"הולכת רחוק״. אשת קין

א.

לפני שנה ביים הבמאי הקנדי ז׳אן-מרק ואלה את ״מועדון הלקוחות של דאלאס״, פרויקט החלומות של מתיו מקונוהיי, בו הוא ניסה לברוח מתדמית הכוכב הרומנטי המטופח ולהפוך לשחקן אופי שיכול להחזיק סרט מחוספס מאוד, ולגלם דמות פגומה מאוד, אך כזאת שמוצאת גאולה. הסרט הביא אוסקרים לשני שחקניו – מקונוהיי וג׳ארד לטו.

שנה בדיוק אחר כך, ז׳אן-מרק ואלה חוזר עם סרט חדש. הפעם זהו פרויקט החלומות של ריס וויתרספון (שותפתו של מקונוהיי ב״מאד״), בו היא רוצה לברוח מהתדמית הנוצצת של הילדה הטובה ולגלם דמות פגומה, היוצאת למסע בחיפוש אחר גאולה. ושתי השחקניות בסרט מועמדות כעת לאוסקר – וויתרספון ולורה דרן (דרן מגלמת בסרט את אמה של וויתרספון, שזה מסוג האפקטים המיוחדים שאנחנו צריכים לבלוע בקולנוע, תוך התעלמות מהעובדה שדרן האמיתית היתה צריכה להוליד את וויתרספון בגיל 9 כדי שזה יעבוד במציאות).

שני סרטים, ושני זוגות שחקנים מועמדים לאוסקר? זה הופך את ז׳אן-מארק ואלה לבמאי שכל שחקן ירצה לרוץ אליו אם הוא רוצה אוסקר. מה שדיוויד או. ראסל היה לפני רגע. ואכן, ״הולכת רחוק״ (״Wild״ במקור) הוא סרט דומה מאוד באופיו ל״מועדון הלקוחות של דאלאס״ מבחינת הבימוי. כבר בסצינה הראשונה ואלה מראה לנו שלא באנו לפיקניק. הגיבורה יצא למסע בנופים המלכותיים ביותר של מערב ארצות הברית, אבל ואלה מתחיל עם סצינה שלה עוקרת לעצמה ציפורן ברגל, אחרי שנעליה הקטנות מדי ריסקו לה את כפות הרגליים. ואלה מצטיין בלצלם גאולה דרך הביבים.

אני מניח שהשחקנים רצים אליו כי הוא לא עושה להם הנחות. הוא כנראה ממרר להם את החיים, ומצלם אותם עם העדשות הכי פחות מחמיאות ובלי תאורה מרככת. סצינה מקסימה ומשעשעת מתחילת הסרט יכולה לתת אולי הצצה ליחסי במאי-שחקנית. ריס וויתרספון מגלמת אשה העומדת לצאת למסע רגלי בן אלף מילין. היא מטעינה את תרמיל הגב שלה בכל הציוד האפשרי, ובהמון מים לשתיה. ועכשיו עליה לנסות לסחוב את התרמיל הזה. אני מניח שוואלה הטיל על וויתרספון אתגר: הוא מטעין את את התרמיל, והיא צריכה לנסות להרים אותו על כתפיה, ולעשות את זה בלי לצאת מהדמות. התוצאה היא רגע חינני, ואמיתי (אני מניח), של התגוששות בין אשה ובין תרמיל הגב שלה. התגוששות שבה התרמיל מנצח. זה רגע קטן, שאין בו אתגר משחק יוצא דופן, או אפילו אתגר פיזי אימתני מדי (זו סצינה בחדר במוטל, בתחילת המסע, כשהגיבורה עדיין רחוצה ועם בגדים נקיים, הסצינות בטבע יהיו בוודאי קשות יותר). ובכל זאת, זו סצינה קטנה שכנראה מדגישה איזה סוג של יחסים רוקם ואלה עם שחקניו.

ב.

אם ראיתם את ״עד קצה העולם״ (״Into the Wild״) של שון פן ואת ״127 שעות״ של דני בויל, יכול להיות ואתם כבר פטורים מצפיה ב״הולכת רחוק״, שגם הוא סיפור הישרדות אמיתי בחיק הטבע. אבל למרות רגעי דמיון, ורגעים שבהם הסרט הדש נופל מקודמיו, אולי הסרט הזה דווקא משלים את הסרטים ההם. תכף נבאר.

ג.

ריס וויתרספון היא הפתעה מתמשכת. תמיד חשבתי שהיא שחקנית מצוינת, עוד מימי ״לא פרייאר של אף אחד״ ״סודות אפלים״ של רוברט בנטון מול פול ניומן, ובוודאי דרך ״בחירות או לא להיות״ של אלכסנדר פיין. האוסקר שלה על ״הולך בדרכי״ הוא מהמוצדקים. ובכנות, הייתי נותן לה אוסקר גם על ״הולכת רחוק״. לאו דווקא בגלל אתגרי המשחק, אלא כשחקנית שהפכה מפיקה ומחפשת לעצמה חומרים ראויים. וויתרספון זיהתה שניים כאלה השנה: היא קנתה את הזכויות של ״נעלמת״, והתחילה לפתח את הסרט עם ג׳יליאן פלין, מתוך רצון לגלם את הדמות הנשית הראשית. כשדיוויד פינצ׳ר נכנס לתמונה הוא קיבל ממנה את הפרויקט ומיד פסל אותה כשחקנית, והעדיף את הקרירות הבריטית של רוזמונד פייק. ״הולכת רחוק״, שגם הוא מבוסס על ספר שכתבה אשה, הוא הפרויקט השני שהיא טיפחה לעצמה. ובמידה רבה החיבה הרבה שיש לי לסרט נובעת כולה מהעובדה שוויתרספון היא השחקנית המושלמת לתפקיד. מעין טרייסי פליק, 15 שנה אחר כך. מישהי שיכולה להיראות ילדותית, צעירה, שברירית ועדינה, אבל שגם אפשר לראות בתוכה גם עוצמה אדירה, עם פוטנציאל הרסני. המתח הזה בין מי שיכולה להיות פגיעה ובין מישהי שיכולה לפגוע הוא בדיוק מה שהופך את הדמות של שריל סטרייד, לדמות קולנועית, שוויתרספון מבצעת באופן מעורר הזדהות כמעט לחלוטין.

סיפורה האמיתי של שריל סטרייד בהחלט נשמע כמו חומר ספרותי, כמעט טוב מדי להיות אמיתי. סטרייד היתה מלצרית במיניאפוליס, שרצף מצוקות וטרגדיות אישיות גרמו לה לקריסה אישית, שהובילה להתמכרות לסמים ולגירושין מבעלה. אחרי הגירושין היא בחרה לעצמה שם משפחה חדש, פתחה את המילון ומצאה את המילה ״Strayed״. מישהי שסטתה מהמסלול, שהרחיקה לכת מביתה. אם תרצו: שריל סוטה. ועם השם הזה, שמתפקד כמו אות קין שבו כל מי שהיא פוגשת בדרכה יידע מה החטא שהיא נושאת על גבה, היא יוצאת למסע בן מאה ימים. מסע של בריחה מהחיים שלה, או מסע של היטהרות. שוב, מוטיב קין, שגם הוא יצא לשנות נדודים, נע ונד בארץ, בחיפוש אחר תיקון ותשובה. בלשון ציורית, המשימה של סטרייד כעת היא למצוא את השביל שלה, ולא לסטות ממנו יותר. והיא תבצע את זה על שביל הרכס הפסיפי, שמוביל מגבול מקסיקו אל גבול קנדה.

ד.

כששון פן סיפר ב״עד קצה העולם״ סיפור על הצעיר מהפרברים שמאס בחיי הבורגנות של הוריו ויצא להתבודד באלסקה – מסע ממנו הוא לא חזר; וכשדני בויל סיפר ב״127 שעות״ את סיפורו של ההרפתקן שיצא לבד למדבר, ולמד שיעור בענווה וזחיחות כשידו נלכדה תחת סלע, מסע ממנו הוא חזר עם זרוע אחת פחות – שניהם הפכו את חידק הנדודים של גיבוריהם (הגבריים) למעין טריפ ויזואלי. שני הסרטים האלה התאפיינו בצילום מרהיב של הנופים בהם רצה הגיבור להיעלם. הנופים שהדמויות ראו בהם תחליף לחייהם העירוניים. שניהם גם עבדו בצורה נפלאה עם מוזיקה. הצילום והפסקול של שני הסרטים האלה הפך את המסע הטראגי של שני האנשים האלה למעין סם משכר. אבל מבחינה קולנועית, שני הסרטים האלה יצרו תחושת התעלות ויזואלית. נקודת המבט הקולנועית הצליחה לתרגם את נקודת המבט של הגיבורים על הטבע שכה מושך אותם.

לעומת זאת, ז׳אן-מארק ואלה חוזר לשתף פעולה עם הצלם הקנדי הקבוע שלו, איב בלנז׳ר (ככל הנראה, ללא קשר לשחקן ההוקי הקנדי באותו שם). ובלנז׳ר הזה מתמחה בכיעור. נדמה שוואלה ובלנז׳ר הכי טובים כשהם מצלמים מוות, מחלות ומצוקה. הם עיוורים לנופי פרא קדמונים. שריל סטרייד בורחת אל הטבע, אבל למעט כמה רגעים של מדבר, הרים ומעיינות, הבמאי שלה לא נותן לנו להתמוגג מהמימד הרוחני של הנוף שמולה. ובאופן שגורם לי לעצבנות, ואלה יוצר את הסרט הזה ללא מוזיקה. יש בו הרבה שירים (והשימוש שלו בשירים דווקא מצוין), אבל אין מוזיקה מולחנת. בסרט כזה אני מרגיש שזה קצת לתת לי חצי סרט. מסע ספארי במכונית שחלונותיה מאובקים. אבל יכול להיות שזה לא חסרון…

ה.

למרות אי הסכמה לגבי בחירות בימוי ואסתטיקה, מאוד חיבבתי את ״הולכת רחוק״. מאוד מאוד. בעיקר כי חשבתי שהתסריט של ניק הורנבי מבריק. כמו סרט מסע הכי פשוט, הגיבורה יוצאת למסע רגלי עצום מימדים, אבל בעצם יוצאת למסע פנימי. זה מה שהורנבי אירגן בתסריט שלו, את המהלך הדו נתיבי שהיא עושה. כל צעד שהיא עושה, כל תמונה שהיא רואה, כל שיר שהיא שומעת וכל מילה שקופצת לה לראש, זורקים אותה אל חטאי עברה: יחסה עם אמה, עם אחיה, עם בעלה. תחושת הניכור ההולכת וגדלה שלה מחייה, ונופי הפרא של המדבר וההרים, שקופצים מולה בחדרי המתנה ובתי מרקחת, והקול שקורא לה לנדוד לנדוד. וכך, ״הולכת רחוק״ הוא בעצם סרט שכולו מעברים אסוציאטיביים, חלקם מבריקים, בין רגעי מצוקה בטבע ובין הפלאשבק שיבאר לנו למה הכאב, הרעב, הצמא וקשיי הגוף והנפש, מוצדקים אל מול החטאים וההחמצות שהיו מנת חלקה בחייה הקודמים. בגלל המהלך הזה, יכול להיות שנכון בחר ז׳אן-מארק ואלה לצלם את נופי המסע ללא הדר, ללא צילום מעורר השתאות, ללא לחן סוחף. אולי כדי להמחיש ששריל בעצמה קצת עיוורת לנוף שמולה. כל מה שהיא רואה זה רק את זכרונותיה, כל מה שהיא שומעת זה את השירים שמתנגנים אצלה בראש בלופ טורדני, כל מה שהיא חווה זה את הוויה דלורוזה שמולה, את הקוצים ואת הדרדרים ואת העבר שרודף אחריה, שממנו היא מנסה להימלט.

ציוץ