"עג'מי", הביקורת
את הטקסט הבא כתבתי ב-10 ביוני 2009, אחרי שראיתי את "עג'מי" בפסטיבל קולנוע דרום בשדרות. הטקסט המקורי נשאר קבור תחת הריסות הבלוג בגרסתו התפוזית (בקרוב, מבטיחים לי, כל הארכיון יתאחד. יש על מה להתפלל בראש השנה). אז הנה הוא בשידור חוזר. בגלל כל ענייני ראש השנה, הביקורת שלי ב"פנאי פלוס" על "עג'מי" תתפרסם רק בשבוע הבא. אז נתחיל מזאת:
===========
בום. עוד הפתעה. איזה סרט מטורף. "עיר האלוהים" פוגש את "פני צלקת". "גומורה" פוגש את "התרסקות".
אחדד: לפני שנה "גומורה" היה אחד הסרטים הכי מדוברים בעולם (אני אישית לא התלהבתי ממנו, אבל רבים בעולם חשבו שהסרט הוא התגלות). אז שיהיה ברור: "עג'מי" טוב בהרבה מ"גומורה". לכאורה, הם דומים: עלילה רב-סיפורית, העוסקת בפשיעה בשכונות, אלימות, מבע מחוספס, ושימוש בשחקנים לא מקצועיים. אבל "עג'מי" מפוקס יותר, מסופר באופן רהוט וברור, הדמויות בו קלות לאהדה, והעובדה שהן תמיד מהלכות על קצהו של הר געש פעיל הופכת את הסרט לחבית אבק שריפה שכל רגע עומדת להתפוצץ.
זה לא סוד: הטעם האישי שלי נוטה אל המסוגנן והמלוטש, ולא אל הריאליסטי, המציאותי והמחוספס. ובכל זאת, לא יכולתי שלא להיסחף אחר האנרגיה העצומה ש"עג'מי" מבקבק בתוכו. הוא מתחיל כמו סרט מאפיה. סכסוך סביב פרוטקשן הופך למעגל נקמה בין שתי משפחות, האחת מיפו והשנייה מרמלה. ואז נכנסת לתמונה דמות של מסעדן שהוא מעין סנדק, שמנסה להשכין שלום. הסיפורים הבאים משתרגים מנקודת המוצא הזאת: שוהה בלתי חוקי משכם שמסתבך בעולם הפשע היפואי כדי לעזור לממן טיפול לאמו החולה; חוקר משטרה שאחיו נעדר; ובתווך סוחרי סמים ודגי רקק, וסתם בריונים, בשכונה שבה הפשע, העוני, התסכול והפוליטיקה מתערבבים יחד והופכים לעצבים חשופים פלוס תחמושת.
האופן שבו עבדו הבמאים סקנדר קובטי וירון שני, בו הם ליהקו את תושבי עג'מי עצמם לשחקני הסרט ולא השתמשו בשחקנים מקצועיים, מזריק לסרט הזה פלפל. החספוס נמצא בפרצופים ולא בזוויות הצילום (רובן, אגב, מלוטשות למדי). התוצאה היא שכל מי שנראה על המסך הוא בבחינת "פנים טריות", וכולם מרתקים. הוסיפו לכך את העובדה שלפחות שלושה מתוכם עשו עבודה מרתקת, משכנעת ומרגשת כשחקנים, ומשהו מהעוצמה של "עג'מי" מתחיל להתברר: הסרט הזה הטביע את יוצריו בתוך הסביבה, השכונה, הדמויות והעלילות. ובתמורה, הוא מטביע גם את צופיו בתוך עולם פרוע, שגם ברגעי החסד שבו יש לא מעט אלימות וייאוש. התחושה המתגבשת אינה של סרט דוקומנטרי – יש שם יותר מדי אקשן, מכות, מהומות, יריות, כדי להיראות דוקומנטרי, סרט הזה משתולל באמוק – אלא יש בו תחושה עצומה של כנות ואמת. נדמה שכולם יודעים שם על מה הם מדברים, ושאין בסרט הזה יותר מדי שקרים.
וכך, למרות הסגנון המאולתר והמחוספס, "עג'מי" התגלה כאחת ההברקות הגדולות של השנה בקולנוע הישראלי, ובוודאי אחד הסרטים הישראליים שיהיו הכי מדוברים השנה בעולם. יהיה גם מסקרן מאוד לראות איך יתקבל "עג'מי" בקרב חברי האקדמיה. נדמה לי שמבקרי קולנוע (בעולם בעיקר) ומנהלי פסטיבלים יחגגו על הסרט הזה (אני יכול כבר להתחיל להמר על "עג'מי" כזוכה בוולג'ין, מסופקני אם יהיה לסרט אחר סיכוי נגדו מול שופטים מחו"ל). אבל האם חברי האקדמיה בארץ – חבורה די שמרנית, נדמה לי – יידעו להעריך אותו ולתת לו את הכבוד שמגיע לו? מבחינת המירוץ לפרסי אופיר, העובדה שיש לנו סרט כמו "לבנון" מול סרט כמו "עג`מי" – שניהם סרטים נוקבים מאוד המבוססים על החוויות המצלקות של יוצריהם, אבל שניהם עשויים באופנים מקוטבים לגמרי (המסוגנן/מלוטש/משוחק/מהורהר מול הישיר/ספונטני/מלוכלך/ישר לפרצוף) – הופכים את התחרות למרתקת בעיניי. ועם "סיפור גדול", המבדר, המענג, המרגיע, המשמח, ביניהם, יש השנה ממש בחירה לא רק בין סגנונות, אלא אפילו בין ז'אנרים ותפיסות עולם. השנה, בלי שאני מזהה כרגע מועמד מוביל לזכייה, תחרות האקדמיה תהיה כמו צילום רנטגן של אופי חברי האקדמיה, ואיזה מין סרטים הם אוהבים לראות, ואיזה מין סרטים הם רוצים לראות עוד כמותם.
עג'מי – עבודה בוגרת שהרשימה אותי מאוד כיוצרת כותבת. יש כאן קולנוע מרתק ומהפנט שלא עזב אותי לרגע. סרט רב איכויות ורבדים, שנצבע בצבעים חזקים של ריאליזם, מלווים בגוני ביניים של דקויות אנושיות. עג'מי הוא דוקומנט קשה, חזק, חשוב ומרתק. הוא מצולם נפלא, במצלמה רגישה שמצליחה לחדור אל תוך הרגעים האינטימיים, הרגעים הפרטיים, הרגעים שבהם עומד אדם מול עצמו ומול סביבתו במאבק לחיים ולמות. הסרט גם ערוך בקצב בחוכמה. עג'מי הוא סרט חשוב חשוב וחשוב שיזכה השנה. זה הסרט הטוב של השנה ועל זה אין עוררין.עוצר נשימה.
מעניין אותי לדעת מה מרגיש שחקן ישראלי מהשורה, שרואה את כנופיית הנון-אקטורז של עג'מי? משהו כמו, "האם אני באמת במקצוע הנכון".
סרט לא ייאמן. משאיר הרבה אנשים עם המכנסיים למטה.
סרט נוסחתי.
הרבה יריות, סיפור אהבה בלתי ממומש, עוני,סמים, יהודים וערבים.
נדמה שהבמאי והתסריטאי ישבו ביחד והחליטו לייצר 'התרחשות' כלשהיא כל 5 דקות על מנת לשמור על הקהל עם עניין בסרט נטול הקיום הזה.
כל מיני משחקי מצלמה ותחבולות זולות שכאלה.
וגם מה לעזאזל הקשר בין הסיפור 'הישראלי' לבין שאר הסרט? נראה כאילו בכוח ניסו לדחוף נקודה ישראלית-יהודית.
יכלו להיות לי עוד הרבה נקודות להגיד על הסרט הזה אבל הוא כבר לא טרי כ"כ אצלי בראש. אולי טוב שכך.
הדבר היחידי החיובי היחידי שאני יכול להגיד על הסרט הזה הוא איכויות ההפקה יחסית לישראל.
חזרתי עכשיו מצפייה בסרט. הסופרלטיבים – בצדק. הסרט מורכב, רב שכבתי, מטלטל, אותנטי, חודר לקרביים, משחק מעולה כמו בסרטים החברתיים של קן לואץ'. הזכיר לי במורכבות תפיסת הזמן, בשפע העלילות המשתרגות ובטיפול בדמויות השוליים את "בקצה גן העדן" של פאטי אקין, סרט תורכי-גרמני שהיה אחד מהסרטים היפים שראיתי בחיי. המאבק ברמת הפרסים יהיה בין לבנון לבין עג'מי – מלחמתי או חברתי? ושעג'מי לא יגמור כמו ביקור התזמורת – נקווה שאחוז העברית בו יאפשר לו להתמודד על האוסקר הזר (ביקור התזמורת נפסל בגלל זה) עם זאת את "לבנון" עדיין לא ראיתי אז אינני יכולה עדיין לבחור בין השניים.
=============
רוה לאיריס: הבעיה של "ביקור התזמורת" היתה עם האנגלית, לא עם העברית/ערבית. "עג'מי" דובר רובו ערבית וחלקו עברית. שתיהן שפות זרות חוקיות מבחינת האקדמיה האמריקאית. אם הוא יזכה בפרס אופיר בשבת, אין לו שום בעיה תקנונית להתמודד על האוסקר הזר.
דבר אחד שלא הבנתי- איך הגיע השעון של האח הנעדר של השוטר לידיו של השב"ח הפלסטיני החמוד, מאלק?
אחד הסרטים הטובים שראיתי אי פעם.
מרכיב חשוב בעצמה שלו הוא שהוא מספר את הסיפור שלנו, של החברה הישראלית והפלשתינאית.
כולם נגד כולם, סובבים במעגלים אין סופיים של נקמה וחשבונאות, כל אחד מהמסגרת השיבטית שלו.
הסרט, ככל שהוא אנושי ורחום, פסימי מאוד! אין תקווה…כל נסיון להחלץ יקלע למערך התרחשויות מחוץ לשליטה שיחזיר לנקודת ההתחלה.
גם התמימים והזכים נטרפים.
כולם מפסידים.
עלילה מבריקה,משחק אוטנטי מדהים, תמונה וסאונד מושלמים.
איזה סרט!!!
פעם בחיים.
קודם כל תגובה 5 היא קצת ספוילר.
בכל אופן ראיתי את הסרט היום וממש לא מבינה מה הקטע. סרט מתח, לא מבריק.
לא ידעתי כשראיתי את הסרט שהשחקנים לא מקצוענים – אז חשבתי שבאמת מפליא שבכל סרט ישראלי יש איזה חמישה אנשים שלא יודעם לשחק בכלל והנה בקרב ערביי ישראל כולם שחקנים סבירים. ואכן זה מרשים כשיודעים שהם לא שחקנים במקצועם.
לגופו של עניין הסרט לא חידש דבר שאי אפשר לגלות בשיטוט של חצי שעה בעג'מי. ילדי עיר האלוהים מסכנים יותר, ילדי כפר שמריהו פחות.
אם יש נקודה פוליטית היא הועלתה אבל לא טופלה. ונשארה בגובה דשא.
מעולה מעולה די בתחילת הסרט הבנת שהוא בנוי כמו עיר האלוהים רק משולב עם הבעיות של המקומיות, והסיפור שלנו. מה שאהבתי זה שהנושא הזה של שנאת יהודים ערבים, או ערבים וערבים לא מוצג בצורה מאוסה, הסרט מכניס את הצופה לתוך התרבות הערבית הפחות מוכרת, ומפגיש את הצופה עם העומקים שנמצאים מאחורי כל סיפור.
הסרט גם בנוי כמעט ללא חורים בעלילה. אין משהו שהוא לא הגיוני בבחירות שלך הדמויות, רצף הטעויות גם באמת נותן לנו הקהל להבין את האמירה הערכית שהיוצרים מנסים להעביר, כלפי תרבות הסמים בארץ, התנהגות המשטרה, שנאה עצמית של יהודים כלפי עצמם וגם של ערבים כלפי עצמם,הסרט מראה גם שסך הכל מדובר בשני עמים עם תרבויות שונות מאד אבל עם חוט שני של דימיון משותף, ובעצם האנשים הרעים נמאים גם אצל היהודים וגם אצל הערבים, אין חברה שפטורה מהדבר הזה. ולרעות הסיבה שדנדו כמעט ירה במאלק, הייתה בגלל שהוא ראה את השעון של אחיו אצלו, ומאלק הוא תושב שכם וגר בכפר שבו מצאו את גופת אחיו של דנדו, לכן הוא קשור לרצח של אחיו או בקשר משפחתי או פשוט קשר אזורי.
סרט מרתק ומשכנע, נותן תחושה של סרט דוקומנטרי עם משחק מפליא.
לקח לידידה שלי הרבה זמן לשכנע אותי לראות סרט בערבית ועל ערבים אבל אני לא מצטער לרגע.
עבודת מופת!
Sometimes I just think that people write and dont really have much to say. Not so here