"אידה״

״אידה״ הוא סרט כל כך טוב שכבר הזדרזתי והכנסתי אותו לרשימת סרטי השנה שלי. עם זאת, הוא סרט שיוצר אצלי קונפליקט מסוים בבואי לנתח אותו. אהבתי את הסרט, נשאלת השאלה: למה? פאבל פבליקובסקי הוא במאי פולני שבשנים האחרונות פעל בעיקר באנגליה. את ״אידה״ הוא ביים במולדתו, בפולנית, בשחור לבן. זהו סרט קטן, קטנטן, בסך הכל 80 דקות אורכו, והוא מספר סיפור שמהלכיו עשויים להיות, בחלקם צפויים, וגם אם לא צפויים, לא תמיד חשתי שהבחירות העלילתיות עמוקות כמו שציפיתי או דמיינתי שהן יהיו. ובכל זאת, זה סרט מצוין. אבל למה?

אנה היא תלמידה במנזר קתולי צעירה בפולין של תחילת שנות הששים. רגע לפני שעליה לקבל על עצמה את נדרי הנזירות שלה, שולחת אותה אם המנזר לפגוש את קרובת המשפחה היחידה שלה. יש משהו שעליה לדעת, לפני ההחלטה שהיא מקבלת. אנה נוסעת ופוגשת את ונדה, שמסגירה בפניה את הסוד שכולם כנראה ידעו חוץ ממנה: היא בעצם יהודיה ושמה האמיתי הוא אידה. 20 שנה לפני כן, כל משפחתה נרצחה בשואה, השתיים – ונדה ואידה – הן הניצולות היחידות מהמשפחה. השתיים יוצאות למסע בחיפוש אחר פרטים אחר מה שאירע לבני משפחתם, וכדי שאידה/אנה, שגדלה בידיעה שהיא נוצריה, תלמד על משפחתה, עברה וגורל העם שלה.

הסיפור הקטן הזה, שמגיע לרוב הנתיבים שהייתם מצפים שהוא יגיע אליהם, הופך משמעותי בזכות החלטות הבימוי של פבליקובסקי. בביקורותיי אני מנסה להזכיר שוב ושוב שבקולנוע ה״איך״ הרבה יותר חשוב מ״מה״. הסיפור הוא כלי שרת של היצירה, אבל מה שהופך את היצירה למשמעותית ולבלתי נשכחת אינו הסיפור, אלא מה שאנחנו קוראים לו בלשון קלה מדי, ה״בימוי״. וזה מה שהופך את ״אידה״ לסרט שכל כך נחקק. בראש ובראשונה, ואת זה קל לזהות, יופיו הוויזואלי. פבליקובסקי מביים סרט קתולי על גורל יהודי. הוא שואל מקרל תיאודור דרייר את הקומפוזיציות איתם הוא בנה את סרטו ״הפסיון של ז׳אן דארק״ מ-1928: הדמות דחוקה לתחתית הפריים ומעליה רווח גדול, קומפוזיציה שמצמצמת את האנושי לפינת התמונה ושמה את הדגש על החלל שמעליה. ומכיוון שגם ״ז׳אן דארק״ וגם ״אידה״ עוסקים בדמויות הנמצאות במעין אקסטזה דתית, הבמאי משאיר מקום בפריים לשכינה מעל ראשם. פניה של הגיבורה תלך ותמלא את המסך ככל שהסרט יתקדם.

זוויות הצילום המודגשות של הסרט מייצרות את הרגש שהדמויות עצמן נמנעות ממנו. ונדה ואידה מהוות מפגש בין טיפוסים: האחת אופטימית, מלאת תקווה, השניה מיואשת לחלוטין. פבליקובסקי מדגיש את המימד הלא-מילולי של הסרט בעזרת הליהוק שלו בשתי שחקניות ששמן אגתה לתפקידים הראשיים: אגתה ז׳בוקובסקה היא אידה/אנה, ועיניה הגדולות מלאות תום וכמיהה; אגתה קולשה היא ונדה, עם עיניה הכבויות, הכועסות. הסיפור היהודי והגיבורה הנוצריה מאפשרים לבמאי לבחון את הדילמה של הגיבורות גם מנקודת מבט אמונית. מה קורה לאדם שנחשף לזוועה הגדולה ביותר, לטרגדיה האיומה ביותר, למי שפוגש את האנושות במירעה? האם הוא יזרוק את האמונה באל לכל הרוחות או שאולי דווקא ידבוק באמונה הזאת באופן חזק יותר? ״אידה״ הוא סרט שהשקט מאפיין אותו, ודווקא המסע המצומצם והקאמרי של הדמויות, ואוצר המילים הוויזואלי שבו בוחר הבמאי כדי לתאר אותו, מצליח להדהד הרבה יותר חזק מאשר הבחירות הקיצוניות והקוטביות שהדמויות מקבלות על עצמן בדממה גדולה.

ציוץ