אנדרו ג׳ארקי ורוברט דרסט ב״הג׳ינקס״. באמריקה, רק מיליונר יכול להפיל מיליונר

מה היה האירוע הטלוויזיוני הגדול של השנה עד כה? שידור הסדרה ״הג׳ינקס״ ב-HBO. מה הוא האירוע הקולנועי הגדול של השנה עד כה? הסרט התיעודי על הסיינטולוגיה שביים אלכס גיבני, שהוא הסרט הראשון השנה שהתחילו לדבר עליו לגבי אוסקר. גם הסרט על קורט קוביין שביים ברט מורגן, הוא אירוע. מבחינה קולנועית ורגשית, שלושת היצירות האלה מסעירות רגשית וחכמות קולנועית יותר מ״מהיר ועצבני 7״ או ״הנוקמים 2״, אלופי הקופות עד כה. ואחרי ארבעה חודשים של אכזבות בבתי הקולנוע, מה הוא הסרט הכי טוב שהופץ בישראל עד כה ב-2015 לדעתי? ״מלח הארץ״ התיעודי של וים ונדרס.

מה קורה כאן?

אני, שתמיד אעדיף סרט עלילתי על פני סרט תיעודי, מרגיש איך תפיסת העולם הזאת שלי מתחילה להיסדק. מבחינה קולנועית, הסרט על קורט קוביין משוכלל לא פחות מכל סרט עלילתי, ומעניק חוויה ויזואלית ומוזיקלית פנומנלית. מבחינת מתח, ״הג׳ינקס״ הוא דרמה מורטת עצבים ורבת תפניות. ומבחינה תסריטאית? הקולנוע התיעודי של השנים האחרונות הוא בית ספר לתסריטאות ולמבנה. בכל כמה דקות יש תפנית חדה ומפתיעה.

שידור ״הג׳ינקס״ של אנדרו ג׳ארקי, כמו גם סרטי דוקאביב, פסטיבל הקולנוע התיעודי המתקיים כעת בתל אביב, התחילו לי לחשוב מחדש על כל העניין של קולנוע תיעודי. מבחינתי, זו ממש מהפכה במחשבה. אולי התעוררות. הנה מאמר שכתבתי החודש בנושא:

חמש הערות אפרופו ״הג׳ינקס״

פורסם בגיליון אפריל 2015 של מגזין ״ליברל״

״הג׳ינקס״, סדרה תיעודית בת שישה בהפקת HBO, יצרה בחודשיים האחרונים כותרות בעולם כשהיא מככבת במדורים השונים של העיתונים ואתרי החדשות: גם בעמודי האקטואליה וגם בעמודי התרבות. בעמודי האקטואליה, כי ״הג׳ינקס״, בבימויו של אנדרו ג׳ארקי, הצליחה להיות סדרה נדירה בכך שהיא ייצרה חדשות של ממש, והביאה למעצרו של אדם, ככל הנראה רוצח, ואולי סיפקה ראיות לפיענוח שני מקרי רצח בלתי פתורים. בעמודי התרבות, כי ״הג׳ינקס״, בהיותה מוגדרת כסדרה דוקומנטרית, נכנסת לפיכך לתוך התיוג של ״בידור ואמנות״, ולכן ראויה לניתוח כיצירה אמנותית. זאת, להבדיל מכתבות תחקיר של מחלקות החדשות והמגזין של התקשורת, שאמורות ממילא לחשוף אמת לא מוכרת, ולכן רק לעיתים נדירות זוכות לניתוחים על האתיקה והאסתטיקה של הטכניקות הטלוויזיוניות והקולנועיות שבהן הן השתמשו. כשזה מגיע ל״הג׳ינקס״ השאלות הבסיסיות היו ״האם אמנות יכולה לשנות את המציאות?״ וגם ״האם ׳הג׳ינקס׳ היא בכלל אמנות או עיתונות?״. כי אם זו היתה כתבת תחקיר, היא היתה זוכה בפוליצר, אבל לא זוכה ברייטינג ובכותרות. אז כן, יש כאן, בראש ובראשונה, יצירה אמנותית, לפני שהיא עיתונאית, כי הטכניקה הסיפורית והדרמטית שבה השתמשו ג׳ארקי ושות׳ כדי לספר את הסיפור הזה, היא שהפכה את הסדרה הזאת ליצירת אמנות ובידור סוחפת (שבסופה גם שיגרה נוק-אאוט שהוציא אותה מרובריקת הבידור והביא אותה אל מחלקת האקטואליה).

התקציר,למי שהחמיץ:כבר30שנה שאמריקה יודעת שרוברט דרסט רצח את אשתו בתחילת שנות ה-80.אלא שדרסט,יורש נדל״ן ומיליארדר,שלא מעט ממגדלי קו הרקיע של ניו יורק (ביניהם הליברטי טאוור) נמצא בבעלות משפחתו או בניהולה, הצליח בזכות עושרו ועוצמתו וקור רוחו, להתחמק מעונש. במקרה של אשתו, הפרשה עדיין מתויקת כמקרה היעדרות, ובהיעדרה של גופה מעולם לא נפתחה חקירת רצח. שלושים שנה אחר כך, שמו של דרסט עלה שוב לכותרות, אחרי שהואשם ברצח שכנו ובביתור גופתו בטקסס. הפעם דרסט נתפס, נעצר והואשם. הוא אפילו ברח אחרי שהוא שילם ערבות ולא הגיע להקראת כתב האישום. הוא נלכד שנית, והועמד למשפט. הוא הודה – הוא הודה! – בכך שהרג את שכנו וביתר את גופתו, ויצא זכאי במשפט (כי הוא הודה בהריגה אבל הואשם ברצח). שלושה אנשים הקרובים לדרסט נרצחו או נעלמו בשלושת העשורים האחרונים, קרוב נוסף (אחיו) זכה לאיומים על חייו. דרסט הסביר שמדובר במזל רע, בג׳ינקס, שרודף אותו. אבל האמריקאים תמיד ידעו שהוא אשם. גם כי הראיות היו נגדו, גם כי הוא היה אקסצנטרי, וגם כי הוא היה עשיר כקורח. והאמריקאים תמיד חושדים בעשירים. המשונה הוא שכוחות השיטור, הבילוש והמשפט של אמריקה היו זקוקים לסדרת טלוויזיה כדי לעצור אותו. סדרה, שבאופן כמעט אגבי, לכדה את האיש המשונה הזה, מתוודה על פשעיו.

ההצלחה של ״הג׳ינקס״, גם כבידור משובח וגם כסדרה שהניבה סקופ נדיר, מעלה כמה וכמה סוגיות מעניינות לעיון מעמיק. הנה כמה מהן:

א.

מה חזק יותר, קולנוע עלילתי או קולנוע תיעודי?

באופן כללי, לשאלה הנ״ל יש לי תחושה חד משמעית: קולנוע עלילתי. רוצים להשפיע על השיח הציבורי? להיכנס לתוך הקנון? זה יקרה רק באמצעות יצירה בדיונית ולא דוקומנטרית. קודם כל, בגלל שיהיה לזה יותר קהל. ויותר תשומת לב תקשורתית. וסרטים עלילתיים, גם אם הם מבוססים על סיפור אמיתי, הופכים לאירועים. סרטי תעודה לא. הדוגמאות לכן אינסופיות (אגב, אני חושב שהקולנוע גם חזק יותר מהטלוויזיה ביצירת השפעה תרבותית ארוכת טווח, אבל זה דיון אחר). ״הג׳ינקס״, לפיכך, מקלקל לי את הטיעון. אנדרו ג׳ארקי יצר את הסדרה התיעודית אחרי שכבר ביים סרט עלילתי על הנושא הזה, ״כל הדברים הטובים״ מ-2011 (עם ריאן גוסלינג בתור דמות שנכתבה בהשראת דרסט), המספר על מקרה ההיעלמות וכנראה הרצח של אשתו הראשונה של דרסט. אבל הסרט בא והלך ולא עשה דבר. יש לכך סיבה: הוא לא היה טוב. ג׳ארקי תיחקר היטב את הנושא, והציג סרט עלילתי שמציג את רצף ההתרחשויות המשוער, כפי שהם ככל הנראה קרו, אבל מעולם לא הוכחו. אבל הסרט לא עבד. הסרט היה כל כך זניח, שהוא דירבן את דרסט האמיתי להתקשר לג׳ארקי (כנראה במידה בלתי מבוטלת של התנשאות) ולהציע לו שיראיין אותו. איך זה קרה? אולי כי…

ב.

האם אנדרו ג׳ארקי הוא בר המזל הכי גדול בעולם?

בתחילת שנות ה-2000 החליט אנדרו ג׳ארקי להשיק קריירה כבמאי דוקומנטרי. גם היה לו נושא לא רע: סיפורם של ליצני ימי ההולדת של עשירי מנהטן. הוא התחיל לתעד את שגרת יומו של הבכיר והמוצלח ביותר מבין ליצני ימי ההולדת: דיוויד פרידמן. רק כשהם ישבו לראיון עומק אישי, התברר לג׳ארקי שהליצן הזה מחביא סיפור קורע לב, שבו אביו ואחיו הואשמו והורשען בניצול מיני של ילדים, ושבו משפחה יהודית בורגנית מלונג איילנד מתפרקת לרסיסים בגלל המשפט והמאסר. ג׳ארקי לקח את הראיון הזה וממנו התחיל לצלם סרט חדש: ״לתפוס את הפרידמנים״, שמצד אחד מטיל ספק גדול בכל תהליך איסוף העדויות והראיות של המשטרה, ומטיל ספק באשמה של האב ובנו, אבל באותה נשימה ממש, הוא גם הופך את כל בני משפחת פרידמן לחשודים. משהו משונה קרה שם, אבל לאו דווקא מה שהמשטרה גילתה.

הסיפור עם ״הג׳ינקס״ הוא לא פחות פלאי. כהכנה לסרט העלילתי, ג׳ארקי צילם שעות על גבי שעות של ראיונות עם בני משפחתה של אשתו הנעדרת של דרסט, הוא עשה זאת כתחקיר לתסריט שהוא תכנן לכתוב. כשדרסט הציע לו את הראיון (עוד פוקס, מה הסיכויים שזה יקרה?), לג׳ארקי כבר היה ביד את ההתחלה לסדרה שלו, מבלי שהוא ידע שזה מה שהוא יעשה עם חומר הגלם האלה. בהמשך, כוחות הבילוש של הבמאי וצוותו הצליחו למצוא ראיה חזקה מספיק שהיתה יכולה להפליל את דרסט, אבל ג׳ארקי רצה ראיון נוסף. ראיון שממנו דרסט כבר התחמק, כשהוא הבין שככל הנראה שהוא לא הצליח להמיר את ג׳ארקי למחנה אוהדיו (כפי שעשה לחבר המושבעים בטקסס). כשהוא כבר הסכים סוף סוף להגיע לראיון השני, הוא פלט שם – כשאין איש לידו – את מה שהפך לטוויסט הגדול של הסדרה. בר מזל, ג׳ארקי, בר מזל. אבל למה דרסט התקשר בכלל לג׳ארקי? אולי כי…

ג.

זה היה עימות בין מיליונרים

רוברט דרסט הוא לא אדם טיפש. הוא קלט את אנדרו ג׳ארקי מיד. הוא הבין מה מושך אותו בסיפור שלו: דרסט וג׳ארקי באים מרקע דומה. המתבונן מן הצד, יכול לחשוב בטעות ש״הג׳ינקס״ היא עוד סדרה המציגה את ההשפעה המעוותת של העושר על תודעתו, צלילותו ותפיסת המציאות של האדם, ניתן לתייג את הסדרה לא רק ככתב אשמה נגד דרסט, אלא גם נגד הקפיטליזם הרדיקלי של אמריקה, שבו העשירים יכולים, באופן מילולי, להתחמק מעונש על רצח (בשעה שבני מעמד הביניים, כמו בני משפחת פרידמן, לא זוכים להגנה משפטית כה טובה). אבל זו תהיה התבוננות שגויה: כשדרסט יושב מול ג׳ארקי לראיון, יש לנו מיליונר-בן-מיליונר מראיין מיליונר-בן-מיליונר (מיליארד, בעצם). רוברט דרסט הוא בנו של סימור דרסט, איל נדל״ן ניו יורקי, אחד האנשים שבבעלותם הכי הרבה ממגדלי מנהטן. אנדרו ג׳ארקי הוא בנו של הנרי ג׳ארקי, איש עסקים ופילנתרופ, שעשה את הונו במסחר במתכות יקרות. ב-1989, כשהוא נעזר בהשקעה של אביו, הקים ג׳ארקי עם ארבעה שותפים, מיזם בשם ״מיסטר מוביפון״, להזמנת כרטיסי קולנוע בטלפון. המיזם הפך להצלחה עולמית, שינה את פני עסקי מכירת הכרטיסים לקולנוע, זכה להומאז׳ ב״סיינפלד״, עבר בשנות התשעים לאינטרנט וב-1999 נקנה על ידי AOL בעבור 388 מיליון דולר. וכך ג׳ארקי הפסיק להיות בנו של מיליונר, והפך מולטי-מיליונר בעצמו. כלומר, כשג׳ארקי ודרסט יושבים זה מול זה דרסט חושב לעצמו ״אתה עשיר, אתה מבין אותי, יש לנו פריווילגיות, אנחנו לא כמו כולם, אנחנו יכולים לעשות מה שאנחנו רוצים״. לעומת זאת, ג׳ארקי חושב לעצמו: ״אני לא כמוך. יש מיליונרים, כמו אבא שלי, שמשתמשים בעושר שלהם כדי להיטיב עם העולם, ולא כדי להרוס אותו״. זו אינה מלחמת מעמדות, זה לא הסיפור של הבלש העני שנחוש ללכוד את הרוצח העשיר, גם בגלל נקמנות כלכלית, אלא התנגחות בין אנשים שמגיעים מרקע דומה, שכל אחד מנסה להוכיח לשני מה הדבר הנכון לעשות עם הכסף: להרבות רע, או להרבות טוב? ואם תרצו, יש כאן גם מתח אדיפלי עצום מתחת לפני השטח: העימות בין זה שהצליח לצאת מתוך הצל של אביו ולזכות בהצלחה בזכות עצמו, ומולו הגבר שנותר תינוק נצחי, שאף פעם לא הצליח לעמוד בזכות עצמו, ותמיד נותר תלותי בהון המשפחתי, ובנדיבות של אביו, ואחר כך של אחיו. ל״הג׳ינקס״ צריך היה לקרוא ״כשמיליונר מפיל מיליונר בפח״.

ד.

האם ההישג של ״הג׳ינקס״ כל כך יוצא דופן?

לא. הסרט התיעודי המפורסם ביותר, הקשור לכך שבמאי קולנוע הצליח לעשות מה ששוטרים, בלשים, עורכי דין, מושבעים ושופטים לא הצליחו לעשות, הוא ״הקו הכחול הדק״ של ארול מוריס מ-1988. מוריס, בלש פרטי בעברו, התעניין בפרשת רצח של שוטר בטקסס (טקסס, אנו מגלים, היא החור השחור של מערכת המשפט האמריקאית), שהוא מצא בה סתירות וחורים – האם יתכן שהאיש שהורשע ברצח ומחכה להוצאתו להורג, כלל לא רצח את השוטר (כפי שהוא טען?). הוא ראיין את כל מי שהיה קשור בפרשה, ומציג סתירות לגבי הממצאים. ורק בסוף, בשיחת רקע אגבית, ללא מצלמה, הוא מצליח ללכוד בהקלטה וידוי של הרוצח האמיתי (שיושב בכלא על פרשה אחרת לגמרי), שמזכה את השני. הסרט הביא לשיחרורו של האסיר מהכלא, וחשף מזימה של התביעה להרשיע את האדם הלא נכון. למרות שלא כל סרט תיעודי מנסה להיות בלשי באופיו, סרטי תעודה נוספים הצליחו לייצר סקופים: ״אנרון״ של אלכס גיבני, למשל, הציג את ההקלטה שהרשיעה את בכירי תאגיד אנרון, שהימרו עם מניות החברה, מעלו בכספיה ומוטטו את החברה. אותו גיבני גנז פרופיל תיעודי על לאנס ארמסטרונג שהוא עבד עליו, כשהוא גילה שכל מה שארמסטרונג אמר לו בראיונות היה שקר, וערך מהחומרים סרט חדש, החושף את שקריו של אלוף הטור-דה-פראנס (ארמסטרונג פנה לגיבני, כמו שדרסט פנה לג׳ארקי, מתוך האמונה המוחלטת שהוא יצליח לשקר גם מול מצלמות סרט תיעודי. שניהם כמעט הצליחו בכך, אבל נפלו). ״המפרץ״ (״The Cove״) הוא סרט תיעודי שהצליח לתעד ציד דולפינים לא חוקי, ולהפליל את הציידים. ואולי הדוגמה הכי חשובה של השנה האחרונה: ״סיטיזן-פור״, זוכה האוסקר, הסרט שבזכותו (או בגללו) הגיעו כל חומרי ההדלפה של אדוארד סנודן למערכות העיתונים, הסרט שהפקתו השפיעה על סדר היום התקשורתי בכל העולם בשנתיים האחרונות (להבדיל מג׳ארקי, יוצרי ״סיטיזן פור״ לא חיכו להקרנת הסרט כדי לשחרר את החומר שבידיהם, אלא הוציאו אותו ברגע שהוא הגיע לידיהם, ותיעדו את השלכותיו). ההבדל בין פרשת סנודן ובין פרשת דרסט הוא, שהאמריקאים כבר הכירו את הסיפור של דרסט, הוא כבר הפך לפולקלור (ומושא ללעג ב״סאטרדיי נייט לייב״), ונדמה שהנה בא ג׳ארקי ושם סוף לסיפור הזה, שהסעיר את ניו יורק בשלושים השנים האחרונות. מה שמעלה את השאלה האחרונה…

ה.

האם רוברט דרסט יורשע בעקבות ״הג׳ינקס״?

הו, שאלה מצוינת. עורכי הדין של דרסט בוודאי עובדים ברגע זה על שלל תחבולות משפטיות כדי להוכיח שהקלטה של אדם המדבר אל עצמו בשירותים אינה ראיה קבילה כלל. המשפט של דרסט יזכה כעת להתעניינות עולמית, מה שיפעיל לחץ על המושבעים ועל השופטים. אבל הוא יבטיח לנו דבר אחד ודאי: יהיה ״הג׳ינקס 2״.

ציוץ