״אל תוך היער״. מה שקורה אחרי הסוף הטוב

אני שב ומזכיר: ביקורות קוראים אחרי שרואים את הסרט, כי אחרת אי אפשר לדבר על מבנה, ואז אנשים שראו את הסרט זועקים ״ספוילר!״. מצד שני, זה עיבוד ליצירה בימתית מוכרת, כך שהמהלך שלה די ידוע. מצד שלישי, למי שכן קורא לפני הצפייה: דבריי נמסרים ברמיזה, ולא מכילים מידע שלא סופר כבר קודם בתקצירים הרשמיים ובטריילרים.

הסרט ״אל תוך היער״ הוא גרסה נהדרת, לרגעים מבריקה ממש, למיוזיקל הבימתי של סטיבן סונדהיים משנות ה-80 (ג׳יימס לפיין, המחזאי שעבד עם סונדהיים על גרסת הבמה, הוא התסריטאי של גרסת הסרט). זו גרסה מספיק מפתיעה ומלאת הברקוות שהיא גורמת לי להעריך מחדש את רוב מרשל, הבמאי. מרשל – רקדן, שהפך לכוריאוגרף, שהפך לבמאי קולנוע – ערך את בכורתו ב-2002 עם הגרסה הקולנועית ל״שיקגו״, הסרט שזכה באוסקר. ״שיקגו״, דומני, הציג את המקסימום שמרשל יכול להגיע אליו כבמאי: בימוי אנרגטי, נוצץ, סוחף, אבל שאין בו שכבות של אמירה מורכבת, כזו שמשתמשת במדיום הקולנועי כדי לספר סיפור נוסף, מעבר לזה של חומר המקור. אבל זה היה עיבוד הגון למחזמר – שבכנות, היה קשה לדמיין אותו מצליח להיות מעובד למסך. מאז, מרשל עשה רק דברים נוראיים: ״זכרונותיה של גיישה״ ו״שודדי הקריביים 4״ הפכו את מרשל לפרסונה נון-גרטה מבחינתי (״תשע״, הפרויקט שהוא ירש מאנתוני מינגלה אחרי מותו, דורש דיון נפרד). לכן הידיעה שמרשל מביים סונדהיים לא ממש עניינה אותי. ובכן, טעיתי.

כמו עם ״שיקגו״, מרשל יודע לעשות חסד עם החומרים הבימתיים שכנראה קרובים אליו, ולהנגיש יצירות מאתגרות לקהל הרחב. יש הרבה דמיון בין ״שיקגו״ ובין ״אל תוך היער״: שניהם, למעשה, מטה-מיוזיקלס, יצירות מודעות לעצמן, שעוסקות במהות המדיום, שהן כמעט כמו הצגה בתוך הצגה. וכאן, אני חייב להגיד: אהבתי את ״אל תוך היער״ יותר. אבל אני מודה: האהדה שלי ל״אל תוך היער״ מבוססת על ההתפעלות שלי מעבודתו של סונדהיים – בעיקר במלאכת התמלילנות המופתית שיש כאן. איפה עוד תמצאו שיר שלם שמצליח לחרוז בית שלם רק מעשבי תיבול וירקות גינה? ומרשל לא רק שאינו מפריע לתכניו של סונדהיים, הוא יודע להכניס בהם תנופה, ובעיקר: הוא עשה כאן עבודת ליהוק כבירה. השחקנים הצעירים של הוליווד, שגם יודעים לשיר. זה שאנה קנדריק שרה נהדר, כבר ידענו. אבל אמילי בלאנט? כריס פיין? הם נהדרים, ויחד מרשל ושות׳ יוצרים סרט שהוא פשוט שנון, עם כמה וכמה רגעים נהדרים.

״אל תוך היער״ הוא כמו מאש-אפ אגדות גדול. סינדרלה, רפונזל, ג׳ק ואפוני הפלא, כיפה אדומה והזאב (ג׳וני דפ הוא הזאב בשתי סצינות), נכנסים כולם ליער, ומתערבבים איש בסיפורו של רעהו. כל הדמויות האלה מאגדות האחים גרים הופכות לעלילות משנה בעלילה המרכזית, העוסקת באופה ואשתו, שמסתבכים עם מכשפה (מריל סטריפ) שמבטיחה להם ילד, אם הם יעזרו להסיר מעליה את הכישוף. עד כאן, נשמע סטנדרטי. אגדות ילדים ברוטב מוזיקלי. אבל סונדהיים עושה כאן שני מהלכים ערמומיים. האחד, שזהו מחזמר שכל הזמן בוחן את עצם העובדה שהוא רק סיפור, ולא מציאות. בכל רגע, הדמויות מודעות לעצמן כדמויות, והסרט מציג לראווה את מבנהו באופן חשוף. ולכן, הטקסט הזה כל הזמן מפרש את עצמו מולנו. הנאמבר הכי מלהיב בסרט הוא זה שפותח אותו. רצף של כמעט 20 דקות של שירה, דקות המורכבות מכמה שירים שזורים וחוזרים אחד אל תוך השני (יש ליצירות של סונדהיים אווירה של אופרטה, הרבה יותר מסתם מיוזיקל, העלילה לעיתים מושרת במקום להיות מדוברת). ובפתיחה הזאת אנחנו פוגשים את כל הדמויות שרות ״I Wish״. ״הלוואי ש…״. כל מי שעוסק ביצירה דרמטית יודע שזה הדבר הראשון שצריך לתת לדמות בדרמה: רצון. מה הדמות רוצה? לרוב, הרצון הזה יובע באופן סמוי, בלתי מורגש. אבל סונדהיים כותב טקסט שתפריו חשופים, כי בהמשך הוא ימשוך בחוטים ויפרק הכל: אז זה מתחיל בהכרזת הרצונות. לכל דמות יש משהו שהיא רוצה. וכדי למלא את הרצון הזה ולהשיג את מבוקשן, כל הדמויות צריכות להיכנס אל היער, בדרכן להגשמה. ושם, במעמקי היער האפל ומבשר הרעות, הן ייפגשו.

והנה המהלך השני שסונדהיים עושה. צריך לזכור: זה מחזמר שנכתב באמצע שנות השמונים, שיא ימי הפוסטמודרניזם באמנויות האודיו-ויזואליות, מלאכת הפסטיש, הגזירה וההדבקה של יצירות זו לזו, הופכת לבונטון תרבותי, וסונדהיים לוקח את אגדות האחים גרים ומקפיץ אותן על ווק, חושף את הרבדים הסמויים שלהן. היום זה כבר כמעט ברור מאליו. 30 שנה אחרי, שנים שבהן האגדות האלה זכו לעדנה ולשכתובים אירוניים ופמיניסטיים. כך שכיום, מה שסונדהיים עשה אז נראה כמעט טריוויאלי, ובכל זאת, הוא מזכיר לנו שהאחים גרים אכן היו עגומים: מתחת לפולקלור העממי ולאגדות הילדים מסתתר עולם קודר של דיכוי והדחקה. היער האפל הוא ביטוי פרוידיאני לעולם של יצרים שבתוכו מתנהלות הדמויות התמימות, ששוב ושוב נקלעות לסיטואציות של אונס מטאפורי. אבל בגלל שלכולן יש משאלה, רצון עז הדוחף אותן, הן יתגברו על הכל, ויעשו הכל, לא משנה מה המחיר, כדי להשיג את מבוקשן – אהבה, עושר או משפחה. וכמו באגדות, הדמויות אכן משיגות את מה שהן רוצות. סוף טוב. פייד אאוט. הסוף. אבל רק של המערכה הראשונה…

בעולם התיאטרון בין המערכה הראשונה לשנייה מפרידה הפסקה. המסך יורד, האור עולה, יוצאים רגע לנשום במזנון, וכשחוזרים לחצי השני: הכל התהפך. בקולנוע, אין (כבר) הפסקות. לכן המהלך של סונדהיים נראה קיצוני יותר על המסך. תחושת הארוחה המלאה בחצי הסרט. האגדה שהגיעה אל שיאה כשהדמויות הגיעו אל ה״והן חיו באושר ועושר״. אבל אז מגיעה המערכה השנייה, עם הצ׳קים שצריך לפדות. האגדה הסתיימה, האסקפיזם המתוק והמנחם התפוגג, עכשיו תורה של המציאות. וכל דמות ודמות צריכה לשלם על מעשיה במערכה הראשונה. זו לא רק ההבנה שאחרי הסרט נגמר החיים ממשיכים, שגם בזה כבר עסק הקולנוע בשלושים השנים האחרונות, אלא ההבנה היותר עמוקה שלכל סיפור יש כמה צדדים. שהגיבור/ה של סיפור אחד, יכול להפוך לנבל אם מישהו אחר יספר את אותו הסיפור. ג׳ק קוטל הענקים הוא גיבור עבור אימו, אבל נבל עבור הענק. והגיע הזמן שגם סיפורו של הענק יושמע. שוב, מהלך פוסט-מודרני של רב-עלילה, ומותה של האמת האחת, האבסולוטית. מותו של המספר ועלייתו של המשכתב. המערכה השנייה היא זו שהופכת את הטקסט של סונדהיים מפרפראת תיאטרון רבת המצאות, לרעיון דרמטי מבריק, שהופך את הסיפור על ראשו. רציתם אגדות עגומות, קיבלתם.

אתן לרוב מרשל מחמאה נוספת. לאורך 30 השנים האחרונות, היו שני במאים אחרים שעסקו ברעיונות דומים. טרי גיליאם ביים את ״האחים גרים״, שגם הציג גרסה עדכנית, משוכתבת, אירונית ומנותחת של אגדות האחים גרים; ומולו, טים ברטון כבר הקדים את מרשל וביים גרסה משלו לסונדהיים: ״סוויני טוד״. ואני חושב ש״אל תוך היער״ טוב משני אלה. גיליאם וברטון, אחים לנשק מבחינה רעיונית וויזואלית, הפכו בעצמם למעין אחים גרים מודרניים – סרטיהם אפלים, מקאבריים, מלאי דימויים כפולי משמעות של תמימות מול מיניות, ולכן יש בהם כבר משהו צפוי, ברור מאליו, שהביטוי הוויזואלי שלו הפך מהר מאוד ממבריק למנייריסטי. מרשל מביים גרסאות נאיביות, גם ב״שיקגו״ וגם ב״אל תוך היער״, הקדרות נותרת בטקסט, אבל לא בסגנון. ולכן יש כל הזמן פער מעניין בין הסרט, שנראה בלתי מזיק ברובו, ובין הרעיונות שמסתתרים בו, ושנראה לכאורה שהבמאי מחמיץ את עומקם. ובכל זאת, ״אל תוך היער״ הוא כמו סרט של טים ברטון, בלי המנייריזם הבלתי נסבל שברטון כלא את עצמו בתוכו בעשרים השנים האחרונות.

אבל אחרי כל המחמאות, יש כאן גם צד פרדוקסלי, אפילו מעט מטריד, שצריך להתמודד איתו ועם המשמעות שלו לימינו. כשסונדהיים ושות׳ העלו את ״אל תוך היער״ בשנות השמונים, זה היה מהלך מקורי, ובמידה רבה חתרני נגד עולם האגדות ההוליוודי, נגד הגרסאות הסכריניות של הסיפורים האלה, ובייחוד נגד אולפני דיסני שעשו קריירה מלקחת את אגדות האחים גרים ולתת לכולן סוף טוב, לנטרל את האימה מסיפורי העם הגרמנים האפלים. כמעט שלושים אחר כך ואותם אולפני דיסני הם אלה שמפיקים את גרסת המסך של ״אל תוך הלילה״ – מי השתנה כאן? אנחנו, הצופים? או הם, התאגיד? דיסני עוברת מהלך מודע של עדכון האגדות למאה ה-20: ״פלונטר״ ו״לשבור את הקרח״, מצד אחד, ״מלפיסנט״ ו״סינדרלה״ המחודש מהצד השני (גרסה עדכנית ל״היפה והחיה״ בדרך). הם מעדכנים את הרפרטואר של עצמם, ומכהים אותו, מתוך מודעות שהדיסניפיקציה של אגדות הילדים היתה נכונה לעידן מסוים, נאיבי יותר, אבל פחות רלוונטית כיום. ולתוך תפיסת העולם התאגידית המעודכנת הזאת, ״אל תוך היער״ פתאום מתאים בול. אני תוהה מה סונדהיים חושב על כך: האם הוא מבסוט מרוח הנבואה ששרתה עליו, ושראתה בשנות ה-80 מה יהיה המיינסטרים של סרטי הילדים בשנות ה-2010? או שמא הוא נבעת מהניכוס התאגידי שלקח טקסט חתרני, אופוזיציונרי, והפך אותו לתשדיר שירות למפלגת השלטון.

==========

נ.ב: עבודת הבימוי הראשונה של רוב מרשל היתה עיבוד טלווזיוני למיוזיקל ״אנני״, בהפקת דיסני שנות ה-90. בשבוע הבא תגיע לישראל (אחרי דחיות רבות) הגרסה החדשה של ״אנני״ לבתי הקולנוע, בבימויו של וויל גלוק (״קלה להשגה״). גרסה שכבר התאכזבנו ממנה קשות כאן. חובבי ברודוויי יכולים לערוך השוואה בין העיבוד של ״אנני״ ובין העיבוד של ״אל תוך היער״ ולהבין את ההבדל בין במאי שמבין מיוזיקלס ובין במאי שאין לו מושג. זה מתחיל, למשל, בליהוק, שב״אנני״ הוא טעות אחת אחר השנייה. ממשיך בעיבודי השירים. ומסתיים במיזוג השירים לתוך העלילה. ״אנני״ הוא חורבן של מקור סימפטי ומרגש, ״אל תוך היער״ הוא עיבוד שמצליח להפתיע שוב ושוב, עם חומר מקור שנדמה היה שאין לו סיכוי לעבור מסך.

ציוץ