חואקין פיניקס ב״מידות רעות״ של פול תומס אנדרסון. מה נשמע, דוק?

ב״מידות רעות״ (״Inherent Vice״) מביא פול תומאס אנדרסון לכדי הקצנה את המהלך התסריטאי – המרתק ברמה השכלתנית, אך המתסכל ברמת ההנאה – שעליו הוא עובד ב-15 השנים האחרונות. המועמדות של אנדרסון לאוסקר המעובד על ״מידות רעות״, סרט כה לא קומוניקטיבי, מעידה על כך שקהילת התסריטאות הבינה את האקספרימנטים התסריטאים שאנדרסון עושה, אבל מחוץ להם אני חושש שההגעה של ״מידות רעות״ אחרי ״המאסטר״ מתחילה מהלך שבו אנדרסון דוחק את עצמו לאיזורים איזוטריים.

אבל, יש לומר, המהלך שלו מעניין. הבה נבחן אותו. מאז ״מגנוליה״ פול תומס אנדרסון מנסה לחתור תחת אחד העקרונות הכי בסיסיים של התסריטאות המערבית של הסרט העשוי-היטב: המהלך העלילתי המבוסס על סיבה ותוצאה. אירוע מחולל קורה לגיבור שלנו, הוא מגיב לאירוע הזה, והתגובה שלו מולידה אירוע חדש, שמוליד תגובה חדשה, שמולידה תוצאה, וכן הלאה עד לסוף. כל התסריטים בנויים ככה (כריסטופר נולן הוא תסריטאי שעובד מאוד יפה על הדגשת הדילמות של הגיבורים והתוצאות של החלטותיהם, טרילוגיית באטמן שלו היתה ממש מבוססת על הרעיון הזה, של לקבל החלטה ואז להתמודד עם השלכותיה).

״מגנוליה״ התחיל את העיסוק של אנדרסון בתיאור עולם שבו נראה לנו שהאירועים בחיינו מתנהלים ללא חוקיות. חוקיות וסיבתיות הן דרכה של האמנות לשים לנו את השרירותיות של החיים בתבניות נוחות, ואולי אף מנחמות. בסרטים לכל סיבה יש תוצאה, לכל חטא יש עונש. בחיים, כך נדמה לנו, פחות. ״מגנוליה״ הציג דמויות מנקודת מבט אלוהית – או מנקודת מבטו של מדען המביט בעכברים במבוך. כל דמות רואה את חייה ככאוס מוחלט, אבל אנחנו המביטים ממעל רואים איך פעולה של דמות אחת, משפיעה על דמות אחרת. הנה, כתזכורת, רגע כזה מפתיחת ״מגנוליה״, שלא רק מזכיר לנו מה העולם שמתוכו פול תומס אנדרסון פועל, אלא גם מזכיר לנו איך זה נראה כשהוא מביים עם כל המבערים דולקים וכל הפיסטונים עובדים.

סרטו הבא, לקח את העולם הזה צעד אחד קדימה. ב״מוכה אהבה״ אנחנו רואים איך לאדם סנדלר אין שום אחיזה או שליטה על החיים שלו. השרירותיות שולטת בהם. אין שום משמעות או חשיבות למה שהוא עושה. במשך רוב הסרט, עד לנקודת מפנה במערכה השלישית, להחלטות ולמעשים שלו אין שום השפעה על מהלך חייו. העניין הוא שסנדלר גילם דמות כה פלגמטית, שנדמה היה לנו שזו לא בעיה של החיים, אלא של הדמות, שלא מצליחה להשתלט עליהם. באותה מידה, ״זה ייגמר בדם״ מציג דמות כה כוחנית, שהיא מעוותת את כוח הכבידה של המציאות לצרכיה (בגלל שמבחינתי ״זה ייגמר בדם״ הוא יצירת המופת הגדולה השנייה של אנדרסון, השאלה איך הסרט הזה משתלב בעולמו ובתפיסת עולמו הקולנועית דורשת דיון קצת מעמיק יותר).

אם בשלושת הסרטים האלה ההתבוננות בחיים נטולי סיבתיות היא איזשהו רעיון כללי, הרי שבשני סרטיו האחרונים, זה הפך להיות הכוח המניע. זה היה בולט במיוחד ב״המאסטר״. בצפייה הבאה שלכם בסרט, נסו לצפות בסצינות שלו שלא על פי הסדר ותגלו שברוב המקרים, זה לא משנה. ברוב המקרים, אף סצינה אינה תולדה של הסצינה שבאה לפניה. כל סצינה היא התבוננות נפרדת בסיטואציה שבה אנשים, בעלי כוח משיכה שונה, פוגשים זה את זה. הגורו והתלמיד, המוביל והמובל, המשפיע והמושפע. אם תרצו, זה הסרט שניסה להפגיש באותה סיטואציה את אדם סנדלר מ״מוכה אהבה״ (כאן בגילומו של חואקין פיניקס) עם דניאל דיי לואיס מ״זה יגמר בדם״ (כאן בגילומו של פיליפ סימור הופמן). ״המאסטר״ היה סרט מתסכל לצפייה כי באמת נדמה היה שזה כדור ששיווי המשקל שלו לא נמצא במרכז, ובכל פעם שתקפיצו אותו הוא ינתר הצידה במקום למעלה, היה קשה לעקוב אחר המהלך של הסרט, כי אנדרסון סיפר רעיון תימאטי ולא מהלך דרמטי. הסיבה ש״המאסטר״ עבד היתה בגלל הכריזמה העצומה של השחקנים (הופמן, פיניקס, איימי אדמס) ובעיקר בגלל הכריזמה הקולנועית של אנדרסון עצמו, שבנה שם רגעי קולנוע שהלמו בנו כקורנס, עם שוטים מופתיים, ושמשכו את תשומת הלב לחזור ולהתעמק בסרט ולפצח את חידותיו.

״מידות רעות״ ממשיך את הרעיון הזה, אבל עושה את זה באופן אפילו יותר חתרני. אנדרסון לוקח כחומר גלם את הרומן הסהרורי של תומס פינצ׳ון, אחד הסופרים המרתקים והמיסתוריים באמריקה, שספריו הקודמים נחשבים בלתי ניתנים לעיבוד קולנועי, כי הם ברובם רצף תודעתי. ״Inherent Vice״, ספרו האחרון, הוא לכאורה חומר גלם בעל פוטנציאל קולנועי כי הוא מגיע מתוך ז׳אנר ברור: הספרות הבלשית. בז׳אנר הבלש, ברומן ועל המסך, יש מסגרת עלילתית ברורה ולכן קל לעבד אותה למסך: הבלש מקבל משימה, יוצא לחקור, רמז מוביל לרמז, יש מהלך תמידי של התקדמות, עד להגעה אל נקודת הסיום. אלא ש״מידות רעות״ נראה סרט בלש שאלן רוב-גרייה היה כותב. הסרט אף פעם לא מתקדם קדימה, אלא כל הזמן הצידה.

חואקין פיניקס מגלם את דמותו של דוק ספורטלו. דמיינו את גוטה, גיבור ״מציצים״, בתור בלש פרטי. כל הזמן מסטול, כל הזמן על חוף הים, ולך תנסה לפצח ככה תעלומה. כשהאקסית שלו (בגילומה של קתרין ווטרסטון, בתו של סם ווטרסטון מ״חוק וסדר״ ו״חדר החדשות״) מגיעה אליו ומבקשת שיברר לאן נעלם המאהב שלה, איל נדל״ן, דוק ספורטלו מהנן, מהמהם (הוא מהמהם כל הסרט) ולא קם מהספה שלו. אבל למחרת כשהוא מגיע למשרד שלו (חדר בקליניקה של רופא, מכאן הכינוי שלו) מחכה לו לקוח אחר שמבקש ממנו לאתר את אחד משומרי הראש של אותו איל נדל״ן נעדר. דוק מביט בו במבט מבולבל, כותב בפנקסו ״התקף פראנויה?״ ומנסה להבין האם הוא הוזה את כל זה בגלל כל הסמים, או שיש כאן משהו עם צירופי המקרים האלה. ומרגע זה, כל פעם שדוק פוגש דמות חדשה, היא שולחת אותו למשימה הקשורה לאחד ממפעלותיו של אותו איל נדל״ן (בגילומו של אריק רוברטס). ופתאום כל כוכבי הלכת מסתדרים סביב האיש הנעלם הזה: השוטר שעובד בשבילו, המוזיקאי שמאושפז בסניטריום שלו, וכל אלה חגים סביב איזושהי קונספירציה הזויה של תאגיד רופאי שיניים. דוק ספורטלו חי על ענן של קנאביס, אבל כל מי שקשור למילים שלו – תחילה פינצ׳ון ואז אנדרסון – נמצאים כולם באיזו ספירה חוץ תודעתית שבה קורים דברים משונים, לאנשים עם שמות מצחיקים שמדברים בניב כמעט פרטי.

אנדרסון מעגן את הסיפור בתוך עולם קולנועי הקרוב לליבו. עלילת הסרט מתרחשת בקליפורניה של 1970. המשפט של כנופיית מנסון מרתק את התקשורת. אבל אנדרסון חושב על ״מה נשמע, דוק״ מ-1972, סרטו של פיטר בוגדנוביץ׳. ממש כמו בסרטו של בוגדנוביץ׳, בכל פעם שמישהו פונה לגיבור ואומר לו ״מה נשמע, דוק?״, הכוונה היא שנחשוב שזו גרסה מבוגרת לסרטים המצוירים של באגס באני. נתיבי העלילה אנרכיסטיים ובלתי צפויים כמו בסרט מצויר. ומנגד, אנדרסון חושב בוודאי גם על ״שלום לנצח״, סרט הבלשים מ-1973 של רוברט אלטמן, גיבורו הגדול ומושא הערצתו. כמו ״מידות רעות״, גם ״שלום לנצח״ הוא סרט בלשים (עיבוד לריימונד צ׳נדלר) בעולמם של ההיפים הסטלנים. ועכשיו מגיעה התעלומה האמיתית: איך – עם כל הכוונות, ההברקות, ההשפעות, ההצחקות, הופעות האורח ויצירות המופת בעברו של הבמאי – יצא לו סרט כל כך בלתי נסבל? אני קרוע כאן מרוב יאוש. אני מכור לסרטיו של אנדרסון ומעריץ את הכשרון הקולנועי שבו, הנטייה שלי היא להגן עליו ועל סרטיו כמו זקיף שיזנק על כל שוטה שלא יידע להעריך את גאונותו – למען השם, הערצתי לאלטמן גרמה לי להגן על ״איש הג׳ינג׳ר״ שלו, כסרט האלטמני שהקהל הרחב לא הבין – ואני לא יכול להגן על ״מידות רעות״. ראיתי את הסרט כבר שלוש פעמים, מתוך הכרה שאם אני לא אוהב סרט של אנדרסון זה אומר שמשהו לא בסדר אצלי ולא אצלו. ולמרות שיש בסרט הזה כמה סצינות ושוטים מבריקים באבסורדיות שלהם, אני עדיין לא אוהב אותו. איך אני מעז?

נדמה לי שיש לי הסבר אפשרי. האשם הוא חואקין פיניקס, שחטף לאנדרסון את הסרט. פיניקס מגלם את דוק ספורטלו באופן כל כך פלגמטי, עם קול גבוה, מאנפף ומעצבן, שכל עיצוב הדמות שלו הופכת אותו ואת סביבתו לבלתי נסבלת להיות במחיצתה. הסרט נמשך כמעט שעתיים וחצי – זמן נצח לסרט כזה – פשוט כי פיניקס לא מסוגל לגמור משפט בפחות משלוש דקות. פיניקס עושה כאן משהו דומה למה ששון פן עשה ב״זה בוודאי המקום״ של פאולו סורנטו, עוד סרט שהיה בנוי מכל החומרים האהובים עליי, מאת במאי נערץ, אבל שהשחקן הראשי עיצב דמות ראשית שאי אפשר לשהות בקרבתה.תשמעו ותקראו מן הסתם לא מעט השוואות (לא בלתי מוצדקות) בין ״מידות רעות״ ובין ״ביג לבובסקי״, שני סרטים עם שימוש פנומנלי בדיאלוגים ועם גיבורים שחיים בהילוך איטי בעולם שמשיג אותם בסיבוב. יש בהחלט משהו האחים כהני ב״מידות רעות״, אבל ההבדל העיקרי נמצא בדיוק בהבדל שבין האופן שבו ג׳ף ברידג׳ס גילם את לבובסקי ובין האופן שבו פיניקס מגלם את דוק ספורטלו. אני ממש מרגיש שפיניקס הרס את הסרט.

זה כמובן הסבר בלתי מספק. כי בכל זאת, איפה היה אנדרסון? גם בסרטיו המבלבלים יותר, חוויית הצפייה שלי בסרט טיפוסי של פול תומס אנדרסון היא של חדווה קולנועית אקסטטית. האיש הזה יודע לבנות פריימים ושוטים ומעמדים בעלי עוצמה בלתי נשכחת. הוא באמת במאי כביר. ואין לזה זכר ב״מידות רעות״. חוץ מכמה רגעים בודדים, אין אף שוט בלתי נשכח, אין אף סצינה מרהיבה, והצילום החשוך והמגורען הוא כמו אקספרימנט בכיעור. כל הסרט נראה כאילו שהוא גידל לעצמו פאות לחיים וזיפי זקן. הוא נראה מאוד לא מטופח. ״מידות רעות״ הוא סרט שבו הגיבור שלו כל הזמן תוהה האם הוא לכוד בהזיה, וכך גם אנחנו, רק כדי לגלות שלא, הוא לא הוזה. כל הדברים המשונים שקורים לו, אכן קורים, והעולם הוא מקום משונה, שבו הטובים נדפקים על ידי המושחתים. זה סרט שאפשר לנתח את האירועים הרבים שבו ואת שפתו ומסריו עד אינסוף, אבל בסופו של דבר נצטרך גם להתמודד עם ההכרה: לראשונה בחייו, פול תומס אנדרסון ביים סרט בינוני.

קראו את התסריט ל״מידות רעות״.

האזינו לשיחה על הסרט וקטעים מהפסקול שלו (החל מדקה 45): סינמסקופ ברדיו הקצה

ציוץ