מתוך ״בינתיים מזל״ של מזל בן ישי

התחלנו עם זה בשנה שעברה, ואני שמח להמשיך גם השנה (אבל לא מתחייב לגבי השנה הבאה): הנה כמה מסרטי הגמר של המחזור ה-20 של מעלה שחיבבתי. זו סיטואציה משונה עבורי לראות את סרטי הגמר של המחזורים האחרונים בבית הספר: אני מלמד אותם, אז אני מכיר את שמות היוצרים ואת פניהם, אבל רק ברגע שאני רואה את סרט הגמר שלהם, את ההתמודדות הראשונה שלהם עם סרט אמיתי ולא סתם תרגיל סגנוני, רק אז אני פתאום קולט שלא הכרתי אותם בכלל. הם פוגשים אותי במשך שנתיים, פעם בשבוע, ואני כמו מטיף בכנסיה מדרבן אותם להעריץ את קישון ואת טאטי, וכופה עליהם לראות טרקובסקי מהתחלה עד הסוף, ואז אני קולט שאין לי מושג מי יושב מולי.

1.

קחו, למשל, את נורית כהן ואת עמנואל כהן. שני סטודנטים שיצא לי לפגוש במחזורים שונים ובכיתות שונות, ורק באחרונה גיליתי שהם אחים. את סרט הגמר של נורית כהן כתב אחיה, עמנואל. כלומר, הם האחים כהן. ויותר מזה: רק עכשיו גיליתי שהאחים כהן הם ילדיו של המפיק השוויצרי הנודע, ארתור כהן, שזכה שש פעמים באוסקר: שלוש פעמים בקטגוריית הסרט התיעודי (הפעם האחרונה היתה על ״יום אחד בספטמבר״ של קווין מקדונלד, על טבח הספורטאים הישראלים במינכן), ושלוש פעמים בקטגוריית הסרט הזר (״הגן של פינצי קונטיני״ של ויטוריו דה סיקה, שניצח את ״השוטר אזולאי״ של אפרים קישון; ״שחור לבן בצבעים״ של ז׳אן-זאק אנו; ו״מהלכים מסוכנים״, נציג שוויץ, שניצח את ״מאחורי הסורגים״ של אורי ברבש). אז ילדיו של כהן לומדים קולנוע בישראל, והם יצרו יחד את הסרט המשעשע הבא, ״הדיקטטור הקטן״, על מרצה להיסטוריה, חובב רודנים והבעיה שיש לו עם שפם קטן אחד.

2.

ומסרט מצחיק, לסרט אלים ואפל יותר. מה תקבלו אם תשלבו בסרט אחד רמזים קטנים מתוך ״כלבי הקש״ (התמונה בשירותים), ״התפוז המכאני״ (השריקה), ״משחקי שעשוע״ ו״כיפה אדומה״? חי אפיק ליהק את איתמר רוטשילד ויצר את המותחן ״המהפכה הצרפתית״:

3.

מזל בן ישי, שצילמה את ״המהפכה הצרפתית״ של חי אפיק, ביימה את הסרט התיעודי ״בינתיים מזל״, המתעד בעוצמה מפתיעה את משפחתה. לכבוד ערב הגמר, סיפורה האישי של בן ישי נחשף בתקשורת, אבל האופן שבו היא מעבירה אותו בצילומיה הוא העניין המשמעותי כאן: האופן שבו בחורה צעירה מתמודדת עם הסיפור של משפחתה ועם השאלות הרות הגורל של העתיד שלה, ומנסה לפרק את זה לרצף של פורטרטים. בן ישי היא בת להורים הסובלים מפיגור שכלי, ושחיים בתלות מוחלטת בהוריהם, ובעתיד הלא רחוק התלות הזאת תעבור אל בתם היחידה. היא חולמת על חופש ועל קולנוע, אבל יודעת שהיא תצטרך להיות זו שמטפלת בהוריה. אני רואה את האופן שבו בן ישי מצלמת את הוריה בסרט מלא השקט הזה, אבל קל לשמוע את מחשבותיה תוך כדי הצילום. היא מקווה לחיים עצמאיים, אבל רואה איך המשפחה מתפרקת כשהיא לא בבית, ואיך כולם – ההורים והסבים – רק רוצים להשאיר אותה לצידם. ובתוך כל זה, ניצבת דמות הסב, שתיעד את המשפחה (וכנראה העביר לנכדתו את אהבת הצילום), והיה העוגן במשפחה, עד כדי כך שבקטעי צילומי הילדות מזל התינוקת קוראת לו אבא, ולא לאביה. הסיטואציה המעיקה הזאת מקבלת פרשנות אסתטית יוצאת דופן בזכות צילומיה האדירים של הבמאית. הנה ״בינתיים מזל״:

4.

היו לנו שני סרטים עלילתיים, ועכשיו שני סרטי תעודה. לבית ספר מעלה יש בעיה: הוא מוציא סרטי גמר נפלאים (כמה מסרטי הגמר שאני הכי אוהב בארץ נעשו במעלה – ״ואהבת״ של חיים אלבום, ״71 מטר מרובע״ של אלירן מלכא, ״וזר לא יבין זאת״ של דוד טאובר, ועוד), אבל בוגריו לא עושים פיצ׳רים. למעט ״עמק תפארת״ של הדר פרידליך, לא נעשה שום סרט עלילתי באורך מלא על ידי בוגרי בית הספר. אולי אני מביט בעניין מנקודת מבט שמרנית, אבל לי נדמה שמי שבא לבית ספר לקולנוע בא עם חלומות לעשות סרט, ולא להיות עובד זוטר בתעשיית הטלוויזיה. אני יודע שיש שני פיצ׳רים של בוגרי מעלה לקראת צילומים (של חיים אלבום ומרים אדלר), אז אולי המגמה הזאת תשתנה בקרוב. אבל יש דבר אחר שבולט מאוד במעלה: בית הספר מוציא דור חדש של צלמות. שתיים מעבודותיה של מזל בן ישי ראינו מקודם, ועכשיו הכירו את תהילה רענן, שבחרה ללכת בנתיב אלטרנטיבי וליצור וידיאו ארט, ״קיר. סדק. דמעה״ על עזרת הנשים ברחבת הכותל המערבי. רענן גם צילמה, יונתן בר גיורא הלחין:

הסרטים זמינים לצפייה למשך שלושה ימים בלבד, עד יום שני 2.3.2015. אחרי זה, חפשו אותם בפסטיבלי הקולנוע ובסינמטקים.

איזה מהסרטים אהבתם?

ציוץ