פצעים ונשיקות: אלכס גיבני רץ בין ג׳יימס בראון, סיינטולוגיה, פרנק סינטרה ותל אביב
פול האגיס, סיינטולוג לשעבר, בסרטו של אלכס גיבני
אחד הסרטים שהכי אהבתי בפסטיבל דוקאביב הקודם (2014) היה ״Finding Fela״, דיוקן סוחף של המוזיקאי האפריקאי, האקטיביסט הפוליטי, והאל הדיוניסאי, פלה קוטי. הבמאי של הסרט היה אלכס גיבני, שכבר זכה באוסקר על סרטו התיעודי ״מונית לצד האפל״, על השימוש של הממשל האמריקאי בעינויים במלחמתם בטרור. בשנה שחלפה מאז, גיבני הספיק להשלים ולהוציא ארבעה פרויקטים דוקומנטריים חדשים: ״מיסטר דינמיט, נסיקתו של ג׳יימס בראון״, ״סיינטולוגיה וכלא האמונה״ (שהוקרן בפסטיבל סאנדאנס לפני שלושה חודשים), ״סטיב ג׳ובס״ (שהוקרן בפסטיבל SXSW לפני חודש) ו״פרנק סינטרה: הכל או לא כלום״, מיני סדרה בת ארבע שעות שהוקרנה ב-HBO לפני שבוע וחצי. שני הסרטים הראשונים ברשימה הזאת – הסרט על ג׳יימס בראון והסרט על הסיינטולוגיה – יוקרנו בפסטיבל דוקאביב הקרוב, שייפתח ב-7 במאי. ארבעה פרויקטים אימתניים ושאפתניים שיוצאים כולם בשנה אחת. גיבני הצליח להקים מפעל דוקומנטרי, שמייצר סרטים בעיקר ל-HBO, ומעסיק עשרה עובדים קבועים וצוותים מתחלפים של תחקירנים שעובדים על פרויקטים שונים במקביל. הוא מראיין בעצמו ומביים את סרטיו, אבל את ההפקה הוא מטיל על אנשים שונים שיקדמו כל פרויקט בקצב שלו. גיבני טוען בראיון ל״הוליווד ריפורטר״ שהעבודה הסימולטנית דווקא מאפשרת לו לקחת את הזמן ולהיות סבלני עם כל פרויקט. ״אי אפשר לדעת מתי מרואיין מסוים יסכים סוף סוף להתראיין״, הוא אומר. ואז, בזמן שמחכים למרואיין סרבן לסרט אחד, הוא מתקדם עם פרויקט אחר. העריכות מתקיימות במקביל. וכך קורה שהוא מסיים שלושה פרויקטים שונים כמעט בצמוד.
הסרט על הסיינטולוגיה יצר כותרות אחרי בכורתו בסאנדאנס, הפך בסוף מרץ לסרט התיעודי הכי נצפה של HBO, וכבר מסומן בתור מועמד בולט ראשון במירוץ לאוסקר של 2016. אנשי HBO הודו – עם קצת הומור – ש-160 עורכי דין עברו על הסרט הזה, מתוך הבנה שראשי הכנסיה הסיינטולוגית יעשו מה שהם תמיד עושים כשמישהו תוקף אותם – יתקפו בחזרה.
ארבעת הסרטים האלה לא רק מציגים את קצב העבודה של גיבני, אלא גם את הנושאים שמעסיקים אותו: מוזיקה ופוליטיקה. הסרט על ג׳יימס בראון והסדרה על סינטרה, ממש כמו הסרט על פלה קוטי, והסרט על ג׳ניס ג׳ופלין עליו הוא עובד כעת, הם פורטרטים של איקונות מוזיקליות. הסרטים מציגים בקטעי ארכיון את סיפורם של המוזיקאים, ובקטעי ראיונות עם אמנים עכשוויים, את השפעתם על התרבות העכשווית. לסדרה על סינטרה הוא קרא ״הכל או לא כלום״, על שם אחד משיריו, אבל זה שם שמתאים לכל הפורטרטים המוזיקליים שלו העוסקים ביוצרים שמגיעים מרקע של מצוקה, והמוזיקה הצילה את חייהם. הסרט על ג׳יימס בראון (שיוקרן, כאמור, בדוקאביב הקרוב וזמין לצפייה כבר עכשיו ב-VOD של יס דוקו) והסדרה על פרנק סינטרה נפתחים עם סיפור כמעט זהה, שבו אנחנו למדים ששני הזמרים האלה גדלו במשפחות עניות, בשכונות מצוקה, ושניהם, בתור ילדים, רקדו בברים לשעשוע גברים שתויים, שנתנו להם מטבעות שפרנסו אותם. שניהם מבינים, בשלב מוקדם בחייהם, שעם ריקוד ושירה הם יכולים להשיג כסף והופכים את זה למשלוח היד ולייעוד שלהם.
אבל נדמה שפרסומו האמיתי של גיבני לא מגיע מסרטי המוזיקה שלו, אלא מסרטי התעודה האקטואליים, שכמעט תמיד מצליחים לייצר כותרות. הוא הציג את הסקנדל הכלכלי הגדול של תאגיד אנרון בסרט ״אנרון: האנשים הכי חכמים בחדר״; ב״לקוח מספר 9״ הוא חשף את הסיפור המלא מאחורי אליוט ספיצר, מושל מדינת ניו יורק, שהיה התובע הכללי האגדי של המדינה, אבל שירת שנה בלבד כמושל, לפני שנאלץ להתפטר אחרי שנחשף הוא נוהג להזמין אליו זונות ונערות ליווי (ולשלם להן מקופת המדינה); הוא הציג את הצד האפל באישיותו של ג׳וליאן אסאנג׳ בסרטו ״וויקיליקס, אנחנו מוכרים סודות״; הוא חשף את מבוך סקריו המפותל והמטריד של לאנס ארמסטרונג ב״השקר של ארמסטרונג״; ולפני שהוא הגיע לסיינטולוגיה, הוא כבר עסק בדתות ובהשפעתן ההרסנית כשיצר את הסרט התיעודי על פרשיות הפדופיליה בכנסיה הקתולית.
מתוך ״סיינטולוגיה וכלא האמונה״
ועכשיו, עם סרטו ״להיות צלול: סיינטולוגיה וכלא האמונה״ הוא שוב מייצר כותרות, בסרט שהשפעתו עדיין ממשיכה להתגלגל. גיבני, בכל המקרים האלה, לוקח נושאים חמים, הישר ממכונות הדפוס, ומצליח להוציא אותם מתחום הרפורטז׳ה ולהפוך אותם לסרט קולנוע, כזה שמעביר את צופיו ואת דמויותיו, מהלך דרמטי ורגשי. גיבני אוהב לבנות את סרטיו סביב המבנה של ״עלייתו ונפילתו״. לתאר באור אוהד את אופוריית ההצלחה, שתמיד מובילה לשאננות ולסיאוב ומשם לשקרים ולהשחתה – בין אם אלה ראשי תאגיד אנרון, או לאנס ארמסטרונג, גיבני עוסק בדמויות שהשתן עלה להם לראש, שהפכו גדולות, חזקות ומצליחות מדי, ושנפלו בגלל חולשותיהן האנושיות. והסרט שלו על הסיינטולוגיה הוא לא רק שעתיים מרתקות וסוחפות, הוא גם סרט שמציג כתב תביעה מגובש היטב ומפליל מאוד לארגון שפשוט נהיה חזק, אלים ואימתני מדי, ארגון שמצליח להוריד ממשלות על ברכיהן.
אני מודה, היו לי חששות לפני הצפייה בסרט על הסיינטולוגיה. בתור יהודי מאמין, תהיתי האם גיבני יבחר לצאת למתקפה על דת רק משום היותה דת. אני מודה, אדם המתבונן מן החוץ יוכל ליצור סרט תיעודי מביך למדי על כמה מעקרונות האמונה והפרקטיקה של היהדות. הפרק על תפילין, לבדו, עשוי לגרום למיליוני צופים בעולם להירתע ולשאול ״וואט דה פאק?״, שלא לדבר על הקטע עם הלולב. אמונה ויישומיה יכולים להישמע משונים למדי למי שאינו מאמין (או שהוא מאמין באמונה אחרת). אבל גיבני בכלל לא בוחר ללכת בדרך הזאת. למעשה, הוא מתייחס לעניין הדתי באופן הוגן למדי. הבעיה שלו עם הסיינטולוגיה אינה דתית או אמונית, אלא ממסדית: הוא מציג את הכנסייה הסיינטולוגית כגוף אפל שהוא בחלקו מעין ק.ג.ב ובחלקו מעין ארגון פשע. גוף שטירוף ומגלומניה מניעים אותו. ואולי זה גורלו שכל גוף שנהיה גדול ומסואב, והופך את עיקר מהותו לשימור העצמי שלו, ולא לעיסוק שלשמו הוא הוקם.
גיבני מראיין כמה מהאנשים שהיו הבכירים ביותר בסיינטולוגיה והחליטו לפרוש ממנה בעשר השנים האחרונות. רובם אנשים שהיו מקורבים מאוד לראשי הכנסייה, ושמציגים טקטיקות מבהילות של איסוף מידע ושימוש בו למטרות שליטה וסחיטה. ובעיקר, טוען גיבני: סיינטולוגיה אינה דת כלל. הסיבה היחידה שסיינטולוגיה נחשבת כדת היא בגלל שפקידי מס ההכנסה האמריקאים קיבלו החלטה – שהם היחידים באמריקה בעלי הזכות לקבל את ההחלטה הזאת – להגדיר את הסיינטולוגיה כדת. זה קרה אחרי קמפיין מסיבי מאוד מצד הסיינטולוגים שהכניס את מס ההכנסה למצור משפטי אגרסיבי מאוד: הסיינטולוגים רצו הקלות במס, מחיקה של חובותיהם לרשויות המס והגנה על בסיס התיקון הראשון לחוקה. מס הכנסה, אחרי שנים של חקירות על אי תשלום מיסים, לבסוף נכנע. הסיינטולוגיה הוגדרה כדת וחובותיה נמחקו. אבל, כפי שמעידים הדוברים, זו אינה דת, זו כת. ולמעשה, זו אפילו לא כת: זו דיקטטורה צבאית.
הנבל בסיפור של גיבני הוא דיוויד מיסקביג׳, מי שעומד בראש הסיינטולוגיה מאת מותו של ל׳ רון האברד, מייסד התנועה. החלק בתחילת הסרט העוסק בדמותו של ל׳ רון הבארד וכתביו עשוי באופן שקול דעת. הבארד, מסביר גיבני, יזם שיטה לעזרה עצמית, לריפוי הנפש מחסימות רגשיות, שיטה להתמודדות עם טראומות, מעין גרסה מתוחכמת לפסיכואנליזה, מאת האיש שחשב שפסיכואנליזה היא קשקוש מזיק המיועד רק לחולי נפש. בחלק הזה, הפותח את הסרט, אני למשל הופתעתי סוף סוף לראות מה הקשר בין דמותו של הבארד ובין הדמות שמגלם פיליפ סימור הופמן ב״המאסטר״״ ושהיו דיווחים שהסרט מציג את מייסד הסיינטולוגיה באור שלילי. ״המאסטר״ הוא סרט שבעייתי מאוד לראות בו סרט על סיינטולוגיה, אבל ההשראה לדמותו של הבארד כעת ברורה לי, וכן המהלך: אדם שמצא דרך להתגבר על מצוקות נפשיות ונוירוזות קטנות, והטיפול הזה הופך ללהיט סלוני, והופך למקור הכנסה עצום עבור האיש, שהולך ומשקיע את כספו בקניית נדל״ן, וברצון להפוך ממורה לגורו, ומגורו לשליט עליון, שהופך שיטה טיפולית לדת.
אחד הדוברים הבולטים בסרט הוא פול האגיס, מי שזכה באוסקר על ״התרסקות״ וכתב את הסרט זוכה האוסקר, ״מיליון דולר בייבי״. אחרי עשרים ומשהו שנים כסיינטולוג, הוא עזב את הכנסיה ב-2009. הסיפור שלו מרתק: הוא מסביר יפה איך הרעיונות הבסיסיים של הבארד אינם משוללי יסוד, ושיש בהם אפקטיביות מסוימת, אפקטיביות של דור קר ומרוחק רגשית, שמגלה ששיחה ואינטראקציה אנושית יוצרים תחושה נעימה. שיטה שיש בה אלמנטים חיוביים של העצמה אישית. האגיס הוא עדות לכך: כוחות הנפש שהוא השיג כזכות הסיינטולוגיה הפכו אותו, ולרגע קט, לווינר הגדול של הוליווד, לאחד התסריטאים הגדולים של שנות ה-2000. אבל אז גם הגיעה ההתפכחות, על כך שהסיינטולוגיה היא גם ארגון דרקוני, שבצע כסף ושליטה עומדים לנגד עיניו, ולא טובת חברי הארגון, שנאלצים לשלם סכומים עצומים של כסף כדי להתקדם בדרגות הארגון.
טום קרוז ודיוויד מיסקביג׳, האפיפיור של הסיינטולוגים, והאיש שדאג להפריד את קרוז מאשתו, ניקול קידמן
וכך, כל המרואיינים בסרט מדברים על האופוריה של ההתחלה, ועל ההתפכחות שבסוף, על ההתעוררות משטיפת המוח. אנחנו פוגשים את יד ימינו של מיסקביג׳, שמשימתו ב-1999 היתה להביא לגירושים של טום קרוז מניקול קידמן. והוא הצליח במשימתו. היא הרחיקה אותו מהסיינטולוגיה, היא לקחה אותו לשנה של צילומים בלונדון לסרט של קובריק, ״עיניים עצומות לרווחה״, והסיינטולוגיה איבדה את השגריר הראשי שלה לאנושות. אחרי שהכניסה הצליחה – באמצעות בלשים פרטיים – להפריד בין טום וניקול, הוא חזר להיות הסיינטולוג המפורסם בעולם. גיבני מציג את קרוז ואת ג׳ון טרבולטה כדמויות טראגיות, אסירות בתוך ארגון ששולט בהם באמצעות פינוקים (לאגו, בעיקר) אך גם באמצעות סחיטה – כל וידוי שקרוז ביצע בימיו כסיינטולוג, מתועד ומדווח. יש לו עליו חומר שיכול לפגוע בו.
גיבני בונה את סרטו כך שהוא יסתיים עם קריאה לפעולה. הוא קורא לטום קרוז לחשוף את האמת על פעילות הסיינטולוגיה, והוא קורא לממשל האמריקאי לבטל את המעמד של הסיינטולוגיה כדת. גיבני, לא אדם דתי, מקדיש דקות בסרטו כדי להבהיר: אין לנו שום דבר נגד דת ואמונה, אלא שהסיינטולוגיה אינה דת או אמונה.
ועכשיו, מתברר שגיבני וצוותיו גם מסתובבים בתל אביב. בשבועות האחרונים אני שומע על כמה וכמה קולנוענים מקומיים, שעובדים על תחקיר לאחד מסרטיו הבאים של גיבני שיצולם בחלקו בישראל. הם חתומים על הסכמי סודיות מפחידים למדי, ולכן לא יכלו לספר לי על מה הסרט. כשפניתי וביקשתי מגיבני שיספר על מה הסרט והוא ענה בקצרה: ״אני כרגע יכול רק להגיד שמדובר בתעלומה בינלאומית״.
יאיר, לפני הכל מאוד נהניתי לקרוא, כרגיל. שנית, כיצד ניתן ליצור איתך קשר באופן פרטי?
סרט מעולה, ביקורת מצוינת!
אהבתי את הביקורת שלך יאיר! מדויקת מאוד. סרט חובה. אלכס גיבני פשוט גאון.