"סינדרלה״. מהומה רבה על לא דבר

בת ה-10 יצאה מסויגת מ״סינדרלה״. היא חיבבה את הסרט, בטון שאני כבר יודע לפרש כ״לא כל כך״, אבל פחות מ״מלפיסנט״ מהשנה שעברה. למה? ״כי ׳מלפיסנט׳ סיפר את הסיפור מנקודת המבט של המכשפה, וסיפר את הסיפור מזווית אחרת ולא מוכרת״. וואלה. ילדים הם מבקרי הקולנוע הטובים ביותר. אני מביא את מילותיה של בת ה-10 שלי בפתח הדברים, כי כשג׳ון לאסיטר והצוות שלו בדיסני יושבים לישיבת קריאטיב לקביעת סרטיהם הבאים, עליה הם חושבים. היא פשוט משוגעת על כל מה שדיסני. זה מדבר אליה במובן הכי פנימי. הדמויות של דיסני, ובייחוד ליין הנסיכות שלהם, הן חברותיה הטובות ביותר (ואחד מסעיפי ההוצאה הנכבדים של משפחתנו). ואם היא יצאה לא-כל-כך נלהבת מ״סינדרלה״, מישהו בדיסני צריך לערוך חשבון נפש.

אני מודה: ספק אם הייתי הולך ל״סינדרלה״ – גרסת הלייב אקשן בבימויו של קנת בראנה לסרט האנימציה מ-1950 – אילולא בת ה-10. אני מעריץ גדול של סרטי האנימציה של דיסני ונהנה מהם גם בלי בנותיי, אבל הרעיון החדש שלהם, להעביר את סדרת הנסיכות של דיסני לגרסאות לייב אקשן, נראה לי מיותר. הייתי קריר ל״מלפיסנט״, אני קפוא מול ״סינדרלה״. אני לא מוצא בסרט הזה שום ערך. אפילו להפך: הוא מפחית מערכו של ״סינדרלה״ המקורי. אחרי הצפייה בסרט, המחשבה שתכף מתחילים לצלם גרסת לייב אקשן ל״היפה והחיה״, האהוב עליי מבין סרטי האנימציה של דיסני, הפילה עליי עצב. אני די משוכנע שהם הולכים להרוס את זה.

מעניין לשוב ולצפות ב״סינדרלה״ של דיסני מ-1950, הגרסה שלהם לסיפור של שארל פרו (מי שגם כתב את ״היפהפיה הנרדמת״). באורך של 74 דקות, סרט האנימציה ההוא היה מאוד דליל בעלילה. כל כך דליל, שוולט דיסני וחבורתו היו צריכים להתאמץ מאוד ולהמציא עלילות משנה מאולצות כדי להוסיף דקות מסך, וכך נולדו הדמויות של העכברים שעוזרים לסינדרלה והמאבק שלהם בחתול לוציפר. עלילה חיננית כלשעצמה, שהשפיעה על כל סרטי דיסני מאז ועד היום שתמיד שיבצו דמות משנה של חיית המחמד השובבה של הגיבור/ה, אבל מיותרת מבחינת הסיפור. מאז 1950, הפך סיפור סינדרלה לא רק לבסיס ללא מעט סרטים המעבדים אותו מחדש (״סינדרלה״ של בראנה אינו טוב יותר מ״סינדרלה״ של דרו ברימור מ-1998, שנעשה בלי קשר לדיסני), אלא גם למוטיב חוזר בקומדיות רומנטיות – ״אשה יפה״, שנשא את מוטיב ה״סינדר-פאקינג-אלה״ שלו בגאווה, הוא כנראה המפורסם ביותר (ארנון מילצ׳ן, שהפיק את הסרט, סיפר פעם שברגע שהוא הבין שזה מעין סיפור סינדרלה, הוא החליט לקחת את הסרט לדיסני, שהם יפיצו אותו, וכך היה). אני חושב שאפילו ההצלחה הגדולה של ״גבירתי הנאווה״ על הבמה ובקולנוע בשנות ה-60, היתה קשורה להתענגות מסיפור סינדרלה – ובעיקר לרעיון הטרנספורמציה של נערה פשוטה וענייה, למלכת הנשף – יותר מאשר לשייקספיר ולג׳ורג׳ ברנרד שו, שפיתחו רעיונות כאלה בתקופות קדמוניות יותר. למרות ש״סינדרלה״ היה מושא התקפה מצד ביקורת פמיניסטית, יש גם מקום לשים לב לעובדה שלהבדיל מ״אילוף הסוררת״ או ״פיגמליון״, סינדרלה משנה את עצמה בכוחות עצמה, ולא כאקט בכפייה מצד הגבר השולט בה (נכון, השינוי הוא למען גבר, אבל אני – בגבריותי – מסרב לראות ברומנטיקה מוטיב אנטי-פמניסטי).

בראנה, המביים מתסריט שכתב כריס ווייץ (״רווק פלוס ילד״), לא נותן לנו דבר נוסף. לכאורה, נדמה בתחילה שאולי זו תהיה גרסה הנאמנה יותר למקור הספרותי, עם קצת יותר רקע על הוריה של סינדרלה, אך עד מהרה גם לסרט הזה נכנסות הדמויות של העכברים והחתולים, והסרט חוזר אל מחוזות הפנטזיה. הכניסה של האם החורגת ובנותיה, מפנות את הסרט לטריטוריית קאמפ, שמקומה הטבעי – מחוץ לסרטים של טים ברטון – היא באנימציה. קייט בלנשט, בתור האם החורגת, מוכיחה שעם שני אוסקרים וכשרון משחק מהגדול של דורה, גם היא יכולה להיות נוראית כשהיא נמצאת בידיים הלא נכונות. ואם ב״מלפיסנט״ השתוממתי אל מול הרוויזיוניזם הקיצוני שעבר סרט האנימציה, הרי שב״סינדרלה״ אין לזה זכר. זהו רימייק נאמן לחלוטין לגרסה של דיסני, בהבדל פורמט בלבד – אנימציה מול לייב אקשן. פתאום המעשה של ״מלפיסנט״ נראה חתרני ומקורי עוד יותר. אם כבר מספרים מחדש את הסיפורים של דיסני, אז באמת לספר אותם מחדש. רוצים את סינדרלה בגרסת ״מלפיסנט״? תמצאו את זה ב״אל תוך היער״ (גם הוא בהפקת דיסני). אם לייב אקשן, אז ככה. מדמם.

וזה מפליא אותי: למה אנשי דיסני הנוכחיים חושבים שלייב אקשן ילהיב את ילדות המאה ה-21 יותר מאשר סרטי האנימציה? אני חייב להודות: כשזה מגיע לאגדות ילדים, אני מעדיף אותן באנימציה. זה נראה על-זמני, וזה מרחיק אותנו מזיהויים של זמן/מקום/רציונל, זה מתקיים בעולם בלתי קיים. בלייב אקשן אני מיד שואל את עצמי ״איפה זה קורה?״, ״מתי מתרחש הסיפור?״, ואני מצפה להגיון עלילתי ריאליסטי יותר, שתמיד הורג סיפורים כאלה. וולט דיסני היה גאון בכך שהוא הפך את הסיפורים-לפני-השינה לסרטי אנימציה מוזיקליים, ואני מתחיל לחשוש שהםאזה הנוכחית של האולפן להפוך את הסרטים האלה לסרטים אמיתיים, תהיה במקרה הטוב ביותר אנקדוטה זניחה, ובמקרה הגרוע בעלת השלכה הרסנית למורשת האנימציה שלהם. מנחם גולן, אני צריך להגיד, לא עשה את זה פחות טוב בסדרת סרטי האגדות שלו. כלומר, בראנה עושה את זה גרוע כמוהו. החתול במגפיים יכול לעבוד רק באנימציה, לא כשמגלם אותו כריסטופר ווקן.

============

"קדחת הקרח״. קטלוג קניות

אבל בואו נודה על האמת. האטרקציה האמיתית של ״סינדרלה״ אינה הסרט עצמו, אלא מה שבא לפניו. גם עבור בת ה-10, יום חמישי היה יום חג לאומי בגלל שלפני ״סינדרלה״ הוקרן סרט קצר עם הדמויות שהיא כה אוהבת מ״לשבור את הקרח״. דומני שחלק ניכר מהצופות באולם שלנו היו שם מאותה סיבה ממש. ״קדחת הקרח״ (״Frozen Fever״) הוא הסרטון הראשון שנועד כנראה לבדוק האם מעריצי ״לשבור את הקרח״ יהיו מוכנים לקבל עוד מזה. בדרך: ״לשבור את הקרח״ בברודוויי ו״לשבור את הקרח 2״. ובכן, כאן בת ה-10 יצאה הרבה יותר מרוצה. הסרט הקצר בן 7 הדקות הוא בעיקרו שיר חדש מאת הזוג רוברט לופז וקריסטן אנדרסון, שכתבו את שירי הסרט המקורי, ועם רעיון חדש שבטח העלה דמעות של התרגשות בקרב מעריצי ומעריצות ״לשבור את הקרח״ בעולם: יום הולדת! אם יש דבר אחד שבנות 10 אוהבות יותר מ״לשבור את הקרח״ זה יום הולדת, ולכן הסרט הקצר עוסק ברצונה של אלזה לחגוג לאנה יום הולדת מושקע, אבל הרעיון הזה מתקלקל כשמתברר שלאלזה יש שפעת. טוב, מספיק דיבורים. הנה השיר:

כמי שחיבב את ״לשבור את הקרח״ (אבל עדיין חושב ש״פלונטר״ היה טוב יותר), הסרט הקצר היה בעיניי בלתי מרשים. מעט מדי בדיחות, הברקות או אפילו רעיונות. אבל בעוד בת ה-10 מתחילה לזמזם את השיר החדש בכפייתיות, הוריה הביטו על המסך בפלצות כשהם מתחילים לספור את כמות המוצרים שדיסני יכולים להתחיל להכניס לייצור בעקבות הסרט הזה. צמיד, ארמון, שמלה חדשה (ירוקה!) והמון בובות קטנות של אנשי שלג שנוצרים בכל פעם שאלזה מתעטשת. כן, קבלו את הלהיט החדש של חנויות דיסני לעונת האביב: בובות נזלת.

ציוץ