האוסקר המופשט

היום שאחרי האוסקר: זה כמו האנג אובר שמעורבב בג׳ט-לג. לילה לבן שאחריו יממה שלמה שנעלמת מהחיים. ואז היום שאחרי היום של האוסקרים צריך להדביק את כל מה שהחמצתם ביומיים האלה שרק הייתם בקדחת אוסקרים. כמו לנסוע לחו״ל, בלי הקטע של הלנסוע לחו״ל.

אז קודם כל, יש פודקאסט חדש טרי-טרי מהיום. תוכן העניינים בהמשך הפוסט, למי שרוצה לזפזפ. הורידו והאזינו.

והנה הכותרת:

36 מיליון איש צפו בטקס האוסקרים בארצות הברית ביום ראשון בערב, שזו ירידה של 16 אחוז מול הרייטינג של הטקס לפני שנה, אז הנחתה אותו אלן דג׳נרס מול 43 מיליון צופים. הרייטינג של הטקס השנה היה הנמוך ביותר בשש השנים האחרונות. אני מקווה שזה אומר שבשנה הבאה תחזור דג׳נרס להנחייה, כי היא היתה נהדרת. למרות הירידה, זהו עדיין משדר הבידור הכי נצפה באמריקה (הסופרבול הוא באופן עקבי המשדר הכי נצפה בלוח השנה האמריקאי). הטקס השני הכי נצפה הוא הגראמי, וגם הוא ספג השנה ירידה של 16 אחוזים.

ביומיים האחרונים ראיתם את הטקס ומבחר מקטעיו וקראתם סקירות, ביקורות ותקצירים, ואני לא רוצה לחזור לשם (הסברתי הכל כאן לפני הטקס, ומתברר שקלעתי בול), אלא להפנות את תשומת ליבנו לפרדוקס המופלא שעומד בליבו של טקס האוסקר. זה נכון כבר כמה שנים, אבל נדמה שהשנה ביתר שאת. נשאלת השאלה: את מי מייצגים האוסקרים? כשבאוסקרים מדברים על ״הוליווד״, על איזו הוליווד הם מדברים. לכל אורך הטקס, החל משיר הפתיחה, הבדיחה החוזרת היתה לזלזל ב״הוליווד״ שרק עושה כל הזמן סרטי גיבורי על, עיבודים לקומיקס ולרבי מכר. סרטי האוסקר, לפיכך, מוצגים כמעין תרופת הנגד לקומיקסיזציה. ״בירדמן״ היה בדיוק זה: הסרט שמצביעי האוסקר הבינו בתור מחאה נגד סרטי גיבורי העל שהרעילו את הוליווד, ולכן הם העריצו אותו (אני לא לחלוטין בטוח שהם הבינו נכון את הסרט, אבל נניח לזה כרגע). כולם דיברו על הבמה על כך שהוליווד מייצרת סרטים שמעוררים השראה מסביב לעולם, אבל חוץ מ״צלף אמריקאי״ לא היה בין המועמדים לסרט הטוב ביותר סרט באמת הוליוודי, כזה שהופק ומומן על ידי אולפן הוליוודי (ולא רק הופץ על ידו). אז אם האוסקרים והאקדמיה וכל השחקנים והבמאים באולם היו מדברים בלהט נגד סרטי הקומיקס – באותו להט שבו הם דיברו על שיוויון זכויות – אולי משהו היה קורה. אבל בעודם מדברים בלעג על גיבורי העל, הטקס כולו ניזון מהם: ברשימת המגישים מצאתם את דקוטה ג׳ונסון מ״50 גוונים של אפור״, את הבנים מ״אשמת הכוכבים״ ו״משחקי הרעב״, את כריס פיין מ״מסע בין כוכבים״, כריס אוונס מ״קפטן אמריקה״ וכריס פראט מ״שומרי הגלקסיה״. מפיקי האוסקר רוצים רייטינג ולכן הם חושבים כמו מנהלי אולפנים ומביאים את כוכבי הסרטים שהטקס עצמו לגלג להם לכל אורכו. אז מה אני, הצופה בבית, אמור לחשוב? יצאתי מבולבל. ולא רק אני: ג׳יימס גאן, הבמאי של ״שומרי הגלקסיה״, מאס בכך שמגישי האוסקר עולבים בסרטי הקומיקס והוא עונה להם, את מה שהאקדמיה הסנובית אולי ממאמנת להבין: שגם סרטי גיבורי העל, לפחות חלקם, נעשים עם הרבה לב ושכל. זה בוודאי נכון לסרטי ״באטמן״ של כריסטופר נולן ול״קפטן אמריקה״ של האחים רוסו.

האמת היא שגם בתור מי שמחבב מאוד סרטי גיבורי על, עצוב לי שהאולפנים ההוליוודיים הרימו ידיים מהאוסקר. נראה שזה פשוט באמת לא מעניין אותם יותר. הם באמת לא מעוניינים ליזום, לפתח או לממן את ״לורנס איש ערב״ החדש, או ״צלילי המוזיקה״ או ״הסנדק״. לכן, בשנים האחרונות פתאום נהיה סנכרון משונה בין פרסי האינדיפנדנט ספיריט, המחולקים יום לפני האוסקרים, ובין האוסקרים עצמם. פרסי האינדיפנדנט נוסדו לפני 30 שנה, כדי להיות ההפך מהאוסקרים. האוסקרים הולכים על סרטים גדולים? אנחנו מדגישים סרטים קטנים. ופתאום, אין הבדל. מעניין מה יקרה קודם: האם הוליווד תחזור להפיק סרטים גדולים, יקרים ומושקעים למבוגרים, או שהאקדמיה תיכנע ותתן אוסקר לסרט גיבורי על (כמו שהיא נתנה אוסקר ל״שר הטבעות״)?

אם הייתי עומד בראש אולפן הוליוודי אני מניח שלא היה לי מנוס אלא לחפש את שוברי הקופות שיכניסו מיליארד דולר לקופות האולפן, וזה יקרה מן הסתם עם סרט שהוא עיבוד לקומיקס או לרב מכר ופונה ככל הנראה לקהל של בני 13-15. אבל הייתי מחפש גם היצירות הבוגרות, השאפתניות והמורכבות יותר. הייתי מחפש את הקלאסיקה, הייתי שואף לקאנון. נראה שהאולפן נטשו את הסרטים האלה. וכן, זה כבר קרה מזמן, אבל כשהשבוע דיברו על זה כל כך הרבה פעמים באוסקר, שכבר לא ממש הבנתי: על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על הוליווד. כי האוסקרים, גבירותיי ורבותיי, זה לא הוליווד.

(האוסקרים, בשנתיים האחרונות, הם בעיקר ארנון מילצ׳ן, מי היה מאמין).

====================

ועכשיו, לפודקאסט הקולנוע השבועי שלי. הנה הנגן, למי שרוצה לזפזפ בין האייטמים:

 תוכן העניינים:

0:00: אני נרגש מהביקור הקרוב של בלונד רדהד ולהקות נוספות.

8:30: סיכום האוסקר, הטקסט הנ״ל פלוס השיר שהכי ריגש אותי בטקס.

21:00: ״אל תוך היער״. אני כתבתי עליו ביקורת די אוהדת, אבל הטוקבקיסטים שנאו אותו. אז הנה שני קטעים מתוך הפסקול שלו, כולל הקטע של מריל סטריפ בתפקיד המכשפה.

 36:00: מי החליט שפורים הוא החג להפצת מיוזיקלס בקולנוע בארץ? כי לעומת ״אל תוך היער״ המוצלח יוצא השבוע ״אנני״, שלמרות פתיחה חביבה הוא מיוזיקל פחות מבינוני.

45:45: ״מידות רעות״ סרטו של פול תומס אנדרסון. לקח לי כמה צפיות כדי להבין מה קורה בסרט, ועכשיו אני מנסה להבין למה הסרט הזה נעשה (וגם: שיר מהפסקול, שמבצעת אמה המנוחה של בת זוגו של פול תומס אנדרסון).

ציוץ