18 ספטמבר 2009 | 08:00 ~ 20 תגובות | תגובות פייסבוק

סליחות

בשבוע האחרון קרו בבלוג כמה אירועים שקצת קילקלו לי את מצב הרוח. התגובות בפוסטים העוסקים במדגם פרסי אופיר, הזכייה של “לבנון” בוונציה והריב בין תסריטאי “סיפור גדול”, הפנו את תשומת ליבי לכך שתחת מעטה האנונימיות של הטוקבק אנשים, המצהירים שהם חלק מתעשיית הקולנוע, מסוגלים לבטא לא מעט רוע לב וצרות עין. תגידו “בוקר טוב! עכשיו שמת לב? הרי זה מה שקורה בטוקבקים”. נכון, אבל זה מה שקורה בטוקבקים בוויינט ובוואלה. משום מה חשבתי שאנשים הקשורים לתעשייה – בין אם הם במאים, מפיקים או אנשי צוות טכני, או אפילו רק סטודנטים שמתכננים להשתלב בתעשייה בקרוב – יידעו להתנהג קצת אחרת מאלה שמביטים בתעשיית הקולנוע מבחוץ ולמצוא בה רק פגמים וסיבות (אידיאולוגיות) לשנאה. אני הייתי מצפה שכש”לבנון” זוכה בוונציה, שהתגובות לכך יהיו “כל הכבוד!”, גם מצד אלה שלא חשבו שהסרט מוצלח, או שלא אהבו אותו. ואם לא להגיד “כל הכבוד”, לפחות שישבו בצד בשקט, יתנו לסרט יום-יומיים של חגיגות מוצדקות. הרי אין חובת תגובה בבלוג הזה ובשום אתר. מי שמגיב עושה את זה מרצונו, ומשקיע בכך מאמץ לא מבוטל. וכל המאמץ הזה, כדי לקרוא “בוז”. וזה מצד אנשים שבעוד שנה-שנתיים (או שבוע-שבועיים) ירצו שיריעו להם, כשסרט שלהם יזכה. לפעמים אני חושב שזה רק מיעוט זעום וזועם (הרי מדובר ב-20 מגיבים, מתוך קהל – שקט ברובו – של כ-3,000 קוראים ביום), ולפעמים נדמה לי שיש תופעה רחבה יותר, מאפיינת יותר, של תעשיה שלא מסוגלת לפרגן לעצמה. אני סוחב את התחושה הזאת די הרבה זמן, והשבוע היא צפה בכל הכוח ומילאה אותי תוגה. העולם מאוהב בקולנוע הישראלי כרגע, אבל הקולנוענים הישראליים שונאים את הקולנוע הישראלי (חוץ ממה שהם חתומים עליו). כולנו אודי אלוני. רגע לפני ראש השנה, 11 יום לפני יום כיפור, הקולנוע הישראלי חוטא בחטאים איומים של בין אדם לחברו.


ויש לי עניין שלם גם מכל מה שאודי אלוני עשה בטורונטו. האיש הזה כל כך מכעיס אותי שאני לא מצליח למצוא דרך נאותה להתנסח בלי להידרדר לקללות וצרחות. מה שכן: המניפסט שלו מוכיח שהוא לא רק לא קולנוען, הוא אפילו לא שמאלן. זה היה הטקסט הכי ימני שקראתי ממישהו שמעמיד פנים שהוא שמאלני.


הלך הרוח הקצת פסימי, בו אני חש שאני מוקף עוכרי שמחות, הזה ליווה אותי כשכתבי את הטקסט הבא, בעקבות הזכייה של “לבנון” בוונציה:

בחנו את עצמכם: האם את ציניים? כששמעתם ש”לבנון”, סרטו של שמוליק מעוז, זכה באריה הזהב בפסטיבל ונציה, ובכך הפך לסרט הישראלי הראשון אי פעם שזכה בפרס הראשי באחד משלושת הפסטיבלים הבכירים בעולם האם:

א. אמרתם “יש! כל הכבוד! הקולנוע הישראלי ממשיך להצליח בעולם! איזו גאווה!”.

ב. אמרתם “עוד פעם סרט מלחמה שמופק מכסף שלי ושמוציא את דיבתה של ישראל וזוכה לפרסים על ידי האירופאים האנטישמיים”?

אם בחרתם בתשובה ב’, ברכות: אתם ציניים ולא יודעים לפרגן.


הבה נמשיך. בחנו את עצמכם: האם את ימנים או שמאליים? כששמעתם על זכייתו של “לבנון” בוונציה האם:

1. אמרתם בעצבים “למה צריך היה לעשות עוד סרט שמציג את החייל הישראלי כחלש ובכיין ופחדן ומלא ספקות”?

2. אמרתם בכעס “איך מעז הבמאי ליצור סרט העוסק בפלישה למדינה זרה ולא מביע חרטה על שהשתתף בפעולה אגרסיבית נגד מדינה שכנה”?
אם בחרתם ב-1, אתם ימנים. אם בחרתם 2, אתם שמאליים. ובאופן מפתיע, גם לאלה וגם לאלה – לפחות לציניים שבינינו – יש השגות על הסרט. השגות, אגב, שנוסחו עוד לפני שהסרט הוקרן בפני קהל, שאינו של קולנוענים עמיתים במסגרת הקרנות האקדמיה והקרנה חד פעמית בפסטיבל ירושלים. קרי, על פי דעות קדומות.

מדינה משונה ישראל. אנחנו נמצאים באחד השיאים המופתיים של הקולנוע הישראלי, אבל נדמה שלרוב הצופים – לפחות אלה שמגיבים באתרי אינטרנט  – זה לא משנה. מבחינתם קולנועני ישראל הם חבורת בוגדים. והשחקנים משתמטים. טוב, קהל, למה תצפו. אז מה אומרות הקולגות, הקולנוענים העמיתים? ובכן, גם כאן הפירגון לא מרקיע שחקים. אכן, ל”לבנון” יש קבוצה מכובדת של מעריצים ותומכים, שהופכת אותו אחד הסרטים הבולטים במירוץ לפרס אופיר המתקרב, אבל יש לסרט גם אופוזיציה קולנית מאוד של מתנגדים. שנים הציק לי היחס של מבקרי הקולנוע המקומיים לקולנוע הישראל. יחס חמוץ, חסר פירגון, שנותן לדעה הפרטית להאפיל על הרגעים בהם אין ברירה אלא להוריד את הכובע ולהגיד “בראבו”. “לבנון” זכה בדין ברגע בראבו שכזה. ואני מביט סביב: בקהל, ובעמיתיו של מעוז, ומגלה שכל אותן שנים המבקרים – רובם פעילים ומשפיעים עדיין – בסך הכל שיקפו את הלך הרוח הנפוץ, של בוז ושל קריאה צרה של הסרטים מבעד לאספקלריה של עמדה פוליטית פרטית. וראו זה פלא: מי שרוצה לתקוף, ממש לא משנה מאיזה צד של הספקטרום הפוליטי הוא, כל סרט – בהיותו טקסט הנתון לפרשנויות ולקריאות מרובות – יכול לספוג הטחות מכל צד. המבקרים מתאימים לתעשייה הזאת ככפפה ליד.

אבל בתוך כל החומצה העכורה הזאת, נשכח דבר מה. קודם כל, שמבחינה קולנועית “לבנון” הוא סרט ממש מצוין ויוצא דופן, אמיץ וחסר פשרות, מסוגנן ואישי עד כאב. וגם אם זה לא כוס התה שלכם, ממתי זכייה בפסטיבל כמו ונציה היא עניין כה טריוויאלי? היא לא. ויותר מזה: כמה סרטים ישראליים התחרו בוונציה ב-20 השנים האחרונות עד “לבנון”? תשובה: שניים (“עלילה” של עמוס גיתאי ו”גמר גביע” של ערן ריקליס). כמה מהם היו סרטי בכורה? אפס. העובדה ש”לבנון” הגיע לתחרות הרשמית, ולא למסגרת משנית, כסרט בכורה לבדה היתה מרשימה. ועכשיו הוא גם זכה. יש לכם מושג כמה סרטים שהיו סרט הבכורה של יוצריהם זכו בוונציה? בודדים. ספורים. “השיבה” של אנדריי זיאנגינצב ב-2003, “לפני הגשם” של מילצ’ו מנצ’בסקי ב-1964 ו… “נעורי איוון” של אנדריי טרקובסקי ב-1962. ועכשיו גם “לבנון”. הזכיה הזאת היא הישג אדיר. היא הישג שמשדרג את הקולנוע הישראלי, שממשיך למשוך תשומת לב בעולם. לא בגלל שהיוצרים בוגדים והשחקנים משתמטים, ולא כי הסרטים מתחנפים לקהל האירופי האנטישמי. פשוט כי עושים בארץ סרטים מעולים.


פורסם ב”פנאי פלוס”, 16.9.2009

נושאים: בשוטף

20 תגובות ל - “סליחות”

  1. יוחנן הטבול 18 ספטמבר 2009 ב - 8:37 קישור ישיר

    אני דווקא חושב, שהסרטים עושים כסוד לישראל
    ולא מייצגים את הישראלי הבכיין
    אני לא יכול לדבר בשן לבנון כי לא ראיתי
    אבל גם בופור וגם בשיר איוב די נסתר.
    ומראים חברה צעירים שבמקום לחיות – חיים דברים אחרים

  2. איילת 18 ספטמבר 2009 ב - 8:41 קישור ישיר

    רגשת אותי ממש. זה הטקסט הכי טוב, מעניין, ואנושי, שקראתי אצלך, ואני שמחה על הפן האנושי שגיליתי בערב ראש השנה הבא אלינו לטובה. גם אצלך מצאתי בעבר סימפוטמים למה שאתה מתאר עכשיו, כמו מי פירסם מה, אם גנבו לך אייטם, מי כתב או מבקר חכם, מי כתב או מבקר טיפש, וכו, ואני מאוד מאושרת לראות את דרך ההתפכחות. שנה טובה ומאושרת יאיר, שכל מה שתרצה יקרה

  3. ghfgh 18 ספטמבר 2009 ב - 9:54 קישור ישיר

    כמדומני, כל התגובות על לבנון בבלוגך החמיאו להישג שלו, ובמקביל ביקרו אותו מהבחינה הקולנועית-תיאורטית בלבד. שים לב שכמעט כל המגיבים החמיאו לאותם דברים (הצילום, הסאונד) והתייחסו לאותן בעיות (המשחק, המציצניות דרך כוונת הטנק). אולי סיננת בעצמך את הטוקבקים, אבל לא נתקלתי באפילו תגובת “משתמטים!” אחת נוסח המניפסט הנציונל-סוציאליסטי של ש.הספרי.
    בסך הכל רוב הקוראים העריכו את ההישג ועם זאת מודעים לכך שהסרט הזה רחוק מלהיות מושלם. לכן הדיון בו לגיטימי.

    בעניין ריב התסריטאים המטופש – מי שמפרסם בבלוגו שטות שכזו אל יתפלא שמתפתחת בתחתיתה מדמנה.

  4. רז-ש 18 ספטמבר 2009 ב - 10:55 קישור ישיר

    לא יכולתי לבחון את עצמי על סמך המבחנים שהצעתה. אישית נדמה לי שהייתי מגדיר את עצמי כציני ושמאלני. אפשרות שכמעט בלתי אפשרית אצלך. אבל לא בגלל זה לא יכולתי לענות על השאלות. לא יכולתי לענות על השאלות פשוט כי לא ראיתי את הסרט ולא יכולתי לראות את הסרט. בניגוד לרושם שעולה מהפוסט שלך, לא כל הקוראים של הבלוג הם קולנוענים או סטודנטים לקולנוע. נכון מפתיע, אבל גם אנשים לא מהתחום מתעניינים בקולנוע. אפילו אנשים שלא מצליחים להכנס להקרנות מוקדמות של כל סרט ישראלי או לא ישראלי שיוצא. אתה אומר שלבנון הוא סרט אמיץ ויוצא דופן, יכול להיות. רק עוד חודש(!!) תהיה לי אפשרות לדעת. לכן התגובה שלי לזכייתו של לבנון הייתה- “ואלה, אולי כדאי לראות את הסרט”. לא, אין לי דעות קדומות על לבנון. גם לא הגבתי עליו עד כה כי לא ראיתי את הסרט כאמור.
    אבל מצד שני יש לי דעות קדומות על פסטיבלים בינלאומיים. ואני לא חושב שסרט שזוכה בפסטיבל ראוי לתמיכה ופרגון אוטומטיים. פסטיבליים בינלאומיים וספציפית אירופיים נוטים להיות בעלי טעם כאילו אוניברסילי שהרבה פעמים הוא שטחי ו/או לא מושכל. ככה למשל קשה מאוד בפסטיבל שכולו מדבר שפות שאף אחד מהופטים לא מבין לשפוט באמת את איכות המשחק של השחקנים או איכות בימוי השחקנים. לא פעם סרט שנקטל מבחינה קולנועית בארץ המוצא שלו זוכה לפרגון משונה בפסטיבלים. מניפולציות ריגשיות זולות נוטות לעשות את זה לשופטי הפסטיבל כאשר עבודת בימוי רגישה ואינטלגנטית נוטה להעלם במסגרת הבינלאומית.
    אמרתי מקודם שאין לי דעה קדומה על לבנון, בעצם זה לא מדוייק. הקטע היחיד שראיתי ממנו היה קטע שהוקרן בטלויזיה עם איתי טיראן. קטע שהיה ממש מביך בעיני מכל הבחינות. אז אני לא שופט את כל הסרט, ובהחלט הזכיה עוררה סקרנות. אבל את הדיון על איך הסרט בו נדחה לאחרי החגים, טוב? 

  5. רז-ש 18 ספטמבר 2009 ב - 10:58 קישור ישיר

    ואוף-און-טופיק:
    מה עם דירוג הסרטים הישראלים של העשור לכבוד ראש השנה תש”ע שהוא גם סיום העשור של שנות האלפיים וגם סיום העשור התשס”י העברי. מה מתאים יותר לחג זה מסיכום העשור של הקולנוע הישראלי?

  6. אסף 18 ספטמבר 2009 ב - 11:46 קישור ישיר

    יאיר, שיחקת אותה חבל על הזמן.
    את צודק מאוד לגבי כל מה שכתבת. אני גם לא מחבב במיוחד האנשים עם הציניות הקשה והרעה שמופיעה לא פעם בטוקבקים. מסתבר שטוקבקיסטים, בהכללה גסה כמובן, הם עם משתלח וממורמר גם בווינט וגם אצלך.

    לעיתים נחמד ליישם את הכלל שאם אין לך משהו טוב להגיד – עדיף לשתוק.

  7. חיים 18 ספטמבר 2009 ב - 12:55 קישור ישיר

    לאיילת מתגובה 2. אם כל מה שיאיר ירצה יקרה, עוד תקום פה מדינה פלסטינאית, רשף לוי ימשיך לעשות סרטים ולבנון עוד יזכה באוסקר. מפחיד. נסתפק שיקרה מה שהוא רוצה בחיים האישיים. יאיר אני מאחל לך סקס עם דוגמנית, זה נראה לי כיף.

  8. Crowley 18 ספטמבר 2009 ב - 13:45 קישור ישיר

    “העולם מאוהב בקולנוע הישראלי כרגע”

    קצת מוגזם, לא?
    וכל הכבוד ל”לבנון” על הזכיה בפסטיבל כה חשוב. בעולם חסר אינטרסים ושיקולים פוליטיים, בעולם שבו תחרות מן הסוג הזה היא נקייה ולמפיקי הסרט אין שום השפעה על התוצאה, בעולם בו הסרט המנצח נבחר מתוך שיקולים לגמרי אובייקטיביים – זהו באמת הישג גדול.

  9. רותם 18 ספטמבר 2009 ב - 13:49 קישור ישיר

    יאיר אני אוהב אותך!

  10. שחר 18 ספטמבר 2009 ב - 13:53 קישור ישיר

    יאיר, אתה חם השבוע.
    שני פוסטים מרגשים ומרעננים ברצף.
    וכדי שלא תתלונן שרק הרעשנים מגיבים, הנה שאפו ממני.
    ואני אפילו לא מהתעשיה.
    סתם אחד מהקהל.
    טוב למה כבר אפשר לצפות…

  11. עדן 18 ספטמבר 2009 ב - 14:13 קישור ישיר

    “לבנון” הוא סרט מעולה וגם מי שלא חושב ככה צריך פשוט ליהנות מההישג של הקולנוע הישראלי.
    אבל חבל שבחרת דווקא בפוסט כזה לפגוע באודי אלוני. אני לא מסכים עם דעותיו אבל אני כן חושב שהן לגיטימיות ומותר לו לבטא אותן. מותר להתווכח אתו ורצוי אפילו להגיד שהוא טועה. אבל להפוך אותו לסוג של אויב זה כמו לצעוק שהשחקנים משתמטים. לא רציני ולא מכובד. 

  12. דוקטור קולנוע 18 ספטמבר 2009 ב - 15:32 קישור ישיר

    עולם הקולנוע הישראלי אינטרסנטי וקנאי ולא מפרגן? זו בעיה ישראלית כללית. אנחנו עם נרגן, צר-עין ותחרותי.

    מצד שני גם הוליווד הגדולה היא קנאית, ביקורתית וארסית. אלה כנראה הגנים הנרסיסיסטים שאנשים יצירתיים התברכו בהם.

    חבל קצת…

    בינתיים, כל הכבוד לסרטים הישראלים שמצליחים כלכלית או ביקורתית. נכון שאת הדעות הפוליטיות שלהם אני לעיתים לא מסמפט. נכון שלעיתים יש גם ביקורת חריפה על הקולנוע הישראלי. אבל ליצור סרט זו חויה כל כך מפרכת, כל כך קשה, שצריך לפרגן למי שמנסה וגם מצליח ליתור אומנות ועוד במדינה לא הכי קלה בעולם.

    שנה טובה.

  13. סבסטיאן 18 ספטמבר 2009 ב - 15:35 קישור ישיר

    לפני כמה פוסטים טיבקטתי את ערגתי ליאיר רווה שהיה בימי העיר – עם התובנות החריפות, אהבת הקולנוע האמיתית ונטול הזחיחות – וביקשתי שיחזור.
    נראה לי שהוא חזר. זה משמח.

    שנה טובה!

  14. במחשבות 18 ספטמבר 2009 ב - 17:33 קישור ישיר

    באחד מסרטיו של איליה סולימן יש סצינה של מישהו שנוסע במכונית ברחובות כפרו. האיש מחווה גסטות כהרמת יד או נענוע ראש כמברך את האנשים הנקרים בדרכו, אך בעצם הוא מקלל אותם.(חלונות המכונית סגורים, רק צופי הסרט זוכים לשמוע את הקללות…)

    ככה פחות או יותר נראית התעשייה וכמו דוקטור קולנוע שהעיר לפני, גם אני חושב שזו בעייה ישראלית כללית. חבל.

    שנה טובה לכולם. תמשיכו לעשות סרטים והרבה.

  15. .. 18 ספטמבר 2009 ב - 18:39 קישור ישיר

    ל-Crowley: דווקא לא כזה מוגזם. אחרי כל הזכיות, המועמדיות לאוסקר וגלובוס הזהב, מבקרי קולנוע נחשבים ששמים סרטים כמו “ביקור התזמורת” ו”ואלס עם בשיר” ברשימת 10 סרטי השנה שלהם ועוד.. יאיר דווקא נראה לי די צודק.

  16. יוסף המספר 18 ספטמבר 2009 ב - 22:16 קישור ישיר

    יאיר רווה קוטע במו ידיו יוצרים שלמים בתעשיה ואנשים ששמים כסף רב ואנשים שיוצרים קולנוע..אין לו שום מנגנונים לכן הכתבה הזאת היא צבועה.
    פרגן יפרגנו לך

  17. יוסף הצוחק 18 ספטמבר 2009 ב - 23:27 קישור ישיר

    היא לא רק צבועה. היא גם מתחסדת ומזוייפת להפליא אבל זה כבר די צפוי היותר מעניין היא כמות המגיבים המתרגשים שמוכיחה שוב שנכות רגשית היא מחלה שסמויה לבעליה.

  18. קירקור 19 ספטמבר 2009 ב - 0:58 קישור ישיר

    לבנון והכבוד שלו למקומם מונחים אבל הניסיון למדרג השגים הוא פשוט מגוחך. לבנון ניסה להתקבל לקאן בכל המסגרות וכשל ואילו עג’מי הצליח להתקבל לקאן. אז איך אמורים לדרג כאן בין השגים?

  19. Crowley 19 ספטמבר 2009 ב - 3:31 קישור ישיר

    “אחרי כל הזכיות, המועמדיות לאוסקר וגלובוס הזהב, מבקרי קולנוע נחשבים ששמים סרטים כמו “ביקור התזמורת” ו”ואלס עם בשיר” ברשימת 10 סרטי השנה שלהם ועוד.. יאיר דווקא נראה לי די צודק.”
    ..
    מבקרי קולנוע נחשבים שמבקרים בפסטיבלים זה לא “כל העולם”. מאיפה התחושת העליונות הזאת? לדעתי זה ביטוי לפרובינציאליות החמורה שלנו. כל פעם שמזכירים איזה סרט ישראלי, מצליח או לא, ישר אנחנו חושבים שכוווולם יודעים עליו וראו אותו. פרופורציות, רבותי, פרופורציות.
    לא מאוהב אלא בקושי שמע עליו. מבקרים אלו מדברים כל שנה על עוד מאות סרטים, עוד עשרות סרטים מכל עולם מועמדים גם הם לפרסים שונים, אז מה? האם סרטים מגרמניה שמועמדים כל שנה להרבה פרסים שונים, וגם זוכים בהם יותר מסרטים ישראלים, גורמים לכם להגיד שהעולם מאוהב בקולנוע הגרמני?
    .
    תפסיקו להסתכל על המצב הקיים כאילו זה המצב הכי טוב שקולנוע ישראלי יכול להגיע עליו. זה ממש, אבל ממש לא נכון. דיבורים כאלה רק מגבילים את כיווני היצירה, הרי אם המצב הוא כל כך טוב אז אין צורך לשנות שום דבר, לא? אז זהו, שלא. המצב הקיים הוא לא טוב, הוא בקושי מגרד את הבינוניות. וגם אם בקשת הפירגון היא מקובלת, אין מקום לפתוח בהילולי הקולנוע ולנפח את ההישגיו מעל ומעבר. ההישג האמיתי זה להביא אנשים לבתי קולנוע בישראל לראות סרט ישראלי, ההישג האמיתי זה מיליון צופים ישראלים, מה שלא קרה כבר 40 שנה. ואנחנו מאוד רחוקים מזה.
    יותר אנשים רואים מהדורת חדשות בערוץ 10 כל יום מאשר כמות הכוללת של הצופים שרואים סרט ישראלי. זה מצב טוב? למי איכפת מה אומרים מבקרי קולנוע חשובים ושופטים בפסטיבלים? זכייה של סרט ישראלי בפרס חשוב דומה לתופעת מכבי תל אביב בכדורסל שזוכה בגביע. פתאום זה קבוצה של כל המדינה, פתאום זה משהו לאומי-יצוגי.
    .
    העיקר שבני הנוער בישראל הולכים לראות סרט הוליוודי מפגר וכשאומרים להם “סרט ישראלי” הם עושים פרצוף חמוץ כאילו ביקשת מהם לשתות רעל. וזאת התמונה האמיתית של הקולנוע הישראלי.

  20. הגמד 20 ספטמבר 2009 ב - 0:16 קישור ישיר

    אני דווקא חשבתי:”סחטיין, אבל מה זה אומר”, אם כל הכבוד אחרי האוסקרים של העשר ומשהו שנים האחרונות די איבדתי את העניין בפרסים (שרובם ניתנים בסוף מסיבות פוליטיות -פוליטיקה בצורה כללית לא מדינית בפרט – ולא צריך בכלל להתחיל לדבר על ההתרסקויות של הקיסר: פרסי הנובל). אם כבר אז כבר, אבל הרבה יותר כיף יהיה לגלות שהסרט מהנה [זה לא שהאוסקר הפך את “התרסקות” לסרט פחות נשכח ושמאלצי, או שהעדר הפרסים פגע בצפייה ב”מציצים”]. אבל אם למי שבתעשייה זה עושה כיף – תיהנו.


השאירו תגובה