רוי שיידר רואה את הכריש תוקף. ״מלתעות״

האזינו לפודקאסט הקולנוע השבועי של ״סינמסקופ״ ורדיו הקצה. כאן (כולל רשימת השירים המנוגנים) או ממש כאן (בלי לעזוב את הדף הזה).

השבוע אני מארח באולפן את תומר קמרלינג, מבקר הקולנוע של ״בלייזר״ ו״פנאי פלוס״, ואדם שלידו הערצת ספילברג שלי נראית כמו תחביב לשעות הפנאי. הוא ממש בקיא. קמרלינג כתב על ההשפעה שהיתה ל״מלתעות״, ולהצלחה העצומה שלו בקיץ 1975, על כל מערך השיווק וההפצה של הוליווד מאז – ועל כך שזה למעשה הסרט שהוליד את המושג ״סרטי קיץ״.

בשיחה שלנו דיברנו על כך, אבל גם על האופן שבו ספילברג ביים את הסרט, איך התגבש התסריט, מה היו התקלות בהפקה שגרמו לימי הצילום ולתקציב לשלש את עצמו. הטענה העיקרית שלי היא שכל אסטרטגיית השיווק החדשנית של ״מלתעות״, שמאז הפך הנורמה – פרסום רחב ידיים בתקשורת האלקטרונית, הפצה סימולטנית במאות בתי קולנוע בכל רחבי אמריקה, מרצ׳נדייזינג – כל זה לא היה עובד אם ״מלתעות״ לא היה סרט כל כך טוב. אנחנו מדברים על ״מלתעות״ 40 שנה אחר כך, לא בגלל שהוא היה הראשון שהופץ ב-400 בתי קולנוע, אלא כי זה היה ונותר סרט גדול – סרט אימה, סרט אסונות, סרט מסע אקזיסטנציאליסטי, ודרמה פוליטית פרנואידית (כיאה לסרט שצולם במקביל לפרשת ווטרגייט) – שהקהל זיהה אותו מיד והגיב אליו בפול ווליום. ״מלתעות״ הצליח כי הוא היה מעולה, והוא הצליח שוב ושוב, בכל פורמט חדש שבו הופץ. חודש וחצי אחרי הפצתו, הוא הפך לסרט הקופתי ביותר בכל הזמנים, כשהוא מדיח מהצמרת את ״הסנדק״ (שנתיים אחרי ״מלחמת הכוכבים״ ידיח אותו). העניין הוא שכל מי שבא אחריו רצה גם להיות להיט ענק, אבל בהיעדר סרט ממש טוב, לא נותרה ברירה אלא לזייף את זה: לצאת במאות, וכיום כבר באלפי עותקים, כדי שהקהל יטעה לחשוב שמדובר בסרט באמת כביר.

בשיחה שלי עם קמרלינג אנחנו גם שומעים קצת מהפסקול זוכה האוסקר של ג׳ון וויליאמס, שהיה כה אפקטיבי בבניית המתח והאימה; נשמע סצינה מתוך הסרט; וננגן עוד כמה שירים שצעדו גבוה במצעדי הפזמונים של 1975. הידעתם, למשל, מה היה השיר שהיה במקום הראשון במצעד בשבוע שבו ״מלתעות״ יצא ביוני 1975?

כדי לעזור לנו להסביר למה ״מלתעות״ הוא בראש ובראשונה קולנוע משובח, ומה הגדולה של ספילברג כבמאי – כבמאי שרוצה להיות ההיצ׳קוק החדש, ולכן מחקה אותו, אבל גם מצליח להבריק ולחדש בכוחות עצמו ולא רק כמי שמושפע מקודמיו – הנה כמה סרטי וידיאו שעושים עבודה נפלאה בניתוח ״מלתעות״ לפרטי פרטים.

1. ״מלתעות״, הגרסת המוערת

לפני שניים יצר ג׳יימי בנינג את הגרסה האולטימטיבית של ״מלתעות״: הסרט כולו, כשהוא מוצג בליווי ערוץ קריינות של ספילברג ושותפיו לסרט, המספרים על כל הצדדים מאחורי עשיית הסרט, ההחלטות והתקלות. בנינג ליקט ראיונות לתקשורת, סרטי תעודה וערוצי פרשנות מהוצאות הדי.וי.די השונות ויצר פסקול רצוף של הסברים מאת האנשים עצמם. בנוסף: כותרות תרגום מוסיפות פרטי טריוויה. בנוסף, הוא מוסיף סצינות שירדו בעריכה, וכן דיאגרמות ותוספות המסבירים איך צילמו סצינות מפתח. זה נמשך שעתיים וחצי. תתחילו עם עשר הדקות הראשונות.

2. הסצינה ההיא, בחוף

ללא ספק, הסצינה האיקונית ביותר של ״מלתעות״, המפורסמת ביותר, זו שלופתת את הצופה מיד בתחילת הסרט ומבהירה לו שהוא בידיו של מאסטר, היא זו שבה ברודי (רוי שיידר), מפקד המשטרה הטרי של עיירת נופש קטנה, יושב על החוף, מודאג מקיומו של כריש שאיש על החוף לא יודע שהוא קיים מלבדו, וחוזה במו עיניו בתקיפה כזאת שמתרחשת, כשהוא חסר אונים להושיע. הסצינה שמגיעה לשיאה עם הדולי-אין-זום-אאוט המהיר, שזכה לכל כך הרבה חיקויים אחר כך, אפקט צילומי שמתאר הלם וסחרור חושים. אם יש לכם רק דקות בודדות להשקיע ב״מלתעות״ היום, קחו רק את הניתוח המקיף של ג׳וליאן פלמר על הסצינה הזאת, ושלל האופנים שבהם ספילברג הושפע בה מהיצ׳קוק:

3. תשע סצינות

כדי להמחיש לנו ש״מלתעות״ הוא בית ספר לקולנוע, הנה וידיאו שלוקח תשע סצינות מהסרט ומפרק אותן שוט-שוט, ומראה איך ספילברג בונה מיזנסצינה – התנועה במרחב של השחקנים והמצלמה. צריך לזכור: ״מלתעות״ סרטו הארוך השלישי של ספילברג (״דואל״ ו״שודרלנד אקספרס״ קדמו לו), אבל למעשה זה הסרט האמיתי, הרשמי, הספילברגי הראשון שלו – שנעשה עם תקציב נאות, ושייצג את סוג העשייה שספילברג יתפרסם איתה – סרטי פופקורן בידוריים ואפקטיביים, אבל שיש בהם גאונות קולנועית וגם אמירה חברתית חתרנית וקודרת יותר ממה שנדמה לעין שרואה בסרטים האלה סתם ״מיינסטרים״.

4. השוט הארוך

והנה טוני ז׳ו, אולי המפורסם מבין יצרני מאמרי הווידיאו בווימיאו, שמציג את אחת החתימות הגדולות של ספילברג כבמאי: השוט הארוך, שהוא תמיד וירטואוזי ומלא אנרגיה, שדוחס סצינה שלמה לתוך שוט בודד, אבל גם מספיק קצרה כדי שרוב הצופים כלל לא ישימו אליה:

ציוץ