ג׳יימס פרנקו ב״הראיון״ (או ״ראיון סוף״)

לפני הכל, תהיה מקומית: האם עכשיו כשהסרט המוכר בעולם בתור ״The Interview״ כבר הופץ בפלטפורמות דיגיטליות וככל הנראה נגנזה האפשרות שהוא יופץ בבתי הקולנוע בעולם (מהאתר של יס פלאנט כבר הוסר כל זכר לקיומו), האם אפשר להפסיק לקרוא לו בשם ״ראיון סוף״, שנתנו לו מפיציו-לשעבר בישראל, ולקרוא לו בשמו הטבעי, ״הראיון״?

שבוע חלף מאז שאולפני סוני הובכו והושפלו על ידי האקרים צפון קוריאנים (כנראה) והחליטו לגנוז את ״הראיון״, בעקבות איומים אנונימיים שאיימו לבצע פיגועים בבתי הקולנוע שיקרינו את הסרט. לפני שבוע נדמה היה שבזאת נעלם הסרט הזה מחיינו, ופתאום אתמול – כמו טוויסט כתוב היטב של אמצע המערכה השלישית – הגיבור שחשבנו שהוא מת אחרי שירו בו, מזנק בחזרה בכוחותיו האחרונים עם אקדחים שלופים ומשיב אש. סוני הצליחה לגייס כמה מאות בתי קולנוע עצמאיים שהסכימו להקרין את הסרט והפיצה, בהתראה של שעתיים, את הסרט בפלטפורמות VOD דיגיטליות – יו-טיוב, גוגל פליי, והאתר הרשמי של הסרט. אולפני סוני עשו את זה אחרי שהם הבינו שגערה אחת מצד נשיא ארצות הברית, ודעת קהל שלילית נגדה, הם דברים הרבה יותר מסוכנים לתדמיתה ולכלכלתה מאשר האקרים צפון קוריאנים. הסרט זמין כרגע לצפייה רק למי שנמצא בתוך ארצות הברית (אפילו הקנדים ממודרים). מי שיש לו על המחשב תוכנת פרוקסי ובארנקו כרטיס אשראי אמריקאי יכול לצפות בסרט ברגע זה. נשאלת השאלה: האם כדאי לו.

הצליל הזה שנשמע ברגע זה ברחבי העולם הוא לא צליל קריעת מתנות חג המולד, אלא קולה של אנחת האכזבה הגדולה שפולטים צופי הקולנוע למראה הסרט. ״על זה היה כל הבלאגן הזה?״, הוא בוודאי המשפט שייאמר היום הכי הרבה. ואכן, כמעט כצפוי, ״הראיון״ הוא סרט שכל המשבר הבינלאומי שהתעורר סביבו פשוט גדול עליו בכמה עשרות מונים. כל עוד הוא היה נשאר בתור מה שהוא – קומדיית רקטומים לצעירי אמריקה – ״הראיון״ היה יכול להיות מאותם סרטים מצחיקים אך זניחים, או אפילו מאלה שמצליחים פה ושם להפתיע לטובה. אבל לתת לו לסחוב את גורל העולם המערבי על כתפיו זה קצת מוגזם.

אבל כדי לעשות חסד עם הסרט, וגם כדי להצדיק את העובדה שאנחנו במדור ביקורת קולנוע ולא במדור סיכום כותרות השבוע, בואו ננסה להסתכל על ״הראיון״ במנותק לכל הפיאסקו שהתנהל סביבו.

בדיוק לפני שנה, בסיכום 2013, הכתרתי את ״הסוף״, סרטם הראשון של סת רוגן ואוון גולדברג כבמאים, כאחד הסרטים המצחיקים של השנה. רוגן וגולדברג, חברים מאז תלמוד תורה בוונקובר שעבדו יחד בתוכנית האמריקאית של עלי ג׳י (סשה ברון כהן, שרוחו בהחלט שורה על הסרט הזה), חתומים יחד על כמה מהתסריטים המצחיקים של העשור האחרון ובראשם ״סופרבאד״ ו״פיינאפל אקספרס״. הם התחילו כבני טיפוחיו של ג׳אד אפאטו (שהפך את רוגן לכוכב ב״הדייט שתקע אותי״), חברו לג׳יימס פרנקו (שהתגלה בסדרה של אפטאו, ״פריקים וגיקים״) ככוכב סרטיהם, ויצרו חבורה משל עצמם. בהרבה מאוד מובנים, ״הראיון״ הוא פרויקט המשך ישיר ל״הסוף״ (עובדה שלא חמקה מעיניהן החדות של המפיצים בישראל, שניסו לחבר בין הסרטים על ידי השם הצולע, ״ראיון סוף״).

הרעיון הבסיסי בשני הסרטים הוא מה יעשה כוכב הוליוודי גדול כשהוא נמצא מול המוות. השאלה שרוגן וגולדברג – היהודים מקנדה שמסתכלים על הוליווד כמו שחיזר מביט על כדור הארץ ולא מצליח להבין האם להשמיד את הכוכב או להצטרף לחגיגה עליו – היא: מה יותר חזק, המוות או האגו? את תפקיד האגו מגלם, זו הפעם השניה, ג׳יימס פרנקו.

ב״הסוף״ גילם פרנקו, יחד עם לא מעט מחבריו הכוכבים, את עצמם, בשמותיהם, ככוכבי הוליווד שמגלים שהעומד עומד להגיע לסיומו. במסווה של סרט חיזרים/אסונות/אפוקליפטי, רוגן וגולדברג יצרו סאטירה ארסית במיוחד על פולחני הוליווד, ועל זילות החיים, כשהשכר כל כך גבוה.

ב״הראיון״ פרנקו הוא שוב בתפקיד הכוכב, מישהו שכולו רק חזות חיצונית, יוהרה ורדידות, שנמצא בעסקי השעשועים אך ורק בשביל הפרסום, וחיזוק שהוא מקבל בזכות הערצת ההמונים. הוא מגלם את דייב סקיילארק (דוד עפרוני, בעברית), מנחה תוכנית אירוח לילית, שרק מתעניין בחשיפתם של סלבריטאים. אבל לעורך התוכנית שלו (האמריקאים קוראים לעורך התוכן בטלוויזיה ״מפיק״, אבל אל תתבלבלו) יש אמביציות אחרות. סת רוגן הוא שוב בתפקיד המוח שמאחורי הפנים היפות. הוא המשכיל, החכם, האיש שמניע את הבובה ששמה דייב סקיילארק, והוא נזכר שפעם הוא חלם להיות עיתונאי רציני. ידה ידה ידה, הם משיגים ראיון בלעדי עם שליט צפון קוריאה, קים ג׳ונג-און.

״הראיון״ הוא עוד פריט בסדרת סרטי ה-bromance, הז׳אנר שג׳אד אפטאו המציא, שבו שני חברים הטרוסקסואליים למעשה מנהלים ביניהם קשר של תלות אישית ורגשית שאינה שונה מקשר זוגי בין נאהבים. חרדת הנטישה של פרנקו, שחושש שרוגן יעזוב אותו לטובת תוכנית אחרת, מקבלת גיבוי מילולי (אינפנטילי, אבל זה חלק מכללי הז׳אנר) בשלל בדיחות דו משמעיות על חדירות וגמירות.

אבל בתוך כל בדיחות הסקס שרוגן פשוט לא יכול בלעדיהם, מסתתר ב״הראיון״ גרעין קומי די אינטליגנטי, שמצליח להגיד כמה דברים בעלי ערך על תרבות הסלבריטאים ועל יוהרה אמריקאית. אם לפרש את הסאבטקסט בצורה מפורשת, הרי ש״הראיון״ אומר שעולם הבידור והרייטינג והמפורסמים מהווה סרטן המסכן את העולם לא פחות משליטים מטורפים בעלי תאוות כוח והרס כמו קים ג׳ונג-און. שליט צפון קוריאה הוא המשל, הוא לא הנמשל. הביקורת האמיתית מופנית כלפי אמריקה, ובאופן ספציפי, כלפי הוליווד. כלומר, במלחמה שהתנהלה בין קוריאה ובין הוליווד סביב הסרט, שוב נראה שאנשים נלחמו סביב אי הבנה. זה אינטרס הרבה יותר מובהק של הוליווד שהסרט הזה ייגנז מאשר של הקוריאנים.

(אבל השליט קים אכן צדק להיעלב מהסרט. הוא די משפיל אותו. מי שמרוויח מזה הוא השחקן רנדל פארק שמגלם אותו, שמצליח ללהטט בין קים המטורף ובין קים הסחבק, שגורם לפרנקו לחשוב שאולי אין הבדל כה גדול ביניהם, ושניהם אנשים מפורסמים וחזקים שהעולם פשוט לא מבין).

הבעיה העיקרית עם ״הראיון״ היא שלהבדיל מ״הסוף״, הסרט הזה קצת מתקמצן בבדיחות. יש לו חצי שעה ראשונה מצוינת, חצי שעה אחרונה לא רעה בכלל, ושעה מתה באמצע.

ולדיראון עולם נזכור שהסרט שהדליק את צפון קוריאה, פשוט לא מספיק קורע. זה חטאו הגדול ביותר.

ציוץ