19 מרץ 2015 | 00:01 ~ 4 תגובות | תגובות פייסבוק

״פרינסס״, ביקורת

״פרינסס״. הצל שלי ואני

״פרינסס״. הצל שלי ואני

את ״פרינסס״, סרט הביכורים של טלי שלום עזר, ראיתי לראשונה ביולי 2014 בפסטיבל ירושלים, שם הוא זכה בפרס הסרט הטוב, בתיקו עם ״גט״, ואז גם כתבתי עליו לראשונה. מאז הוא הספיק להגיע גם לתחרות הבינלאומית של פסטיבל סאנדאנס ואני צפיתי בו פעם נוספת. ומזל שכך, כי הייתי קצת מוטרד ומסויג מהסרט בצפייה הראשונה שלי בו, ויכול להיות אפילו שלא לחלוטין הבנתי אותו כמו שצריך. אחד הדברים שהכי העסיקו אותי בצפייה הראשונה היו ״מי זאת הילדה הזאת?״. זה סרט שעוסק בילדה בת 12 שמוצאת את עצמה מגיעה לסיטואציות אינטימיות מטרידות ואלימות עם גבר מבוגר, ואני נכנסתי למעין התקף חרדה קטן שמא השחקנית היא אכן בת 12, ושהיא עוברת מול המצלמה את מעשה האונס שעוברת הדמות. כאב לילדה באותו גיל הסרט הזה פעם לי בראש וחנק לי את הגרון. כמה ימים אחרי הפסטיבל גיליתי ששירה האס, השחקנית הראשית, כבר היתה לקראת סוף התיכון (במגמת התיאטרון של תלמה ילין) כשהיא הצטלמה לסרט. היא בת 19 כיום, ומאחוריה עונה של ״שטיסל״ (השנייה בדרך) ותפקיד בסרט שביימה נטלי פורטמן. העוצמה הגדולה ברגעים הטובים של ״פרינסס״ נמצאת במבט שבעיניה של האס. משחק בלי מילים שגורם לבניין של רגש ואימה לקרוס על ראשכם. הברקת הבימוי הגדולה של הסרט התקבלה לפני שהצילומים התחילו, בליהוק של האס, ובצירוף המקרים הפלאי שהביא למציאת הנער אדר זהר הנץ, שדומה לה דמיון מפתיע, ומתפקד בתור הדופלגנגר שלה.

סינמסקופ ברדיו הקצה: האזינו לשיחה על ״פרינסס״ ולשיר הנפלא מתוכו. להאזנה ולהורדה לחצו כאן

בצפייה ראשונה, נדמה ש״פרינסס״ הוא סרט על ניצול מיני. אדר היא ילדה-נערה, בת 12, רגע לפני התבגרות מינית, שמתחילה לשים לב שבן זוגה החדש של אמה מתבונן בה. שניהם בורחים מבית הספר ונשארים בבית – הוא מורה מובטל, היא תלמידה מבריזה. המשחקים התמימים והילדותיים שלהם, בעודם מחכים שאמא תחזור הביתה, הופכים בהדרגה ליותר ויותר מיניים ומאיימים. בצפייה ראשונה, בן הזוג של האם הוא מעין טורף מיני, שמתקרב אל הבת הצעירה של זוגתו באיטיות, בערמומיות, עד שהוא לוכד אותה. ככזה, ״פרינסס״ הוא סרט על מעין אונס, מעין ניצול, מעין גילוי עריות סמלי. במבט שני, העסק קצת יותר מורכב. הגבר מגלה את הנערה במבטו, אבל כך גם היא. היא מתחילה לשים לב לקשר המיני שבינו ובין אמה, ואולי מתעוררים בה ניצוצות של קנאה קלה; היא מתחילה להבחין בגופו; היא מתחילה להיות מודעת להשפעה שלה עליו. נראה שממש כמוה, גם האם (בגילומה הנועז והחשוף של קרן מור) חווה התעוררות מינית ממש כמו הבת – נרמז לנו שאחרי שנים של נישואים לגבר קצת דהוי, האם הגרושה מגלה את עצמה מחדש בזכות הרומן עם הבחור הצעיר והשרמנטי יותר.

אבל במבט עמוק, המימד העוסק באונס/גילוי עריות, משטיח את הסרט לקטגוריה של סרט העוסק בבעיה חברתית, במקום לשים לב שזו דרמה פסיכולוגית מרתקת, השוכנת בתוך נפשה השברירית של טרום-אשה. היופי של ״פרינסס״ נמצא בעובדה שזהו סרט שעוסק בזהות – זהות עצמית (ילדה מול הוריה) וזהות מינית (בת מול המגדר שלה). מתוך בריחה מהמודעות שלה מקיומו של העולם המיני שהיא פתאום מתוודעת אליו, נמלטת אדר מהבית ונתקלת ברחוב בנער הדומה לה להפליא. וזה הרגע שבו הסרט פונה אל הכיוון הסוריאליסטי, החלומי, שלו. האם אנחנו צופים במציאות או בהזיה. ואם זו הזיה, מתי היא התחילה? (שימו לב לרגע יפה שיכול לבטא את נקודת פיצול התודעה הזאת: אדר יושבת על קצה גג מביטה כלפי מטה, אולי שוקלת לקפוץ, כשהיא מבחינה פתאום מרחוק בנער, אלן, הולך מכות עם נער אחר. אנחנו רואים את אלן מנקודת מבטה של אדר, אבל אז אנחנו רואים את אדר נכנסת לשוט, שהיה אמור להיות מבעד לעיניה, מה שמותיר לנו מקום לתהות, האם כל ההיכרות שלה עם אלן היא סוג של המצאה אותה היא הוגה והוזה ברגע של יאוש וחיפוש אחר מפלט). ומכאן אפשר להמשיך להתלבט הלאה: אולי כל מה שקורה עם בן הזוג של אמה גם הוא חלק מסיוט, או מפנטזיה? איפה נקודת התפר שבין הדמיון שבראשה של הילדה ובין מה שקורה לה במציאות? ״פרינסס״ לא מסגיר את התשובות. ברצונכם, זהו סרט ריאליסטי לחלוטין על ילדה במצוקה המוצאת לה בן ברית מפתיע אותו היא מעצבת כרצונה; ברצונכם זה הכל בראשה, הפנטזיה המפנקת שהופכת לסיוט; ברצונכם, זהו תמהיל בין השניים, על תנועה הלוך ושוב מהראש אל המציאות, ובחזרה אל הדמיון. רגעים סגנוניים שמזכירים את ספייק ג׳ונז מחד גיסא ואת דיוויד לינץ׳ מאידך גיסא, מעצימים את תחושת החלום. הסרט נפתח בגיבורה שלו ישנה, ואמה מלטפת את שערה ומנסה להעיר אותה. אולי בעצם כל זה הוא רק חלום?

״פרינסס״. לבד על הגג

״פרינסס״. לבד על הגג

בביקורת המקורית שלי ביולי כתבתי כך: ״׳פרינסס׳ הוא סרט שברגעיו הטובים עוסק במיניות נזילה ומתגבשת, כמעט ׳אורלנדו׳ מקומי, על ילדה שמתלבטת לאיזה מגדר להצטרף. הצד השני שלו, בגלל הטיפול המעודן שבו, הופך את הצופה לסוג של פרוורט, המביט בפיתויה של ילדה כאילו שזו אגדת ילדים מתקתקה.״ הצפייה השניה מפנה את תשומת הלב לכך שעל זה ממש הסרט, על התגבשותה של זהות מינית ומגדרית. האם, שרוצה להיחשב ״כוסית״, רוצה להפוך את בתה הטום-בוי לנשית; בן הזוג שלה דווקא מתעניין במראה הנערי של הבת, וכחלק מהמשחק שלהם הוא קורא לה בלשון זכר; הילדה, לפיכך, מתפצלת לבן-בת, ומנסה להבין מה היא. ובתוך כך, יש לא מעט רמזים לכך שבן הזוג של האם הוא מישהו שדווקא מתעניין בבנים, יותר מאשר בבנות. המוטיב הזה – הבחירה במיניות – ממשיך את העיסוק של טלי שלום עזר אותו היא התחילה בסרטה הקודם והקצר, ״סרוגייט״.

ולמרות שאני אוהב את ״פרינסס״ יותר בצפייה שניה, אני לא נוטש את התחושה המקורית שלי, שזה סרט שיש בו גם נקודות חולשה. כל סצינה שעוסקת בצמד אדר ואלן מלאה יופי וקסם. הסנכרון המושלם בין שתי הדמויות ושני השחקנים, המגע העדין והאוורירי של הצילום, השימוש הכל כך יפה במוזיקה (זהו חד וחלק הסרט הישראלי עם המוזיקה הכי יפה לשנת תשע״ד, כפיים לידי אדר על עבודה מבריקה). הסצינות עם ההורים כל כך שונות בטון שלהן שזה כמעט סרט אחר.

את ״פרינסס״ ראיתי בפסטיבל ירושלים יום אחרי שראיתי את ״בן זקן״. שניהם סרטים של במאיות על ילדה שהוריה פרודים והיא גדלה בהזנחה ובהיעדר תשומת לב מצד מבוגרים, אף אחת המיוצרות לא הציגה את סרטה כאוטוביוגרפי, אבל בשני המקרים קשה להתכחש לתחושת האינטימיות וההזדהות העצומה שיש עם דמות הנערה, הרבה יותר מאשר עם דמות ההורה. בשני המקרים הורי הילדה עובדים במשמרות לילה ועייפים מדי כדי לשים לב למה שקורה אצלה. אבל המעניין הוא ש״בן זקן״ מתרחש בפריפריה החברתית, והמצוקה הכלכלית היא חלק מהסיפור; אבל המחאה של ״פרינסס״ אולי זועקת יותר: זה סרט שמתרחש בתל אביב, האם היא רופאה, המצב הכלכלי גבוה; אין מחסור בכסף, אבל יש מחסור רגשי. ב״פרינסס״ המחאה אינה חברתית או כלכלית, אלא מייצגת דור שבע ונוח, שעסוק אך ורק בפינוק עצמי, בהבטה נרקיסיסטית במראה, ובהפקרת הדור הבא.

 הביקורת הראשונה שלי על ״פרינסס״, יולי 2014.

נושאים: ביקורת

4 תגובות ל - “״פרינסס״, ביקורת”

  1. איתן 19 מרץ 2015 ב - 10:37 קישור ישיר

    הספיקה לי צפייה אחת כדי להבין שהסרט הזה הוא ברובו, הזיה/ סיוט של הילדה. זה אפילו קל להבין את זה מהשימוש המחפיר לטעמי שטלי שלום עזר עושה במוסיקה. וצריך להפריד: המוסיקה של ישי אדר מקסימה, מאוד יפה. השימוש בה בסרט, החיבור שלה עם התמונות – איום בעיניי. כל פעם שיש מוסיקה בסרט היא באה לסמן שעכשיו אנחנו בתוך התודעה של הילדה. לא במימד הריאליסטי. וזה ממש מכתיב לי את הקריאה של הסרט.

    ומכאן הגעתי לבעיה היותר עמוקה של הסרט, ואת זה גם אתה כותב:

    “אולי כל מה שקורה עם בן הזוג של אמה גם הוא חלק מסיוט, או מפנטזיה”

    וזה ממש עצבן אותי. כי בסיפורים של גילוי עריות יש הרבה מוטיבים של אשמה מצד הקורבן. אז אם כל הסרט מגיע מהצד של הילדה, מתוך התודעה שלה, להגיד שהיא פנטזה על יחסי מין עם האבא זו אמירה רדיקלית שאני לא יכול לקבל.

    כשכתבתי על הסרט בבלוג שלי בקיץ שעבר קיבלתי תגובה מאת בת הזוג של הבמאית, שאמרה לי שהכוונה היתה הפוכה לחלוטין. הסיפור הוא על הבריחה של הילדה ממה שקורה בבית. בריחה אל עולם דמיוני, אל חבר דמיוני. אמרתי: או.קיי, אז למה התחביר הקולנועי של הסרט הזה פגום? למה אותו מאבק ארוך ומטריד במיטה מגיע רק בסוף של הסרט? איך אני אדע ממה היא בורחת אם זה מגיע רק בסוף?

    מאוד לא אהבתי את “פרינסס”, והוא אפילו ממש עצבן אותי.

    נ.ב. ואוף-טופיק: אהבתי את התמונה שלך עם הטיפול הרציני שהיתה מוצגת כאן בבלוג במשך שנים. פתאום, כשאני נכנס לתוך הפוסטים, מקדמת את פני תמונה שלך מחייך. והתמונה הזו היא…די קריפית לטעמי.

  2. hamlet 20 מרץ 2015 ב - 9:02 קישור ישיר

    ג’ו פשי היה אומר
    Creepy how?

  3. אחת שראתה 20 מרץ 2015 ב - 17:19 קישור ישיר

    סרט גרוע!
    היה מבצע של כל הסרטים הישראלים ב-10 ש”ח והייתה לו הקרנה מוקדמת.
    סרט חסר כל פואנטה ואין בו שום התפתחות עליליתית.
    האולם היה כמעט מאויש במלואו, ועד סוף הסרט נשארו בודדים…מלא נטשו את האולם בזמן הסרט מרוב שהוא היה גרוע! (בחיים לא ראיתי כזה דבר..רק מראה כמה הוא לא טוב)
    בקיצור=- חבל על הזמן שלכם. לכו לסרט טוב יותר


השאירו תגובה