מן הארכיון: "עיניים עצומות לרווחה"
זה היה המדור האחרון שלי ב"זמן תל-אביב", לפני שחזרתי מהשנה שלי בניו יורק ועברתי ל"העיר". ואני מודה, ציפיתי למשהו אחר מ"עיניים עצומות לרווחה". לקח לי זמן לקלוט את הסרט, להתחמם אליו, לאהוב אותו. כיום אני אוהב אותו הרבה יותר, ונדמה לי שהטקסט המקורי הזה, מלפני עשור (כמעט) בדיוק, היה קצת קריר.
אל תשכחו: מחר (מוצאי שבת) ב-20:30, אציג את "עיניים עצומות לרווחה" במסגרת "מועדון סינמסקופ" שלי בסינמטק הרצליה. כל הפרטים + קופון כניסה ב-20 שקלים בלבד, כאן.
פורסם ב"זמן תל-אביב", 23.9.1999
מה שאני לא מבין הוא איך בדיוק התכוונו אולפני וורנר לשווק את "עיניים עצומות לרווחה" אם סטנלי קובריק היה עדיין בחיים. טום קרוז וניקול קידמן מיצו את שערי כל המגזינים כבר חודש לפני הבכורה ורק העובדה שקובריק מת הפכה את "עיניים" לסחורה העיתונאית החמה של הקיץ. "הניו יורק טיימס" שלח את פיטר בוגדנוביץ' לרכז זיכרונות של שחקנים, מפיקים וקרובי משפחה. "פרמייר" פנו לשאר האנשים, הפחות מפורסמים בחייו של קובריק. מייקל הר, שכתב עם קובריק את "מטאל ג'אקט", כתב על הקובריק שהוא הכיר ב"ואניטי פייר". סופר מד"ב שהגיש לו סינופסיס ראשוני למה שהיה אמור להיות סרטו הבא, "AI", כתב ל"ניו יורקר" על הפגישה ביניהם. ופרדריק רפאל, שכתב עם קובריק את "עיניים עצומות לרווחה", הצליח לשרבט בזריזות מעוררת קנאה ספר זיכרונות שלם העוקב אחר תהליך העבודה של השניים על התסריט. רגע, ואם הוא לא היה נפטר? האם הסרט היה יוצא ללא כיסוי תקשורתי, ללא כתבות שער, ללא כתבות פרופיל וניסיונות לפצח את סיבת הסתגרותו של קובריק? מעניין מאוד.
מסתבר שכולם ניסו לפצח את האניגמה של קובריק. כשהוא נעדר מהתקשורת, הדמות הכבדה, המזוקנת והמסוגרת הזאת נראתה תמהונית וחידתית בדיוק כמו הסרטים שהיא יצרה. עכשיו, כשקיומו הפיזי חדל, נראה כאילו נוכחותו התקשורתית רק נבראה. כל מי שהכיר אותו, ובראשם קרוז, קידמן וסטיבן ספילברג (ששמחתי לגלות שקובריק מאוד אהב את סרטיו), ניסה להסביר עד כמה קובריק היה בדיוק ההפך מהמגלומן התמהוני שהעולם חשב שהוא, עד כמה הוא היה העדין באדם, העממי שביוצרים, הפשוט באנשים. אלמנתו, כריסטיאן קובריק, אפילו טרחה והקימה אתר אינטרנט בו היא נשבעה להפריך את כל השמועות המרושעות והשגויות על סטנלי (הבעיה היא שמאז מותו, קובריק זוכה רק לפרסום חיובי ואוהד והאתר נשאר שומם). אני לא יכול שלא לתהות האם הידיעה שקובריק היה אשף בהכנת סנדוויצ'ים לאורחיו צריכה לגרום לי להבין אחרת את סרטיו?
שיגידו מה שהם רוצים. זה היה הטירוף, האובססיה, הפדנטיות, הפחדים האינסופיים והיעדר הביטחון העצמי שהפך לביטחון עצמי מופרז כשעמדה לצידו מצלמה שהפכו את קובריק לבמאי כה מבריק ונטול חששות.
הטעות הכי גדולה של קובריק היתה מותו. אם הוא היה נשאר בחיים וממשיך לעבוד כעת על "AI", "עיניים" היה נשאר בדיוק מה שהוא היה אמור להיות: סרט קטן וצידי בקריירה שלו, תרגיל מעניין בקאמריות סימפונית, בגרנדיוזיות צנועה, באינטימיות מנוכרת, בחרמנות אימפוטנטית. "עיניים" מתנהג כמו "בארי לינדון" אבל מבויים כמו "הניצוץ" וקובריק בבירור לא היה לחלוטין מרוכז בעת העבודה עליו. גם סיפורי האגדות מאחורי הפקת הסרט – ההתפטרויות הדרמטיות של הארווי קייטל וג'ניפר ג'ייסון לי מהצילומים, ההפקה שרק הלכה והתארכה, הטייקים האינסופיים של קרוז וקידמן – לא ממש מתלבשים עליו טוב. קשה לצפות בסצינות הפתיחה הבעייתיות של הסרט, בו מבלים קרוז וקידמן במסיבת חג מולד מפוארת, בלי להרגיש שאם היה משהו שחסר כאן הוא עוד טייק. ככה נראות סצינות שעשו עליהן מאות טייקים?
כל זה לא בא לומר ש"עיניים" אינו סרט מצוין אלא פשוט שמותו של קובריק במידה רבה הרג את הסרט. העיסוק המופרז (גם שלי, אני מודה, זו דרכי לבטא יגון) בחייו ובמותו של קובריק העיפו את "עיניים" מתוך גוף העבודה המהודק של המאסטר הזה ונתן לו חיים משל עצמו, חיים שהוא מתקשה להתמודד איתם. פתאום זה סרט הוליוודי עם טום קרוז שאמור להתמודד בקופות מול "אימת הפנטום" ו"אוסטין פאוורס" ולא פרק נוסף בחיבור הקולנועי המתמשך של קובריק וניסיונותיו לפורר את הז'אנרים ההוליוודיים ולבדוק את גלגלי השיניים שמניעים אותם.
ההספדים שניסו להציג את קובריק כאחד מהחבר'ה טשטשו את הקונפליקטים שבאישיותו וביצירתו. הרי בסופו של דבר, למרות הקשר היציב עם אולפנים הוליוודיים, התקציבים הנדיבים, והכוכבים שלא היססו להתייצב לצידו כשהזדקק להם, סרטיו של קובריק הם תמיד יצירות קונספטואליות קינטיות שמתעסקות יותר ברעיון כללי מאשר בעלילה ספציפית. מהבחינה הזאת, "עיניים" הוא אולי סרטו הקליני, המדעי והקר ביותר של קובריק.
"עיניים עצומות לרווחה", המבוסס על "טראומנובל" של ארתור שניצלר, עוסק במסעו הלילי של רופא ניו יורקי (קרוז, שהוא שחקן הרבה יותר טוב ממה שקובריק איפשר לו להפגין), שווידויה של אשתו (קידמן, שיש לה סצינה אחת ממש מדהימה ודי נעלמת בשאר הסרט) על כך שפינטזה על רומן חסר אחריות עם גבר אחר, מטריד אותו כל כך שהוא יוצא לחפש לעצמו הרפתקה מינית כדי להחזיר לה. ניו יורק (וניכר שגם קובריק וגם רפאל, התסריטאי, שניהם אמריקאים החיים באירופה, כבר מזמן לא היו בניו יורק) מוצגת כעיר בה בכל פינה נמצאת האופציה למין או למוות. המסע הלילי שלו מוביל אותו לאורגיה מהודרת שמטלטלת את חייו עוד יותר. זה ללא ספק אחד התסריטים הכי דלים שקובריק עבד איתם וניכר שקובריק, שתמיד עמד בחוד החנית של הקולנוע, התחיל לפגר מאחור ב-12 השנים מאז סרטו האחרון, "מטאל ג'קאט". סרטו אינו כה סנסציוני, דקדנטי או וירטואוזי כפי שהוא ואנחנו היינו רוצים שהוא יהיה.
אך כל זה אינו פוגם בעוצמת הסרט. המעשיה האירוטית הזאת, שאפשר לפרש אותה כחלום ארוך של אחד הגיבורים, מרתקת בדרך בה היא משלבת חום וצינה, רגש וניכור. מקברו, קובריק מחרחר מלחמה עם כל הזוגות הנשואים שבאולם הקולנוע והופך את "עיניים" לפנטזיית אימה על נושא רומנטי.
וכך כתבתי על פסקול הסרט, באותו מדור:
סטנלי קובריק לא היה רק אשף ביצירת דימויים ויזואליים רבי עוצמה, הוא גם היה גאון במציאת הקטעים המוסיקליים שיהפכו את הדימויים האלה לזכרונות שרודפים את הצופה. באובססיביות הרגילה שלו, הוא היה מדפדף בין מאות תקליטים ויוצר קולאז' אקלקטי של מוסיקה קלאסית, פופ, אוואנגרד ומוסיקה מקורית. "עיניים עצומות לרווחה" אינו יוצא דופן, למרות התחושה שתתנחל אצל מעריציו של קובריק ושתגרום להם להרגיש כאילו מדובר במיחזור של כמה מהשטיקים המפורסמים שלו. הסרט נפתח עם "ואלס מספר 2" של שוסטקוביץ', שאמור לחבר בין וינה של הסיפור המקורי של שניצלר וניו יורק של הסרט. אבל אלה הקטעים המצמררים, מורטי העצבים של גיאורגי ליגטי שנשארים חרוטים בזכרונו של הצופה ביציאה מהאולם. זו הדפיקה המונוטונית, המקפיצה, על קלידי הפסנתר בכל פעם שדמותו של טום קרוז מתקרב לאיזור סכנה (בעיקר רגשית). פסקול "עיניים עצומות לרווחה" (57:48 דקות, הד ארצי) הוא נספח חיוני לסרט והוא מאפשר לקחת משהו מהאווירה ההזויה, הלילית והטעונה שלו הביתה. הקטעים שהלחינה ג'וסלין פוק במיוחד לסרט מעניינים במיוחד בדרך (הקונטרוברסלית, מתברר) בה היא משלבת צלילים אלקטרוניים עם סימפולים של פסוקי דת (ואגב, שמתם לב כמה קובריק היה דומה לסלמן רושדי?). דיסק הפסקול מאכזב בשימוש המופרז שלו במוסיקת מעלית, ביצועים כליים חיוורים לשירים ישנים, מוסיקה חיונית כרקע לקטעי המסיבה בסרט אך שהופכים את הפסקול לנדוש במקצת. אבל זו, כנראה, דרכו של קובריק להיות רומנטי: לשים נעימה רכה לריקודים, ואז להפציץ עם העצבנות של ליגטי ולהרוס את האווירה. אפשר לדמיין את סטנלי מחייך.
אם אתה כבר לא עומד מאחורי הטקסט, למה לפרסם אותו?
לדעתי זה מאמר שנכתב בלהט הרגע, ובבירור ניכרת בו אכזבה קשה שלאחר הייפ ששרר באותה תקופה, ולא ניסיון כן ומאומץ לנתח אותו מבחינה קולנועית.
פירסמתי המלצה דומה בפוסט שלך מלפני כמה חודשים על הסרט: בחוג לקולנוע באוניברסיטת ת"א ישנו קורס של ד"ר הנרי אונגר שחלק גדול ממנו מוקדש לעיניים עצומות. חבל שלא שקלת להביא אותו, או חלק מדבריו, בהרצאה שלך, ולו בשביל לשמוע את הניתוח המבריק שלו את הסרט. בכל מקרה בהצלחה (:
ראיתי את הסרט פעם אחת בלבד מספר שנים לאחר שיצא ולא יכולתי להפסיק לחשוב עליו. במחינות רבות הוא הזכיר לי את blowup של אנטוניוני מבחינת חוסר הבנתנו את המציאות. כיצד כל חיפוש רק מביא ליותר שאלות מתשובות.
Tour de force של קובריק, רגע לפני שהסתלק מאיתנו.
אני לא זוכר איפה קראתי מאמר מאיר עיניים שהסיט את הפוקוס של הסרט מן המיניות אל הכסף; אחרי הקריאה חזרתי וראיתי סרט אחר לחלוטין, שמשתמש במין כמטאפורה אולטימטיבית למאבקי מעמדות ושליטה כלכלית, מה שהפך את היצירה כולה למעניינת בהרבה.
שמע,
אתה חתיכת פלצן שלא מבין כלום
חוץ מבלבולי מח
סרט מצויין מותח ומרגש
כדאי שתראה אותו שוב,
פוץ!!!!!!