ליה ון ליר מזדהה עם עובדי הסינמטק השובתים ב-2006

אני לקחתי לי סוף שבוע חופשי מהבלוג לנופש משפחתי בצפון ולא תכננתי לכתוב דבר עד יום ראשון בערב, אבל אני לא יכול להתעלם מהבשורה שהגיעה היום, על פטירתה של ליה ון ליר בגיל 90. זו ידיעה שידענו שהיא תגיע מתישהו, ובכל זאת היא מאוד מאוד עצובה.

הערצתי את ליה ון ליר, לא פחות. כאילו היא היתה מורה שלי, או רב, קמתי לכבודה בכל פעם שהיא נכנסה לחדר שישבתי בו. כשרק התחלתי לעסוק בקולנוע, ון ליר היתה מודל להשראה עבורי. מישהי שהקולנוע היה כל חייה. פרויקט החיים שלה, הסינמטק ופסטיבל הקולנוע בירושלים, היו ילדיה.

וו ליר גם היתה אחת הדמויות הכי מוכרות בעולם מתעשיית הקולנוע הישראלי. ראיתי את זה במו עיניי בפסטיבל ברלין הראשון שלי ב-2004. ון ליר היתה מלכת הנשף. בשנות השמונים, כשהקולנוע הישראלי לא זכה להצלחה בחו"ל, ון ליר היתה השגרירה הכי גדולה של ישראל בפסטיבלי קולנוע. היא שפטה בתחרות הרשמית של פסטיבל ברלין וכשהיא ביקשה מכוכב קולנוע או מבמאי להגיע לפסטיבל, הם היו מגיעים. לכבודה.

אבל כשהשקתי את הבלוג הזה ב-2006, הדיווחים שלי על מפעל החיים שלה הרגיזו אותה. סכסוך שהתגלע בקרב חברי הוועד המנהל פיצל את חברי הוועד לשני מחנות, ולראשונה מאז הקמת הסינמטק נשמעו קולות שקראו להחלפת ון ליר. ון ליר, שהיתה אדם מאוד דומיננטי, הצליחה להדוף לא מעט מהניסיונות האלה, אבל האופוזיציה הלכה וגברה. ואיתם ההדלפות שהגיעו אליי. ואז, באחד הביקורים שלי בפסטיבל ירושלים, היא ניגשה אליי בזעף ורטנה "אתה שוב מנסה לפטר אותי?". אני רק מדווח, גמגמתי. מאז, שמחתי לגלות, היא כבר חזרה לחייך אליי כשהיינו נפגשים.

אבל האופוזיציה ניצחה לבסוף. ון ליר הוחלפה כמנהלת הסינמטק והפסטיבל וקיבלה את תואר הנשיאה, תפקיד ייצוגי בעיקרו. אבל היא המשיכה להגיע למשרדה בסינמטק כל יום. שלושה מנהלים בפועל התחלפו מאז פרישתה, ופתאום סוד הקסם שלה – או סוד הכוח – נחשף. ברגע שהיא לא היתה המנהלת בפועל משהו בסינמטק התפורר. זה הגיע לשיא כשעובדי הסינמטק הכריזו על שביתה בימיו של אילן דה פריס כמנהל, דבר שלא היה קורה בימיה של ון ליר (העובדים העריצו אותה, וגם קצת פחדו ממנה). לתדהמת כולם, ון ליר התייצבה לצד העובדים השובתים, ונגד ההנהלה.

לסיפור של סינמטק ירושלים יש, כך נדמה לי, סוף טוב. בשנה שעברה נכנסה נעה רגב לתפקיד המנהלת, ובפעם הראשונה ראיתי את ון ליר נותנת גיבוי פומבי למנהלת חדשה, ואכן היתה תחושה שהפסטיבל קצת התאושש אחרי כמה שנות שפל.

ון ליר, אני מניח, תיקבר לצד בעלה, וים ון ליר, בבית העלמין סנהדריה בירושלים. שתי שורות משם קבור שרון עמרני, במאי צעיר שטבע בים לפני שהספיק לביים סרט באורך מלא. ליה ון ליר העניקה לו פרס בטקס סיום הלימודים.

ואני לא יודע איך יראה פסטיבל ירושלים בלעדיה.

ציוץ