים שלו, למה אף פעם פה אין להם זכייה אחת בקרוב ל14 שנה. אנחנו מדינה אוכלת מצליחניה, כל מי שמביא קהל כמו אבי נשר או אפרים קישון לא זוכה פה לכבוד הראוי. הייתי שמח לחיות בחברה תרבותית שבה יש הערכה לארט האוס הניסיוני של ואלס עם בשיר, אבל גם פרסים וכבוד לסרטים האומנותיים המתקשרים של התרבות שלנו. זה הכל. כל מי שמתנגד לזה מעיד על עצמו שיש בו סגירות שהיא בדיוק הדבר שאני מצביע עליו ומתנגד לו. בוא נעשה הסכם – חמש שנים לואלסים, שנה אחת לבופורים, אוקי?

  28. קולנוען שגם עובד 11 ספטמבר 2009 ב - 3:32 קישור ישיר

    אתה לא יכול לדעת מי אני, מצטער חבריקו. ואין לי עבודה שאתה יכול להעריך כי אני בצד האפל של הכספים של העסק.
    ולא אף אחד לא מרוויח מהכנסות רק מרווחים. אין חוזה הפצה שלא מתחיל בכך שקודם כל מכסים את הוצאות ההפצה. החיים של הרבה אנשים היו הרבה יותר טובים אם היו מקבלים את הכסף מההכנסות…
    ואני חושב שהסרטים שנקבתי בשמם הם סרטים טובים.. זכותך לחשוב אחרת.

  29. יעקב 11 ספטמבר 2009 ב - 9:05 קישור ישיר

    קולנוען התחלת את הדיון הזה בכך שהסרטים הנבחרים תמיד תמיד נכשלים בקופות עם דגש על שנה שעברה. אחרי שהיוצר עצמו הטריח את עצמו להאיר את עיננו לחשוף את נתוניך הכוזבים אתה טוען שהאקדמיה אוכלת מצליחניה רק בגלל שהסרט שאתה בעדו לא נבחר. הסבירו לך שהסרטים הזוכים גם מצליחים ואפילו יותר , והסבירו לך גם שלכוון למכנה המשותף הנמוך ביותר משיג אולי רייטינג אבל לא מבטיח איכות או פרסים. אגב מי אמר שסיפור גדול לא יזכה בפרסים? אתה שוב מתעלם מהעובדות שהוא זכה להכי הרבה מועמדויות ומכך שקיבל מספר קולות נאה במדגם. יתכן שגם יזכה בפרס הסרט ויתכן שלא יזכה בכלום וזה לא אומר ששונאים או מקנאים או כועסים על ההצלחה שלו. אם לא זכה אז כל מה שזה באמת אומר זה שהוא לא זכה, וזהו. כל השאר בראש שלך ופרשנויות שלך.

    בנוסף אתה חושב שאתה יודע לאיזה סרטים יש הכי הרבה סיכוי לזכות באוסקר ועוד מגדיר את ההערכה שלך כעובדה. כמובן שאתה מתעלם מהעובדות האמיתיות, שסרט “לא עממי” שנה שעברה השיג מועמדות והיה קרוב כנראה מאי פעם לזכיה. לזה יש אפס משמעות אצלך.

    אבל אתה תשאר עם הקונספירציות שלך כי שקוף שהן חרוטות לך עמוק עמוק בראש. אתה לא תקבל שישנה אופציה שפשוט עג`מי ולבנון ריגשו יותר ובני אדם בחרו לפי מצפונם, בלי כעס, בלי קינאה…

    כעובדה יבשה נוספת, היוצרים של לבנון עכשיו מקבלים כבוד בונציה, והיוצרים של עג`מי עכשיו בטורונטו. אבל אתה באמת מאמין שאם אחד משני אלה יקבל גם כבוד מהאקדמיה זה בגלל שמקנאים בהצלחה של סיפור גדול. רפואה שלמה קולנוען…

  30. יוסי 11 ספטמבר 2009 ב - 15:31 קישור ישיר

    ?

  31. גל 11 ספטמבר 2009 ב - 19:45 קישור ישיר

    לקולנוען העובד הנכבד. עכשיו מציינים בעולם כולו 50 שנה לגל החדש. 50 שנה לאחת התנועות החשובות והמשפיעות והמרתקות בקולנוע, אולי המעניינת שבהן. גודארד וטריפו ושברול ואלאן רנה ועוד רבים אחרים הם שמות שנחקקו בתולדות הקולנוע. סרטיהם באותה תקופה זכו להצלחה שנעה בין סבירה (עד כלות הנשימה) למשל למעוטה מאוד בקופות. מי זוכר היום את הסרטים שמשכו הכי הרבה קהל בצרפת בתחילת שנות השישים. אנחנו זוכרים את הירושימה מון אמור, ואת לחיות את חייה ואת ג’יל וג’ים וכו’. סרט קולנוע זה עדיין לא טלפון סלולארי. גם ככה למוטיב הכלכלי בקולנוע יש חשיבות עצומה. אקדמיות צריכות לתעדף ערכים אחרים מלבד שאלת הרווח הכלכלי

  32. קולנוען 11 ספטמבר 2009 ב - 20:40 קישור ישיר

    גל היקר, זאת באמת דוגמא לבועה שלא החזיקה מעמד עם השנים. הסרטים שזוכרים הם באמת לא הסרטים שהמבקרים התהלבו להם באותם שנים. זה נכון שחלק מסרטי הגל החדש שרדו את הזמן כמו ג’יל וג’ים ו 400 מלקות, אבל היו שם הרבה סרטים שאיש לא זוכר. לעומת זאת קזבלנקה, או חלף עם הרוח, או איטי, או אם נסתכל על הדוגמא הכי מרתקת – מועדון ארוחת הבוקר ויפה בורוד. סרטים ששרדו את הזמן כי הם טובים והם מיינסטרים.
    הדבר המרכזי שאני אומר זה שרק סרטים טובים צריכים לזכות באוסקר, וההצלחה הכלכלית היא לא השיקול היחידי, אבל מהצד השני, אין סרט אחד טוב שלא זכה להצלחה כלכלית כלשהי. אפילו לא אחד בכל ההיסטוריה של הקולנוע. לאו דווקא להצלחה הגדולה ביותר האפשרית ברור שלא, אבל הצלחה כלשהי היא תמיד חלק ממה שקורה לסרט טוב. כולל ואלס עם בשיר שהוא סרט מצוין כפי שכבר ציינתי.
    התגובות פה מוכיחות לחלוטין את מה שאני אומר על האקדמיה – לחשוב שהכל החדש הוא אירוע מרכזי בקולנוע יותר מנגיד שפילברג סודברג היצ’קוק או קלינט איסטווד זה סוג של קלישאה אומנותית שמלמדים באוניברסיטה ואין לה אחיזה במציאות. אז עשו שלושה סרטים שהושפעו מסרטי מתח אמריקאים בצרפת במשך שלוש שנים – נו ביג דיל.

  33. קולנוען 11 ספטמבר 2009 ב - 20:41 קישור ישיר

    אף אחד מסרטי הגל החדש לא משתווה בעוצמתו לבחזרה אל העתיד אחד. ואני רציני לגמרי.

  34. גל 12 ספטמבר 2009 ב - 3:29 קישור ישיר

    סליחה שאני אומר את זה, קולנוען, אבל אתה זורק באמת אוסף של אמירות ריקות מתוכן שמראות בעיקר על בורות עמוקה. סרטי גל חדש לא הושפעו בהכרח מסרטי מתח אמריקאיים, וזה שאתה מחבב את בחזרה לעתיד אחד עדיין לא אומר שיש איזה מקום להשוואה בינו לבין ההשפעה העצומה והחשיבות של במאים כמו גודאר או טריפו. עד כלות הנשימה הוא כנראה לא סרט כזה זניח אם אפילו הקולנוע ההופכי ממנו, ההוליוודי, החליט לעשות לו רימייק. ארגון מבקרי הקולנוע האמריקאיים בחר לו מזמן בגודאר כבמאי הממשפיע ביותר בחמישים השנה האחרונות. לא נראה לי שהם חושבים אותו דבר על הסרט הסימפטי בחזרה לעתיד. היו אינסוף סרטים גדולים שלא הצליחו כלכלית, רוב סרטיו של טראקובסקי, של אנטוניוני, חלק מסרטיו של פאזוליני, רוב סרטיו של גודאר, בלה טאר, והיריעה קצרה. כמו באומנות פלסטית ובספרות ובכל תחום אומנותי יש יצירות חשובות שמתחבבות בקלות יותר, ויש יצירות שפונות למעטים יותר. זה בשום פנים ואופן לא הופך אותן לטובות פחות- תולדות הספרות והאומנות הפלסטית והתיאטרון והקולנוע מלאים באלפי דוגמאות כאלה- כל זה הרי מובן מאליו. הבעיה עם אנשים כמוך היא שאתה פשוט לא מוכן לקבל את העובדה שיש רבדים שונים וסוגים שונים של קולנוע, וגם של קולנוע גדול- קומוניקאטיבי יותר ופחות, נגיש יותר ופחות, קזאווטס הוא בוודאי לא במאי חשוב פחות משפילברג אבל בעלים או אישה תחת השפעה פחות נגישים לצפייה מאי.טי

  35. קולנוען 12 ספטמבר 2009 ב - 11:25 קישור ישיר

    זה לא שהאמירות שלי ריקות זה שאתה מסרב להבין את מה שאני אומר ואת הניונאסים של מה שאני אומר. חלק מהסרטיםש אתה מציין הם סרטים מעולים. כל אחד מהסרטים שהמעולים שאתה מציין זכה להצלחה כלכלית. לא הכי גדולה אבל היה לו קהל. אני מצטער שאני חוזר על עצמי – אבל הקולנוע שורד לא ברשימות שמכתיב נחמן אינגבר בשיעורי קולנוע, הוא שורד במה שמקרינים בטלוויזיה אחרי חמישים שנה. טראקובסקי לא שרד מעבר לאוניברסיטה. פליני כן. גודאר הוא לא הבמאי הכי משפיע בחמישים שנה האחרונות זה יהיה שפילברג או היצ’קוק. תפתח את הוט ותעשה חיפוש על הסרטים בכל שבוע מוקרנים מספר ניכר של סרטים של היצ’קוק שהקהל צופה בהם אחרי שישים שנה, בילי וילדר עדיין מוקרן וחמים וטעים אם תראה אותו לילד בן שש עשרה עדיין יעבוד. כולל השור הזועם או רחובות זועמים. אבל מי רואה היום את טראקובסקי אם הוא לא חייב בקורס באוניברסיטה. זאת בדיוק הבועה המטופשת שחלק מחברי האקדמיה חי בה. והבעיה של חלק מהסרטים הישראלים, חלק קטן, אבל עדיין חלק, שבמקום להיות מושפעים משפילברג הם מושפעים מיצירות משעממות כמו הסרטים הגרועים של קאסטווטס (למרות שאישה תחת השפעה לדוגמא הוא סרט מצוין עם שחקנית גדולה). בקיצור כדי לעשות סרט טוב – לא סרט מצליח בהכרח, אבל סרט טוב צריך שיהיה לך טעם סלקבטיבי ולדעת ממי להיות מושפע. זאת אחת התכונות החשובות של במאי לדעת ממי לגנוב. אם תעשה סרט גל לך תצפה בשתיקת הכבשים לפני שאתה מצלם ולא בכל מיני סרטים צרפתיים משעממים לפני חמישים שנה.

  36. גל 12 ספטמבר 2009 ב - 12:01 קישור ישיר

    אני שמח קולנוען שלפחות אתה מאושר מהטיעונים שלך. לא יודע מה הקריטריון שלך לשרד או לא שרד. להגיד שבמאים כמו אנטוניוני או טראקובסקי לא שרדו כי כך החלטת זה נראה לי אמירות סתמיות להחריד. ילד אקראי בן 16 הוא לא נייר הלקמוס שלי למה טוב ומה לא, ממש כפי שבאלף ואחד נושאים אחרים מין הסתם לא נסכים. יש יצירות גדולות שנועדו לקהל הרחב, ויש יצירות גדולות שמעטים יכולים להתפעם מהם, כמו יוליסס של ג’ויס או השירה של פול צלאן, או הקולנוע של בלה טאר. מבחן הרייטינג כמבחן יחיד הוא סתמי באופן מוחלט. אני גם לא מבין למה לדעתך זה או הגל החדש או שתיקת הכבשים. אני לא מוצא את זה או את זה משעמם, וזה שאתה משתעמם ממשהו… אל תהפוך את תחושות השעמום שלך לאיזה קנה מידה כללי… קח סרט אחר באוזן…

  37. רותם 12 ספטמבר 2009 ב - 12:31 קישור ישיר

    רוב הקולנוע ההוליוודי נראה היום כפי שהוא נראה הודות לגודאר. אז אולי לא רואים את הסרטים שלו מעבר לאוניברסיטה, אבל הדברים שהוא הכניס לקולנוע רואים בכל מקום.
    אז נכון שהוא לא חשוב בצורה טכנית,יבשה וישירה – אבל אם לא היה גודאר לא היה היום המון סרטים.
    אז השאלה היא כמה עמוק (וזה לא כזה עמוק) מחפשים את ההשפעה.

  38. עופר 12 ספטמבר 2009 ב - 13:45 קישור ישיר

    אולי בארץ לא רואים את הסרטים של גודאר מעבר לאוניברסיטה (וגם זה לא נכון כי בהקרנות של הגל החדש בסינימטק, האולם היה מלא בסרטיו). בצרפת הרטרוספקטיבות שלו הן תמיד הצלחה. ישראל זה לא בהכרח שיקוף של כל העולם. מעבר לזה ברור שחצי מהאוטרים החשובים של היום מושפעים מאוד מגודאר ומהגל החדש

  39. קולנוען 12 ספטמבר 2009 ב - 15:35 קישור ישיר

    אני מסכים איתכם, לא אמרתי שגודאר לא משפיע, הוא מאד משפיע. אבל הוא במקום נמוך במדרג ההשפעה שלו על הקולנוע העולמי מסרטים איכותיים שהצליחו יותר. גם קוראסואווה הוא השפעה יותר גדולה לטעמי על הקולנוע מגודאר. אבל לא אמרתי חלק גדול מהדברים שאתם טוענים נגדי. אמרתי משהו פשוט וקטן אחר. משהו על חוסר היכולת של הישראלים להכיל הצלחה של מישהו אחר, וחוסר היכולת של המרכז התרבותי התלא ביבי לקבל הצלחה בקהל הרחב. זאת תופעה חברתית ישראלית שמלווה אותנו המון שנים – מקישון דרך מה שמכונה באיוולת סרטי בורקס ועד ההצלחה שלה הבופור בקופות שגמרה לאנשי אקדמיה להסתייג מהסרט כשהוא כבר הגיע להצבעת האקדמיה. בופור בעיני הוא הסרט הישראלי הטוב ביותר של השנים האחרונות בטח מבחינת העוצמה הקולנועית בו.

  40. בנצי 12 ספטמבר 2009 ב - 17:56 קישור ישיר

    ראבק קולנוען אתה מתחיל להיות משו משו. סלט שלם עשית כאן כאן רק כדי לומר שלטעמך בופור הוא הסרט הישראלי הכי טוב שנעשה כאן בשנים האחרונות ושחברי האקדמיה לא השכילו להבין כך רק משום שהם התחשבנו עם הצלחתו הכלכלית. התחשבנו עם הצלחתו הכלכלית ובגלל זה לא הצביעו עבורו? חשבתי שטענת לעיל בין שאר טענותיחך המשתנות, שאתה איש כספים. אז עובדתית. ומקווה שעם עובדות אתה לא מתווכח. ביום שבו הצביעו חברי האקדמיה ובחרו בין בופור לביקור התזמורת , מבחינה כלכלית, מצבו הכלכלי של הסרט ביקור התמורת היה הרבה הרבה הרבה יותר טוב מזה של בופור ואת זה ידעו כל חברי האקדמיה. ואם לשיטתך הם מביטים לכיסו של הסרט ולמצבו הכלכלי ומכאן גוזרים את הצבעתם, זתומרת אם אתה צודק בהערכה הזו, אז מוזר לי מאוד שהם בחרו דווקא בסרט שהיה יותר רווחי בעת הצבעתם. מוזר.
    ואגב. בופור הסרט המתיימר להיות הכי אמריקאי שנראה במקומותנו בשנים האחרונות, שממש מנסה להעתיק ממקומות שאתה ממליץ להעתיק מהם, עשה בארה”ב (וביחד עם מועמדות לאוסקר) בקושי 60000 דולר. כנראה שהם שם יודעים להבחין מה פלסטיק ומה לא

  41. לא קולנוען אבל עובד 20 ספטמבר 2009 ב - 5:03 קישור ישיר

    סחתיין על הדיון, ממש מעניין וכיף לקרוא, עכשיו נעבור לגוגל ונבדוק נתונים, בקיצור, יש עניין לציבור הרחב. ויש קולנוע בישראל.

  42. Mr. Kate 24 ספטמבר 2009 ב - 0:26 קישור ישיר

    לקולנוען-אני מניח שבאוסקר הקרוב יתחרו רובוטריקים 2, אקס מן המקור והארי פוטר? ממש לא. לא רק שההשוואה בין תעשיית הקולנוע האמריקנית לבין התעשייה הישראלית היא ריקה מתוכן, אלא גם שאתה בעצמך אומר-“הצלחה סבירה”. אז כן, 150 אלף צופים לסרט בישראל היא הצלחה סבירה, ואפילו הרבה יותר מסבירה. וכן, להגיע למספר כזה ללא התמיכה של האחים אדלר רק מעצים את ההישג. והקמפיין פרסום הטוב, ואיכות הסרט שגרמה לאנשים לבוא לראות אותו לא צריכות לגרוע מהבחירה בו, אלא להיפך, להוסיף. וד”א, הייתי היום בהקרנה של עג’מי, והאולם היה מפוצץ.

  43. Chastity Yori 7 פברואר 2011 ב - 4:03 קישור ישיר

    I’m having a hard time viewing this information from my iPhone. Maybe you could upgrade the site and make it more accessible from my phone. Thatd be real cool!


השאירו תגובה