הורידו את הפודקאסט או האזינו לו כאן.

או: לחצו על הנגן וזפזפו בין האייטמים על פי האינדקס המצורף:

תוכן העניינים:

0:00: אני מקדיש לפוליטיקה הישראלית את ״Brilliant Mistake״ מתוך ״מלך אמריקה״ של אלוויס קוסטלו.

6:30: אנחנו נמצאים כרגע בתקופה נורא בעייתית בקולנוע: אין מה לראות. אין סרט אחד שאנחנו מחכים לו, אין אירוע קולנועי שמרגש אותנו, ואין סרט אחד שהוא באמת טוב. וזה ימשיך ככה לפחות עוד חודש.

10:30: השיר היפהפה מתוך הסרט ״פרינסס״, ״As Far as the Eye Can See״, בביצוע ישי אדר ועלית אבנר. זה הסרט עם המוזיקה הכי יפה השנה בקולנוע הישראלי.

14:00: ״פרינסס״, סרט הביכורים של טלי שלום עזר, עולה סוף סוף להקרנות מסחריים. האם מדובר בחלום או במציאות?

20:00: אסתרו, ״That Girl״

24:30: ״מאמי״, הסרט הקנדי של קסאבייה דולן. סרט בלתי נסבל של במאי מאוד מוכשר. ביקורת מלאה כאן.

29:50: ״Out of the Woods״ של Foals

32:45: ״סיפורים פרועים״, סרט ארגנטינאי של הבמאי היהודי דניאל סיפרון, שהיה מועמד לפני חודש לאוסקר הזר. ששה סיפורים קצרים, שלא קשורים זה לזה. שלושה מהם מבריקים.

37:20: אפרופו פרועים: ״Kings of the Wild Frontier״ של אדם והנמלים. שיר בן 35.

41:00: ״מול התוהו שבה״, סרטו התיעודי של יעקב ינאי ליין, מוקרן בסינמטק תל אביב ובערוץ יס דוקו ב-VOD. זה סרט שמתחיל עם סיפור אישי יוצא דופן: הוריו של הבמאי התגרשו, אמו חזרה בתשובה והתחתנה עם המקובל האדמו״ר אשלג, שהיה מבוגר ממנה מאוד, הילד חזר איתה בתשובה, אבל בגיל הנעורים הוא פרק עול ועזב את הדת. זה קרה לא מעט בזכות הקולנוע שאביו (שנשאר חילוני) הראה לו. ומכאן, הסרט יוצר חיבור מרתק וכל כך מדויק בין דת ובין קולנוע, שניהם עולמות שסוחפים אותך לתוכם. המסע של הבמאי כנער מחוץ לדת היה כזה של הרס עצמי: חיים ברחובות והתמכרות לסמים. אבל משם הוא הגיע ללימודי קולנוע, ובסם שפיגל זו אותה אינטנסיביות כמו לימודים בישיבה. ויש עוד דמיון בין קולנוע ובין דת: הדרישה למשמעת, ולשמירה על חוקים, כללים ומוסכמות מסורתיות. וליין מראה לנו – כאדם רוחני וכקולנוען – שהוא חי ללא משמעת, שהוא בא כדי לשבור את החוקים. ולכן סרטו, כמו חומר לא יציב, מתפרק ומתאחה שוב ושוב. הוא מתחיל נפלא, ומתאר באופן רגיש את החיפוש העצמי של הבמאי. זהו סרט שהוא יומן אישי, פרלוב בוודאי היה השראה, ואכן יש בו רגעים נאים של פיוט ושל מתח לירי בין התמונה ובין הפסקול. אבל ליין משתמש במצלמה לא רק כמגן, המסוכך עליו מפני העולם, אלא גם ככלי נשק, ולרגעים נדמה שהוא פולש באגרסיביות (נקמנית) אל המרחב של אמו. יאמר להגנתו, שהיא גם קצת אגרסיבית איתו. מול המצלמה הם יוצאים לסדרה של עימותים וסגירות חשבון. הקשר הלא יציב שלו מול אמו משפיע גם על הקשר שלו עם בת זוגו. משהו בעוצמה של הסרט מתמוסס ככל שהוא נמשך (זו בדיוק בעיית המשמעת, לצקת לסרט מבנה ואחידות טונלית), אבל בבסיסו, זהו מסע מרתק בתוך חיפוש הזהות האמנותית והאמונית של יוצר צעיר, וגם הצצה אל העולם של לימודי הקבלה העולמיים, על פי שיטתו של הרב אשלג, שהבמאי היה יכול להיות ממשיך דרכו.

49:45: ״תפילת הדרך״ של שי צברי.

53:50: עוד סרט תיעודי בסינמטקים וב-VOD: ״פתלתל״, סרטם של אבי לוי ואבי בלקין. בבסיס הסרט, רצף צילומים יפהפיים של שיט על הירקון, מתחילת הנביעה שלו ועד לשפך שלו אל הים התיכון. ועל הרקע הצילומים, אוסף של סיפורים ועדויות הנמסרים בראיונות, אבל בקול בלבד. אתם עשויים לזהות את הקול של רוני סומק או של עודד תאומי, או לרגע קטן את אריק איינשטיין. את שאר הדוברים יותר קשות לזהות (למרות שזה הפך למעין מוסכמה עכשווית, להשמיע ראיונות בלי להראות ראשים מדברים, בסרטים ובסדרות כמו ״ילדי השמש״, ״כך ראינו״ ו״מקום בצמרת״, אני חייב להודות שזה קצת מציק לי, בייחוד כשלא יודעים מי מדבר). אבל הקונספט כאן הוא לתת לתמונה להוביל, ולא לדובר. וכך, במסע גיאוגרפי שמתחיל באיזור פתח תקווה ונגמר ליד רידינג, הסרט עורך גם מסע בזמן, מסוף המאה ה-19, כשהעולם הראשונים הגיעו מאירופה ומצאו את נהר הירקון. הסרט גדוש סיפורים מרתקים שראויים להרחבה בזכות עצמם: השיטפון שהרס התיישבו שלמה שהוקמה על גדות הנחל (הירקון היה פעם נהר מסיבי יותר), או הסיפור על מועדון גן עדן (או אל עלמיין), שהיה בבעלות יהודית-אנגלית-ערבית, באיזור שבו נמצא כיום הגולפיטק, שאליו הגיעה ב-1947 קבוצה של ערבים חמושים שפתחה באש ורצחה שמונה מהלקוחות. בתחילה הוגדר האירוע כפיגוע, בהמשך התברר שזה היה חיסול חשבונות על רקע רומנטי. זה סרט יפה לעין, שלוקח פרט קטן, פיקסל של המדינה, והופך אותו למשל יפה על הציונות, על רעיונות גדולים ועל קוצר רואי, ועל נחל אחד, לא מרשים במיוחד, שהצליח להרוג לא מעט אנשים.

57:00: שיר מימי של דיוויד סילביאן ומיק קארן, ״Buoy״.

להאזנה ברדיו הקצה.

ציוץ