״עלייתה של ג׳ופיטר״

למעלה מעשר שנים אני מתנצל בשמם של האחים וושאובסקי. רוצים אפולוגטיקה הקשורה לאחד מסרטים מאז 2001 ואילך? אני הכתובת. הכל בגלל ״מטריקס״. חי נפשי, איזה סרט גדול, עמוק, פורץ דרך. יצירה חד פעמית ובלתי נשכחת. אבל מאז אני מתנצל על ״מטריקס 2״ ו״מטריקס 3״ (אם היו עורכים אותם לסרט אחד הוא היה יוצא לא רע בכלל); על ״ספיד רייסר״ (הצבעים היו יפים); על ״ונדטה״ (סרט שאני באמת מחבב); ועל ״ענן אטלס״ (סרט תמוה, אבל חיבבתי חלקים ממנו). ועכשיו מה עלי לעשות עם סרטם החדש, ״עלייתה של ג׳ופיטר״? האם עלי להרים ידיים, להפנות אליהם את הגב ושיסתדרו בלעדיי? ״עלייתה של ג׳ופיטר״ הוא סרט כה מתסכל שאני עומד מולו נבוך. אם היה חתום עליו במאי אלמוני, אולי הייתי מציין לשבח את עושר החזון שלו, אבל גם הייתי מבטל את הסרט הזה לחלוטין בתור שטות חסרת חן. לרגעים, הסרט הזה אפילו נושק לקטסטרופה. אבל אלה האחים וושאובסקי. ״מטריקס״ הפך אותי לחסיד שלהם, ולמרות שכבר כמעט 15 שנה שאני לא לחלוטין בטוח למה, אני מרגיש צורך שוב להגן עליהם, לנמק את עולמם, ולשכנע שהנה הנה, תכף הם חוזרים. הסרט הבא יהיה כבר יצירת מופת. ובכן, היום, לראשונה, אבל כבר לא מאמין לעצמי יותר.

״עלייתה של ג׳ופיטר״ הוא מסוגת הסרטים שזכתה לכינוי ״אופרת חלל״. בעולמנו, ״אופרת חלל״ הוא הז׳אנר בו בחר ג׳ורג׳ לוקאס כדי ליייצר בו את ״מלחמת הכוכבים״. הבעיה היא ש״ג׳ופיטר״ אינה אופרת חלל מהסוג של ״מלחמת הכוכבים״, אלא מהסוג של ״אימת הפנטום״ ו״האלמנט החמישי״. אופרה של הפרזה, של עודפות, ושכמעט ואין בה הומור. האחים וושאובסקי ישבו לכתוב כאן מיתולוגיה חדשה, והם לקחו את עצמם ברצינות תהומית. אילו רק הם היו מגבים את הרעיונות האלה ברגעי גאוניות קולנועיים, ולא סתם בברדק ויזואלי היסטרי, גדוש לעייפה בפרטים, ובעולם חוצני/עתידני שלמרבה הצער כבר ראינו דומים לו בעשורים האחרונים, הייתי מוצא סיבה לגנון עליו. זה הסרט החדשני הכי מיושן שראיתי. אין דבר בקולנוע שאני אוהב יותר מחלליות, ובכל זאת העיצוב ההיסטרי של ״ג׳ופיטר״ הותיר אותי אדיש. וזו כנראה הבעיה העיקרית שלו: הוא מצד אחד דחוס, מעוצב, מושקע, מצד שני הוא נטול כל יכולת להלהיב. העולמות החוצניים, נראים כמו אלה שג׳ורג׳ לוקאס כבר ברא, בגלגולים הפחות טובים שלו, וסצינות האקשן – שהיו חותם האיכות של האחים וושאובסקי עד 2003 – נראים א) שגרתיים ו-ב) חוזרים על עצמם. במשך שעתיים, שוב ושוב ושוב, מילה קוניס עומדת בפני מוות בטוח, ובשניה האחרונה מגיע צ׳נינג טייטום עם נעלי הריחוף שלו, וסוחף אותה משם להצלה.

הייתי מניח לאקשן ולעיצוב, ואף אולי מצדיק אותו, אם הייתי מרגיש שהמיתולוגיה שאנדי ולאנה וושאובסקי בוראים כאן היתה מסעירה מספיק כדי להתעמק בה וברעיונותיה. אבל כאן טמונה המגרעת העיקרית של הסרט. הישג כמו ״מטריקס״ או ״מטריקס 2״, שהיה בעיני (ובעיני רבים) המטאפורה הכי מסעירה לגבי הקיום האנושי של סוף המילניום השני, לא חזר על עצמו. האחים וושאובסקי התמחו כמעט תמיד בכך שהמסרים שלהם היו יותר מסעירים מהעלילות שלהם. אני מחבב את ״ונדטה״ בדיוק מהסיבה הזאת. אבל אפילו רעיונות מעניינים וחצי אפויים כמו אלה ב״ענן אטלס״, המספרים סיפורים מימי קדם ועד לעתיד הרחוק, כמעין רצף אחד של גלגול נשמות, הרעיון של גורל משותף ומחצב נשמות, היה מעניין בפני עצמו, גם אם הוא קיבל ביטוי לא אחיד בסרט (שנראה כעת צנוע, בהשוואה ל״ג׳ופיטר״).

וכנראה שגלגולי נשמות זה כרגע מה שמעסיק אותם, כי זה גם מה שהולך ב״ג׳ופיטר״: מילה קוניס מגלה שהיא גלגול הנשמה של מלכת היקום, או משהו כזה. שיש גזע חוצני, שהוא בעלי הבית של הנדל״ן היקומי, ובגלל שנשמתה של המלכה, אמם של יורשי היקום, התגלגלה בה, היא בעצם עכשיו היורשת החוקית של כדור הארץ. נקודת המוצא היא כמו התחלה של אגדת עם מסעירה: המשרתת שמגלה שהיא בעצם מלכה. בן המלך והעני, עם חיזרים. וזה סיפור ״מטריקס״ בלבוש חדש: עכשיו מילה קוניס היא ניאו, היא האחת, זו שיכולה לגאול את העולם משיעבודו, וצ׳נינג טייטום הוא טריניטי, שומר הראש שנשלח להגן עליה, ולהדריך אותה.

כל החומרים של האחים וושאובסקי שם – קיומו של עולם מחוץ לטווח החושים וההכרה שלנו, היותנו יצורים שנשלטים על ידי כוחות הנסתרים מעינינו, וכוחו של האדם הקטן לשנות על ידי רצונו, אמונתו ומעשיו את גורל היקום כולו – ואני רוצה בכל כוחי להסתיר את שברון הלב שלי מכמה שהסרט הזה לא מלהיב, להתנצל בשמם, על כך שרעיונותיהם כה עשירים שאנחנו פשוטים לא מסוגלים להכיל אותם בתודעתנו המוגבלת, ולעמוד לצידם. אלא שזה יהיה שקר. ״עלייתה של ג׳ופיטר״ הוא הסרט המרהיב הכי מבאס שראיתי. הוא סרט כל כך גדול, שיש בו משהו כמעט מיניאטורי.

ציוץ