"אשתו של הנוסע בזמן", הביקורת
פורסם ב"פנאי פלוס", 9.9.09
השבוע נדביק פערים של סרטים שכבר מסתובבים בבתי הקולנוע כמה שבועות והצלחתי בכשרון רב להחמיץ עד עכשיו.
כבר בגרסת הספר חשבתי של"אשתו של הנוסע בזמן" יש רעיון מוצא נפלא. סיפורי מדע בדיוני ופנטזיה העוסקים במסע בזמן מרתקים אותי, וגם הניסיון לחבר בין נקודת המוצא הפנטסטי ובין עלילה רומנטית/מלודרמטית נשמע לי מקורי למדי, ולא מנותק מז'אנרים ספרותיים קיימים ומבוססים של מדע בדיוני רומנטי. כשהתברר עד מהרה שהספר יעובד לסרט, ויתרתי על הספר וחיכיתי לסרט. מבחינתי מסעות בזמן הם קודם כל עניין קולנועי, ויזואלי. אלא שהסרט נדחה ונדחה, חברת ניו ליין די התפגרה בין סוף הצילומים ועד ההפצה, שנדמה שנעשתה בווליום מונמך ובציפיות מדודות. ומהצפייה בסרט עולה התהייה: מה השתבש שם? נראה שכבר ברמת התסריט, הרבה לפני הבימוי, משהו בסיסי לא עובד. וזה משונה ומצער, כי על התסריט חתום ברוס ג'ואל רובין, תסריטאי שאני נורא אוהב מאז "רוח רפאים", עליו זכה באוסקר. בדמיוני ובציפיותיי ל“אשתו של הנוסע בזמן" היה את הפוטנציאל להיות מעין "רוח רפאים" של ימינו, התכה של ז'אנרים על ידי עשייה הוליוודית במיטבה.
אז איך "אשתו של הנוסע בזמן" כל כך השתבש? איך מרעיון כה מוצלח נולד סרט כה חסר עניין, נטול דרמה, נטול קצב, ושכל כולו פיהוק ואכזבה? אולי כי המרכיב הכי מעניין בו הוא זה שגם הכי נעדר ממנו: המסע בזמן. הרי זה הרעיון: בחור ובחורה נפגשים. היא מגלה שיש לו איזשהו עניין גנטי כלשהו שגורם לו, ברגעי לחץ, לקפוץ קדימה ואחורה בזמן, באופן בלתי נשלט (וממש כמו ב”שליחות קטלנית”, גם הוא קופץ בזמן בעירום מלא). הם נפגשים לראשונה כשהיא ילדה קטנה והוא מבוגר, ואז – כשהוא מכיר אותה בצעירותה, והיא מכירה אותו בתוך מבוגר – הם נפגשים בשנית ומתאהבים. בתום המערכה הראשונה הם מתחתנים. מיצי הרומנטיקה של הצופים והצופות גועשים, אבל בסרט ששמו הוא "אשתו של הנוסע בזמן" החתונה היא הדבר הכי צפוי בו. אבל מה עם המסע בזמן? לאן זה יקח אותנו מבחינת העלילה ופיתוליה? האופציות כה רבות, הפרדוקסים כה עשירים, הפוטנציאל כה רב. ב"רוח רפאים", למשל, מנסים הגיבורים לקיים מערכת יחסים רומנטית אחרי מותו של הבעל, והסרט – שעירבב בין סיפור רפאים, מותחן, רומנטיקה וקומדיה – ידע לנצל היטב את מרכיביו כדי לשזור עלילות משנה שיעשו שימוש מיטבי בכל האלמנטים. ואילו כאן? למרבה המבוכה, כל העלילה העוסקת ביכולתו של הגבר לנוע בזמן מטופלת כאילו מדובר בסרט מחלה, כאילו זו בעיה רפואית ממארת. כולם כל הזמן עגומים ומודאגים ותוהים מה יהיה, ואיך ישפיע המצב על הריונה של האשה, ואיך אפשר לקיים נישואים כשהבעל כל הזמן קופץ בזמן. ואנחנו כל הזמן בעולם של "נפלאות התבונה", עולם כבד ראש, של סרטי ה"אוי-ואבוי", כשלאורך כל הסרט נדמה שהעניין האמיתי בו רק מוחמץ ומדלגים עליו: אבל מה קורה בקפיצות האלה? לאן הוא נעלם? מה הוא עושה שם? אילו הרפתקאות קורות לו? כל זה נמצא שם ברמיזות, כאילו לא לשם כך התכנסנו, כאילו כל נושא המסע בזמן – שיש בו פוטנציאל קולנועי כה עצום – ננטש. אין כאן התכה בין מדע בדיוני ובין רומנטיקה, כי אין כאן מדע בדיוני. לו היו מדבבים את הסרט מחדש אפשר היה לקרוא לו "אשתו של החולה בסרטן", ודבר בסרט ובטון שלו כמעט ולא היה משתנה.
כך הפך "אשתו של הנוסע בזמן" לא יותר מסרט יפה תואר, שעיקר כוחו הוא בעובדה שנורא נעים להביט באריק באנה וברייצ'ל מקאדמס, שהם זוג פוטוגני למדי, ובזמן הצפייה בסרט הבכייני הזה, כשהמוח לא עובד בלדמיין איך נקודת המוצא הזאת היתה יכולה להניב סרט שיהיה גם מרגש, גם רומנטי, וגם שיהיה בו קצת קצב, אקשן וגם – אם כבר הוא עוסק בזמן – שיהיה בו מרדף נגד הזמן. באחת הסצינות המשונות והמוחמצות בסרט קופץ הגיבור בזמן רגע לפני חתונתו. בגלל המתח, כנראה. השושבין בלחץ, אבל אז צץ – בקפיצה מהעתיד – גיבורנו כשהוא מבוגר יותר, שיערו מאפיר. כולם עושים דאבל טייק, לא מבינים מה קרה לו, אבל אשתו המבינה מיד יודעת: זה הוא מן העתיד שבא להציל את המצב. אבל נדמה שסצינה שלמה, של המצוקה של הגיבור שקופץ לפני החתונה, ושל האלטר-אגו שלו מהעתיד שבא לחלץ אותו, סצינה שהיה יכול להיות בה מתח, מרץ, מירוץ נגד השעון, כל זה איננו. מה נותר? רק המחשבות העקשות בזמן הצפייה שאולי גם הצפייה בסרט יכולה להכניס את הצופים למצב דומה שיעזור להם לנתר שעתיים אחורה, רגע לפני שהם קנו את הכרטיס לסרט בקופה.
אם היית קורא את הספר, המעניין, החכם, הסוחף והמרגש, היית כואב עוד יותר את ההחמצה.
כשקראתי את מה שנכתב על הכריכה האחורית של הספר החלטתי לקנות אותו, נתקלתי באחד הספרים הקיטשיים והמטומטמים ביותר שקראתי בחיי, רומן רומנטי עלוב, פחדני וסטריאוטיפי במסווה של מדע בדיוני (גרוע).
מדע בדיוני וסיפורי אהבה הם אחד הדברים המעניינים והמרעננים ביותר שיש, אבל הסרט הזה כבר מהטריילר נדפק
נדמה לי שציפית מהסרט (וגם מהספר) להיות סיפור שונה לגמרי מזה שבו התעניינה המחברת, וזאת למרות הרמז הבוטה שבכותרתו – *אשתו* של הנוסע בזמן. הסיפור הוא של קלייר, ומספר על מערכת היחסים בינה להין הנרי והקשיים שמסעיו בזמן גורמים לנישואים שלהם, לא סיפורו של הנרי. לטעון נגד הסרט (שעל פי רוב התגובות והביקורות שקראתי הוא אכן משמים) שאינו בו פעלולים נוסח חזרה לעתיד נראה לי לא מוצדק בעליל, מכיוון שהוא מעולם לא התיימר להיות הסיפור שרצית שיהיה.
עם זאת, אי אפשר לומר שהספר מצליח גם כאשר ניגשים אליו עם ציפיות מתאימות. זהו אכן אחד מהספרים הקיטשיים והמלודרמטיים ביותר שאי פעם קראתי, וקשה להאמין שהדמויות בסרט יותר שטוחות מאלו שעל הדף. כשקראתי אותו דוקא חשבתי שיש סיכוי להפוך אותו לסרט מהנה, מכיוון ששחקנים כריזמטיים אולי יוכלו להפיח רוח חיים בשבלונות המהלכות האלו, אך מסתבר שדוקא הסיפור הצליח לגזול את חיותם של שחקנים טובים (ומרייצ'ל מקאדמס, לפחות, אני מאוד מחזיקה).
אביגיל: לו הסיפור היה נוגע ל*אשתו*, הייתי שמחה, אבל הוא לא. הרצונות שלה, התשוקות שלה, ובעיקר הקונפליקטים שלה נותרו מחוץ לסרט. נאלצתי לדלות מתוך עצמי קונפליקטים רלוונטיים, כדי לא להשתעמם, כאלה שאם הופיעו היו מרומזים מדי, לא כללו התלבטות ועברו ביעף.
בסופו של דבר, גם מבחינתי הבעיה היא קודם כל בגזרת התסריט, ולכן הסרט מוחמץ.
דווקא אהבנו את הסרט, אבל באמת, כל מה שכתבת שחסר זה מה שהלך לאיבוד בהפיכת הספר לתסריט: כל הצחוקים, המתח והקינקי הלך לוסט אין עיבודיישן.
ואני נגד אריק באנה. יכלו לקחת שחקן קצת יותר מוכשר עם מבע קצת פחות מטומטם.
Thanks pal. This is interesting seeing