12 מרץ 2015 | 16:09 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

״מאמי״, ביקורת

״מאמי״

״מאמי״

ב-2009 התפוצץ אל תוך חיינו קסאבייה דולן,  מהצד הקבקי, דובר הצרפתית, של קנדה. הוא היה אז בן 20 וכבר הגיע למסגרת השבועיים של הבמאים בפסטיבל קאן עם סרטו הראשון, ״הרגתי את אמא״ (דולן כתב, ביים ערך ושיחק בתפקיד הראשי). סרטו השני, כבר הוצג במסגרת ״מבט מסוים בקאן, וכך סרטו השלישי, שנה אחר כך. סרטו הרביעי, ״טום בחווה״, הוצג בוונציה ב-2013, וסרטו החמישי, ״מאמי״ (״Mommy״, ״אמא״, לא אופרת הרוק של הלל מיטלפונקט), הוקרן חצי שנה אחר כך בקאן 2014, הפעם כבר בתחרות הרשמית. הסרט הזה, אותו הוא ביים בגיל 25, זיכה אותו בפרס הגדול של חבר השופטים, והוא הראשון מבין סרטיו של דולן שמגיע להקרנות מסחריות בישראל. ובגיל 25, ועם הספק שכבר יכול להחזיק רטרוספקטיבה, אפשר כבר לסכם את דולן בתמציתיות: א. הוא נורא מוכשר. ב. הוא נורא מעצבן.

אבל בביקורת הבאה אני רוצה להתעסק בגיאומטריה.

אם אתם הולכים לראות את ״מאמי״ בקולנוע, שבו קרוב למסך. ממש קרוב. כי הפרים של הסרט קטנטן. כמה קטן? העיפו מבט בראש הפוסט אל התמונה והבחינו בין גודל הפריים, ובין גודל התמונה עצמה הכלואה בתוכו. ככה נראה הסרט. דולן המציא לעצמו פורמט צילום קולנועי שמעולם לא היה קיים, ומסגר את הפריים בפרופורציות של 1:1. ריבוע מושלם. בקולנוע אין חיה כזאת. עד 1953, הסרטים ההוליוודיים צולמו בפריים כמעט ריבועי, ביחס של 1.33:1 בין גובה הפריים לרוחבו, שלימים הפך לפריים הסטנדרטי של מסכי הטלוויזיה (כיום, מסכי הפלזמה והלד הביתיים והמלבניים הם בפרופורציות רחבות יותר של 1.77:1). בשנים האחרונות, אולי כדי להילחם קצת בסרטי האקשן המוצגים בפורמטי מסך גדולים (סינמסקופ ואיימקס) התחילה מעין תנועת נגד קטנה לחזור ולצלם בפורמט הישן של הוליווד. כשזה מנומק, ומייצג תקופה, כמו ב״מלון גרנד בודפשט״, ״אידה״ ו״הארטיסט״, זה מקסים. כשזה נראה שרירותי, כמו ב״מחוץ למים״ של אנדריאה ארנולד, זה מכעיס אותי. ובכל מקרה, אני לא יכול שלא לתהות למה שבמאים יעדיפו להקטין את התמונה שלהם במקום להגדיל אותה? אבל אם צילום בפורמט הקלאסי (״פורמט האקדמיה״ הוא שמו הרשמי) הוא סוג של פלאשבק לימי העבר של הקולנוע (כמו שימוש בשחור-לבן), אז מה הרעיון בלצלם סרט עם פריים אפילו מצומצם יותר? זה לא רק נראה גחמני, אלא נראה כמו התרסה כלפי הקהל שיושב מול הפריים הזה מבולבל, מתוסכל ואם הוא כמוני, גם די מעוצבן. לרגעים זה אפילו ממש מגוחך: בגלל שאין פורמט צילום או הקרנה כזה, מה שקורה בפועל הוא שמקרנת הקולנוע מקרינה פריים מלא, אבל עם פסים שחורים מצדדיו, וכך קורה המצב המוזר עד תמוה שכתוביות התרגום למעשה יוצאות החוצה מגבולות הפריים ומוקרנות גם על השוליים השחורים שסביבו. אני יושב מעוצבן ול הפריים הזה ומבין שזה בדיוק מה שדולן רוצה להוציא ממנו, את אי הנחת הזאת. אבל אני גם יודע שלמרות שהוא שש לעשות ניסויים בגדלי הפריים ולבלבל את צופיו, הוא לא היה מעז להוציא תחת ידיו סרט עם מיקס מונו, נכון? ולמה לא בעצם? (גם עניין הסאונד מושפע למעשה בגלל הבחירה הוויזואלית של דולן: הרי הרמקולים העיקריים ממוקמים מאחורי המסך, אבל בגלל הפריים הקטן, יוצא שהדיאלוגים לא מגיעים מאחורי הדמויות אלא מהצדדים שלהם). בקיצור, אני הרגשתי שזו בחירה גחמנית להפליא שכולה שחצנות.

באחד הראיונות שקיים דולן לקראת בכורת סרטו הוא נשאל לגבי הבחירה בצילום בגודל פריים כזה. התשובה שלו היתה: כי זה פורמט הצילום של עטיפות תקליטים. שזו תשובה ממש… למעשה, זו תשובה ממש טובה. לעזאזל איתו. הוא צודק. כל פריים וכל שוט בסרט נראה כמו עטיפת תקליט מהסבנטיז. הפריים הריבועי הופך כל צילום זוגי (two shot) לבלתי אפשרי, אבל התקריבים והצילומים הרחוקים נראים מצוין. דימוי התקליט רלוונטי לסרט, כי פעימות הלב שלו מגיעות מהמוזיקה שמניעה אותו. מה שמחזיק את הגיבור בחיים זה המיקסטייפ שהכין אביו, שמכיל שירי פופ הנעים על המנעד שבין קיטש (סלין דיון) לאינדי (בק), ולכן אני מגיע למסקנה שדולן לא רואה את סרטו, אלא שומע אותו.

בתקווה שהתייחסות לפורמט צילום אינה מהווה ספוילר, אני יכול להסגיר – ואולי אף לנחם – ולספר שפעמיים במהלך הסרט, הפריים הזה נפתח. פעמיים שבהן כל אחת מהדמויות חווה רגע של התעלות, של נחת, אולי אפילו פיסה קטנה, זמנית וחמקמקה של אושר. וברגע שהפריים נפתח וממלא את כל המסך – לא תיאמן האפקטיביות של זה. זה כאילו שהחזקתי את הנשימה במשך שעה ובבת אחת מישהו הזרים לי אוויר נקי. ופתאום, אחרי שעה מייסרת, הגחמה הצורנית הזאת הופכת להברקת בימוי כבירה, שבאמצעות שליטה בגיאומטריה של התמונה אנחנו חווים חוויית צפיה שונה לחלוטין. הפריים הקטן הוא כזה כי הדמויות אכן חנוקות, לכודות, אין להן מקום. החנק שהרגשתי הוא זה שדולן רצה שנרגיש, וההתעלות, האפשרות להתרווח ולנשום מלוא הריאות, שבאה עם פתיחת המסך, היא בדיוק הקתרזיס אליו הוא חתר. מה שמחזיר אותי לתובנות בפתיחה: השליטה של דולן מוחלטת, אבל ב-90 אחוז מהזמן הוא משתמש בה כדי לייסר אותנו. זה סרט שנמשך קצת למעלה משעתיים, וברוב מוחלט של דקותיו הסבל אדיר. זה כאילו דולן שם מוזיקה נפלאה ברקע, ואז נועץ סיכות מתחת לציפורניים שלנו. אבל אילו סיכות מ-ה-מ-מ-ו-ת!

mommy-3

״מאמי״ ממשיך לא מעט רעיונות שדולן התחיל לפתח ב״הרגתי את אמא״, שהיה מעין ״400 המלקות״ שלו, ובעיקר מפתח את סיפור היחסים בין נער מופרע ובין אמו החד הורית. מוטיבים ביוגרפיים רבים מחייו של דולן שהופיעו בסרט הראשון, נמצאים גם כאן . אך העלילות הקשורות בקבלת הזהות מינית של הגיבור, שעמדו במרכז ארבעת סרטיו הראשונים, נעדרות מהסרט הזה. סטיב (בגילומו של אנטואן אוליבייה פיון) הוא נער היפראקטיבי, בעל הפרעת קשב חמורה וחוסר יכולת לווסת רגשות ותגובות. כשהפנימיה שבה הוא לומד מסרבת להחזיק בו יותר, הוא חוזר לגור עם אמו (אן דורבל), שמצליחה לשרוד כלכלית בקושי רב, ואין לה את היכולת להשתלט על בנה, או להתמודד איתו. אבל הקשר ביניהם עז כאש, ויש בו לא מעט נגיעות אדיפליות רמוזות – ופה ושם גם לא ממש רמוזות. הסרט מתחיל כשאנחנו מתוודעים אל דמות האם, והיא כולה רעש. היא מדברת בקול רם, לבושה בצעקנות, ואפילו כשהיא שולפת עט לחתום על מסמך היא עושה את זה בקולניות כי העט קשורה לצרור מפתחות עצום שכולו שקשוק והמהום. אבל עד מהרה נגלה שהיא החצי השקט בחבורה, כי בנה הוא קופסת רעש עצומה הרבה יותר ממנה. מרגע זה, ועד לסוף הסרט, שתי הדמויות האלה יצרחו, יצעקו ויזעקו האחת על השנייה, והאחת על כל השאר, בלי סוף. הסרט הזה הוא אחד המופעים הכי רועשים שחוויתי, והוא הצליח ללחוץ על כל הרגישויות הסנסוריות שלי. כבר הרבה זמן לא ישבתי באולם ושנאתי ככה שתי דמויות, ובאותה מידה גם ריחמתי עליהן. אל הקשר הזה נכנסת צלע שלישית: השכנה ממול, מורה בשנת שבתון, המתאוששת ממשבר נפשי כלשהו. מול שתי הדמויות הקולניות האלה שיונקות את כל החמצן מהחדר, נכנסת דמות שקטה, שמצבה הנפשי השברירי הוביל אותה לגמגום קשה. הם לא מפסיקים לדבר, היא לא יכולה.

וזה הסרט: ארוך מדי, רועש מדי, אינטנסיבי מדי, מאוהב בדמויות עד לרמה כמעט פטישיסטית, אבל באותה מידה גם חסר רחמים כלפיהם. אחרי שרואים את סרטיו האחרים של דולן, קשה להתחמק מהנרקיסיזם העצום שנושב מהם, שגם הוא מקור לאי נחת מצד אחד, אך גם להזדהות מצד שני. דולן מביים בפול ווליום, כי זה מבעבע מדם ליבו. זה נראה כואב כמו קעקוע. ואני לא יודע מה אני יותר: מעריץ את הבמאי הזה, או שונא אותו.

מנקודת מבט מקומית, יש בסרט הזה משהו מעניין. לפני שבועיים עלה בארץ הסרט ״בן זקן״ שביימה אפרת כורם. מי שרוצה לצמצם סרטים לקווי המתאר העלילתיים יופתע לגלות שלשני הסרטים יש תקציר זהה כמעט לחלוטין. בשניהם, הורה יחידני (אב ב״בן זקן״, אם ב״מאמי״) מנסה להשתלט על בנו או על בתו, שמתפרעים בבית הספר (שני הסרטים נפתחים בסצינה שבה ההורה מגיע/ה לאסוף את הילד מבית הספר אחרי התפרעות), ושני הסרטים עוסקים בדילמה של ההורה האם לשלוח את הילד/ה למוסד/פנימיה, מתוך הבנה שההורה עצמו לא יצליח לתת לו את הטיפול הטוב ביותר. אותה דילמה, ואותה הכרעה, אבל שני סרטים שונים בתכלית. ״בן זקן״ הוא סרט שקט-שקט, ״מאמי״ הוא סרט רועש, מחריש אזניים. ״בן זקן״ מאופק, צבעיו דהויים, ״מאמי״ הוא סרט מוחצן, פרוע, משתולל צבוע בצבעוניות זרחנית. ללמדנו, פעם נוספת, שזה לא הסיפור שמביא אותנו לסרטים, אלא האופן שבו הסיפור הזה מועבר – האנרגיה, הצבע, המוזיקה והווליום. השקט של ״בן זקן״ מצא חן בעיניי.

נושאים: ביקורת

תגובה אחת ל - “״מאמי״, ביקורת”

  1. אלעד שלו 13 מרץ 2015 ב - 1:23 קישור ישיר

    השוואה נוספת שמעניינת עם הסרט “בן זקן”: הסרט של אפרת כורם מצולם כולו במצלמה סטטית, מלבד מספר סצינות בהן הדמויות יוצאות משגרת החיים שלהם אז המצלמה נעה יחד עם הדמויות.
    מאמי משתמש בטריק דומה עם גודל המסך והרחבתו ברגעי ההתעלות של הדמויות כפי שציינת, אך ההבדל בין אופן הצילום הדינמי, מלא החיות והקלוז-אפים של דולאן לבין הסגנון הסטטי והארט-האוסי של כורם, מעניק ל”מאמי” קצב טוב יותר ומסייע לצופה להיות שקוע רגשית יותר בסרט.


השאירו תגובה