17 ספטמבר 2009 | 14:00 ~ 72 תגובות | תגובות פייסבוק

"ממזרים חסרי כבוד", הביקורת


“אם אתה רוצה לספר סיפור אתה צריך להכחיש את השואה”. (יואל הופמן, “Curriculum Vitae”)


אני מנסה לצמצם את המחשבות שלי על “ממזרים חסרי כבוד” של קוונטין טרנטינו למשהו קצר ולעניין, חד ומשוחז, והן תמיד, בסופו של דבר, מתפצלות לשניים. מצד אחד, אני פשוט לא מצליח להתעלם מזה שיש בסרט הזה משהו מרגיז, מכעיס. חסר אחריות אפילו. קוונטין טרנטינו נדחף לעסקי השואה בחוסר רגישות מצמרר. אני מאלה שתמיד כועסים על חברי פלנגת ה”אל תגעו לי בשואה” בכל פעם שמישהו עושה משהו שקשור לשואה, שלא עומד בסטנדרטים שלהם לייצוג (ואף סרט לא עומד בסטנדרטים שלהם). אני בא ממפלגת הנורמליזציה. צריך להגיד הכל, לייצג הכל, להרשות הכל. הכל, כדי שלא ישכחו. והכל, כי כל אחד עושה את הסובלימציה בדרך שלו, ולא בדרך שלכם. אלא ש”ממזרים חסרי כבוד” – אני חייב להודות – נראה לי כמו סרט נטול סובלימציה. זה סרט שנוגע בענייני השואה מבלי שלבמאי, נדמה לי, אי פעם הזיז הנושא הזה.


ויותר מזה, היהודים הם גיבורי הסרט, אבל יש הסרט הזה כה צמא דם, כה אלים, כה מתמוגג מנקמה, כולו מתמלא עזוז ושמחה אל מול זעם והברוטליות ומוות ביסורים, עד שקשה שלא לחוש שעמוק בסתר ליבו – או שלא כל כך עמוק ולא כל כך בסתר – יוצר הסרט מזדהה יותר עם הנאצים. טרנטינו עשה סרט שיש בו יהודים, אבל אין בו יהדות. אלא אם הרעיון של שאהידים יהודיים בזמן השואה נראה לכם יהודי. אם כן, אז הוא כן. הסרט הזה עשיר בקולנוע, אבל עני באנושיות. הוא לא רק מפלצתי, הוא – ממש כמו האנטגוניסט שלו – קר כקרח.


אבל כל הנ”ל מגיע מהתפיסה שאני כל כך מתקשה איתה לרוב, של ביקורת שבאה מתוך פמיליריות יתר של הנושא, מתוך עלבון כשמישהו זר דורך על הערוגה “שלנו” ולא מגלה כבוד ל”כללי הבית”. בשעה שטרנטינו הוא במאי ה”פאק יו” הגדול. נדמה לי שהייתי מבועת יותר אם הוא היה עושה סרט שואה קום-איל-פו, כזה שיגרום למחזיקי תיק השואה בארץ ובעולם להריע לו. למרבה המזל, כאן מגיע ה”מצד שני”.


מצד שני, הסרט הזה מהנה ברמה כמעט פלילית. הוא וירטואוזי בקולנועיות שלו ברמה שלא ראיתי שנים. אני מחבב את טרנטינו, אבל באופן מסויג ונקודתי. יש בסרטיו האחרונים משהו שמצליח לעצבן אותי בקלות. אני מריע לרגע, ומתעצבן לרגע. הוא כמו בלנדר של סרטים, מערבל לסרטיו חומרים של אחרים. לפעמים באופן מבריק, לפעמים באופן שתלטני ואימפריאליסטי שקצת יוצא מההנחה של “זה ממילא לא היה קיים עד שאני – טרנטינו הגדול – לא התייחסתי לזה”. זה מה שנורא עיצבן אותי ב”להרוג את ביל”, למשל. סרט של גרסאות כיסוי. ב”ספרות זולה” אהבתי את הכתיבה, ורק ב”כלבי אשמורת” הרגשתי שיש אצל טרנטינו את השילוב המדויק ביותר בין תסריטאי, במאי ותיאורטיקן – בין מי שגונב מאחרים ויוצר מהציטוטים משהו משלו. “ממזרים חסרי כבוד”, לפיכך, הוא הפרויקט הראשון שמתקרב לרמה הקולנועית של “כלבי אשמורת” בכך שכל ההומאז’ים, הציטוטים, ההתייחסויות ההיסטוריות, כולם מרכיבים שבסופו של דבר מסתדרים לכדי טיעון אחד שעוסק בקולנוע עצמו, ולא בשום אופן במציאות עצמה. וההגיג הקולנועי של טרנטינו שנון למדי. זה הגיג שיודע למסגר את כל התקוות, וגם את כל הייאוש והסבל, את החיים ואת המוות, לתוך אולם קולנוע אחד. באולם הזה, כל החוקים בטלים: לא ההיסטוריה ולא ההגיון, ואפילו לא המוסר. בתור סרט שואה, “ממזרים חסרי כבוד” הוא יצירה בלתי נסלחת. אבל זו תהיה טעות להתייחס אליו ככזה. כי בתור סרט רפלקסיבי, סרט על מהות הקולנוע, זו יצירת מופת.


במסיבת העיתונאים עם טרנטינו רציתי לשמוע ממנו התייחסות לאופן שבו הוא איית את שם הסרט באנגלית. השם “Inglourious Basterds” מכיל שתי טעויות איות בשתי מילים. שקול הדבר לכך שבעברית ייכתב שמו “ממזרים חשרי קבוד”. לאכזבתי, טרנטינו סרב להתייחס לכך, אבל נדמה לי שהמשמעות של טעויות הכתיב גדולות יותר ממה שהוא מודה. לכאורה, הסיבה הראשונה היא ענייני זכויות יוצרים. כבר היה סרט מלחמה משנות השבעים בשם “Inglorious Bastards”, וטרנטינו – אני מניח – לא קנה את הזכויות עליו ועל שמו, ולכן עיוות את שם סרטו. הסיבה השניה שאפשר לדמיין היא גאוותו המעט יומרנית של טרנטינו בבורותו. האיש, זה כבר סופר ודווח, מתקשה לאיית (קראתי את רוב התסריט, האיות והדקדוק שם מזעזים). בשעה שהאדם המצוי ייתן למישהו נוסף לתקן את שגיאותיו לפני שידפיס אותן וישלח אותן לאחרים לקרוא, טרנטינו נמצא בפאזה בה הוא מאמין שכל שגיאותיו לטובה. שהוא גאה בהן. ואולי אפילו שהן הביאו אותו עד הלום. בשיחה (הנפלאה אגב) בין קוונטין טרנטינו ואבי נשר שתומללה ב”ידיעות אחרונות” אתמול, נשר שאל את טרנטינו אם הוא ראה את “צא וראה” של אלם קלימוב. טרנטינו ענה שכולם שואלים אותו את זה והוא יודע שהוא חייב לראות אבל שהוא טרם עשה את זה. אני תוהה האם הוא היה מעז לסיים את סרטו כפי שסיים אם היה רואה לפני כן את “צא וראה”. אבל זה האיש: מגאה בבורותו. אבל הסיבה השלישית היא המהותית לדעתי: טרנטינו מצהיר בפנינו, על ההתחלה: דעו שזהו סרט עם שגיאות. וככה תכננתי. כל שיפוט שלכם על פי כללי האיות והדקדוק שאתם מכירים לא רלוונטי לסרט הזה. אם טעויות איות מקפיצות לכם את הפיוזים, זה לא הסרט בשבילכם. אנחנו בישראל מתעסקים בענייני השואה, היהודים, הנאצים וייצוגם. אבל טרנטינו מאותת על ה”טעויות” באופן בולט וברור בפסקול. הסרט הזה נע בשני מישורי זמן שונים והוא כולו מלא התייחסויות אנכרוניסטיות. העלילה בשנות ה-40, אבל הפסקול – רובו מאת אניו מוריקונה – משנות הששים והשבעים, ממערבוני הספגטי של סרג’יו ליאונה וסרטי המלחמה האיטלקיים של התקופה – שהיו בעצמם סמי-פרודיה פוסט-מודרנית על הסרטים של ג’ון פורד. ואם החמצנו את זה, הוא מעלה את הווליום: השיר שחותם את סיפורה של שושנה (מלאני לורן) הוא “Cat People” של דיוויד בואי, שיר נושא מסרט אחר לגמרי, מ-1983, שמילות המפתח בפזמון שלו הם “אני מכבה את האש עם דלק”. ברגע הזה, החיבור בין התמונה לפסקול כה משוחרר ומופלא, שאני חייב להוריד את הכובע בפני טרנטינו, הסצינה הזאת זוועתית, בלתי נסלחת, ומופתית ממש. מבריקה.


ב”ממזרים חסרי כבוד” מגיע לשיאו שיתוף הפעולה בין טרנטינו והצלם רוברט ריצ’רדסון (שזכה בשני אוסקרים על עבודותיו עם אוליבר סטון ומרטין סקורסזי). טרנטינו מצליח לייצר כאן דימויים קולנועיים שמערבלים בין סרג’יו ליאונה לאלפרד היצ’קוק, בין ג’ון פורד למרטין סקורסזי. השימוש שלו בתאורה, צבע ותנועות מצלמה הוא המשוכלל ביותר שלו בקריירה שלו.


למרות כל הדם, הקרקפות, האלימות, הזוועות, המלחמות והצוררים שיש בסרט, נדמה לי שדי קל לאתר בצפייה אחת מה המוטיב שהכי עניין את טרנטינו בעת הכתיבה: כינויים. הדמויות בסרט נורא עסוקות באופן שבו העולם קולט אותם. כל הדמויות עסוקות ביצירת פוזה כדי לעשות רושם על אחרים. הקצין הנאצי מוקסם בתחילה, ואז נרתע, מהכינוי שהוצמד לו (“צייד היהודים”). היטלר לא מוכן לשמוע, או להרשות אפילו שיגידו, את הכינוי “הדוב היהודי”, שחייליו הצמידו לאחד החיילים האמריקאים שמכה בנאצים עם אלת בייסבול. חייל אחר הופך לכוכב קולנוע. ולקראת הסוף, שלוש דמויות משוחחות ביניהן על הכינויים שמכנים אותם והאם הם משקפים את מי שהם באמת, ומה בכלל השליטה של האדם בכינוי שדבק בו. זה ניכר גם בסצינת המקטרות המצוינת בתחילת הסרט: כולם עסוקים בחפצים, כינויים, סמלים, הכל כדי ליצור את הרושם שהאחד חזק ומפחיד מהשני.


אבל מה זה אומר?


בסופו של דבר, דומני שטרנטינו עצמו – במסיבת העיתונאים – הסגיר את המסר והמשמעות של סרטו: מנקודת המבט של ההיסטוריה, האנשים שמקבלים את הקרדיט הם אף פעם לא אלה שבאמת מגיע להם. כשחושבים על כך בעת הצפייה בסרט – וחושבים על הדמויות של שושנה ולנדה בראי ההיסטוריה – יכול להיות שבדרכו העקומה, החצופה, רוויית שגיאות הכתיב, וחסרת העידון, טרנטינו בכל זאת כן הצליח להגיד משהו בעל עומק על השואה, או לפחות על היצוג שלה בקולנוע. שכן, הוא ממחיש לנו, כל יצוג כלשהו אינו פחות שקרי מהאחר, כל יצוג מעצם הגדרתו הוא כבר בדיה, הוא כבר מוטה, הוא כבר משרת אינטרס. לכן קלוד לנצמן וקוונטין טרנטינו יכולים להיחשב שקרנים במידה שווה.


====================

====================


והנה עוד הגיג על “ממזרים חסרי כבוד” שכתבתי למדור שלי ב”פנאי פלוס”, 24.9.2009


האם הצופה היהודי יהנה או פחות מעמיתו הגוי בעת צפייה ב”ממזרים חסרי כבוד”, סרטו החדש של קוונטין טרנטינו? האם טרנטינו הוא האיש הכי חסר אחריות בעולם כשלקח על עצמו לביים סרט העוסק בשואת יהודי גרמניה, וזאת מבלי שאין לו – כך מתחוור עד מהרה – ולו המושג הקלוש ביותר מה בעצם קרה שם? החוצפה של טרנטינו לעסוק ב”נאצים” וב”יהודים”, כשכל הרפרנס שלו לנושא הוא רק סרטי קולנוע אחרים (איטלקיים, רחמנא ליצלן), הופך את “ממזרים חסרי כבוד” לסרט שנדמה שהדיון בו עשוי להיות מוסט לכיוונים לא נכונים. גם לי יש חשק לסטור לטרנטינו על פרקי ידיו ולגעור בו “נו נו נו”, אבל אתקשה בכך כי בראש ובראשונה “ממזרים חסרי כבוד” הוא המפגן הקולנועי הווירטואוזי ביותר שלו מאז סרט הבכורה שלו, “כלבי אשמורת”. זאת ועוד: מבחינות רבות, “ממזרים חסרי כבוד” הוא סרט טוב יותר מ”ספרות זולה”, ובוודאי שטוב יותר משלושת סרטיו האחרונים. ואולי, כשם שאין להיעלב בשם הסינים על הייצוג שלהם ב”להרוג את ביל”, ואין להיעלב בשם הנשים על הייצוג שלהן ב”חסין מוות”, כך אולי צריך להתייחס בהומור בריא למהתלה המלחמתית הפוחזת שלו.


כי הרי טרנטינו הוא יוצר ויזואלי מרהיב – ובסרט הזה הוא בשיא שיאו, מערבל דימויים מהעולמות של סרג’יו ליאונה, היצ’קוק וסקורסזי – אבל בכל השאר הוא תמיד היה נורא מוגבל. עזבו את השכל, יש לו בעיות בלב. הדבר הכי מציק ב”ממזרים חסרים כבוד” לא קשור בכלל לאופן שהוא מדמיין איך היתה נראית התגובה היהודית לשואה, אלא בעובדה שבה גם בסרט שהוא מגדיר כ”פנטזיה” הוא מסרב לפרגן חמלה – לא לדמויותיו ולא לצופיו. יש בסרט דמות אחת – שושונה שמה – שמה שטרנטינו עושה לה הוא בלתי נסלח ולא אנושי. בין זה ובין חדוות המוות והדם שהסרט ספוג בה עולה תחושה לא נעימה: האם “ממזרים חסרי כבוד” הוא סרט אנטי-נאצי שבוים על ידי נאצי? הסרט הזה לחלוטין קר לב. מצמררת אותי המחשבה איזה סוג סרטים היה  טרנטינו עושה אם היה פועל בגרמניה בשנות ה-30.


אבל כשם שאני יכול ליהנות ולהתפעל מסרטיה של לני ריפנשטאל, במאית נאצית למהדרין, מבלי להזדהות עם תוכנם או עם השקפת עולמם, גם עם “ממזרים חסרי כבוד” אני יכול להפגין ספורטיביות סינפילית, ולהתמוגג מהדיאלוגים הנפלאים, השוטים הווירטואוזיים והפגנת המשחק המופלאה של כריסטוף ואלץ, המגלם את הקצין הנאצי האחראי על ביעורם של היהודים מצרפת, ועושה זאת בחדווה ובנימוס גדולים. ואולי, אולי יש כאן איזשהו הפוך-על-הפוך מופתי שאני מפספס.


“ממזרים חסרי כבוד” מחולק לחמישה פרקים. השניים הראשונים מעולים. השלושה האחרים מתנדנדים קצת, לרגעים הם טרחניים נורא, לפעמים מצוינים. ברגע מופלא של שיקול דעת לקוי, טרנטינו משלב את היטלר עצמו בתור דמות בסרט, ובכל הסצינות שלו, הסרט הופך לפארסה – ואני לא בטוח שבכוונה. ברגעים האלה “ממזרים חסרי כבוד” הופך לסרט במסורת “סודי ביותר”, בו הולך עם הייצוג הפנים-קולנועי שלו רחוק מדי.


טרנטינו טוען להגנתו שהסרט הזה הוא “פנטזיית הנקמה היהודית האולטימטיבית”. קודם כל, נדמה לי שזה הירהור מאוחר, וכלאחר יד. זהו, בראש ובראשונה, סרט מלחמה על פעולת קומנדו במלחמת העולם השנייה, והסרט באופן צורני מובהק מנסה להעמיד פנים שהוא מושפע ומצטט ממערבוני הספגטי וסרטי המלחמה האיטלקיים (הפסקול מסגיר את השפעותיו). אבל האם כך היתה נראית באמת נקמה יהודית? טרנטינו מדמיין את היהודים כשאהידים מצד אחד, וכאינדיאנים המקרקפים את קורבנותיהם מצד שני. לפנטזיה היהודית הזאת יש ניחוחות אנטישמיים קלים? או שאולי זו לא הפנטזיה היהודית, אלא הפנטזיה הצה”לית.  אבל לא הייתי מוטרד זה יותר מדי: טרנטינו עשה קריירה להפגין חוסר כבוד לאוכלוסיות שלמות. בסרט הזה לבד הוא עושה צחוק (פעמיים!) מהשחורים ומהאינדיאנים. כך שהיהודים בחברה טובה.


ויודעים מה, אני לא באמת נפגע או נעלב מהייצוג של טרנטינו את היהודים בסרט. אני יודע שזה חלק משפתו והבוטות שלו. אני כן תוהה מה שם מכוון ומה לא, ואני כן תוהה האם טרנטינו בשליטה או שהוא סובל מתסמונת טורט קולנועית, ואני כן תוהה עד כמה הוא משלב תבונה – ולא רק בקיאות קולנועית – בעת מלאכת הכתיבה. אבל הסרט עצמו? הוא מבריק ונפלא ומבדר ומעצבן ומכעיס ומקפיץ. ובסופו של דבר, שמו  מדויק. לא רק כי הוא גם ממזרי וגם חסר כבוד, אלא בגלל שמישהו שם החליט להשאיר את טעויות הכתיב של טרנטינו על תילם בשם הסרט (השם באנגלית מורכב משתי מילים ויש שם שלוש טעויות איות). זה כנראה המסר: האיש הזה בקיא בקולנוע, אבל הוא לא מסוגל לאיית.


“ממזרים חסרי כבוד”: בתי קולנוע ושעות הקרנה

נושאים: ביקורת

72 תגובות ל - “"ממזרים חסרי כבוד", הביקורת”

  1. ליעד 17 ספטמבר 2009 ב - 15:06 קישור ישיר

    ביקורת יוצאת מן הכלל

  2. גונקל 17 ספטמבר 2009 ב - 15:25 קישור ישיר

    (ספוילרים)
    אז אחרי צפייה שנייה: סרט נפלא. בצפייה הראשונה הייתי מבולבל והרגשתי שלמרות כל האינטלקט והוירטואוזיות יש כאן מעשה חסר אחריות לא מעצם עשייתו, אלא מתוך איזה היעדר נימוק. בצפייה השנייה הכל נפל למקום – זה אולי הסרט הכי מנומק, והכי לא-ניהיליסטי (כינוי שלטעמי הודבק לטרנטינו לא בצדק) שטרנטינו יצר אי פעם. הכל בסיפור הזה – מהכינויים שציינת, דרך משחקי השפה, ועד האנטי-קליימקס, המכוון לטעמי, בדמות הרג הנאצים הגרוטסקי – מתחבר בצורה מופתית לעיסוק של טרנטינו בפוליטיקה של התיאור, במאבק הכוח שמסתתר מתחת לכל “סובלימציה”. החל מהרשע הנאצי שמבקש, כבר בתחילת הסצינה הראשונה, לשמוע שמועות כי “עובדות הן תמיד מטעות, ושמועות, אמיתיות או שגויות, לעד מאירות עיניים”, ועד לפרוטגוניסט שמסיים את הסרט בהכרזה על “יצירת המופת” שלו, טרנטינו לא מפסיק לחשוף את המנגנונים התת-קרקעיים שעומדים מאחורי הקלעים. אבל בתוך כל אלה הוא לא מפחד גם להציב אותנו, הצופים, בעמדה של התבוננות פנימית ושאלת שאלות: אחרי הכל, החדווה שלנו מזכירה את החדווה של הנאצים עצמם בקולנוע, שגם הם צופים בסרט שמזכיר יותר מכל סרט שיצרו האמריקאים דווקא בעולם האמיתי (כפי שציין אורי קליין). במובן הזה, וזה אולי האלמנט המאתגר ביותר והנוקב ביותר בסרט, טרנטינו לכאורה בא להציע תיקון ליהודים שסוף סוף מתנקמים בנאצים, אבל בעצם הוא בא להציע תיקון לנאצים: גם הם, הוא אומר, ממש כמוכם בזה הרגע, הלכו בסך הכל אחרי נראטיב משכנע וסוחף. ואת שאר ההתמודדות, באומץ רב, הוא משאיר לנו רק ביציאה מן האולם.

  3. אהוד 17 ספטמבר 2009 ב - 17:13 קישור ישיר

    אתה בטוח שהשם בעייתי? עיין ערך קזבלנקה של וורנר נגד האחים מרקס וכל האגדות על תחלופת המכתבים ביניהם.

    כך או אחרת, אני די בטוח שעל שמות של ספרים וסרטים אין בעיה של זכויות, והרי יש לא מעט סרטים וספרים עם שמות דומים וזהים.

  4. תום 17 ספטמבר 2009 ב - 17:22 קישור ישיר

    הידע הקולנועי של יאיר פשוט מהמם.

  5. רותם 17 ספטמבר 2009 ב - 17:30 קישור ישיר

    גם אחרי הביקורת עדיין לא הבנתי מה מסחרר קולנועית בסרט הזה. הוא (אולי) מסחרר באופן בו הוא מטפל בנושא היסטורי. וזהו.
    וגם אני ממש לא מבין איך זה הסרט שהכי קרוב לדבר על הקולנוע ולא על המציאות עצמה? פה זה אולי הכי פחות בוטה מאשר “חסין מוות” ו”להרוג את ביל”. אבל העיסוק בנושא מציאותי (גם אם הוא לא היה כך במציאות) הופך אותו להכי מציאותי שיכול להיות.

  6. גנית 17 ספטמבר 2009 ב - 17:38 קישור ישיר

    חלפו כמה שעות של הרהורים מאז שראיתי את הסרט, והביקורת המופלאה הזאת סופסוף עושה לי סדר.
    אגב, למרות שהצלחתי לא לתת להתגוננות היהודית שלי לצאת כל הסרט, אם היה רגע בו זזתי בכסא בחוסר נוחות קשה זה הסצינה בה שושנה עושה גראנד פינאלה לכל הסיפור בשוטים שהם הכי אבל הכי הדימוי של הרוע המושלם והשטני. לא נעים לי. חוץ מזה סרט מרתק

  7. רני 17 ספטמבר 2009 ב - 19:49 קישור ישיר

    שאני אגיד שהסרט מבריק? הוא מבריק. הוא גם סוחף, מסחרר ומשחרר. יש משהו אירוני שאת הפנטסיה היהודית בהתגלמותה מגיש במאי לא יהודי שהשואה מעולם לא היתה חלק מעולם החוויות האישי שלו (וזה בהחלט מורגש בסרט).

    מעבר לכך, הסרט רק אישש את מה שכבר ידעתי: טרנטינו הוא אחד הבמאים הבודדים הפועלים כיום שניתן לכנותם “אוטר”. כל פריים סינמסקופי בסרט זועק טרנטינו, כל קטע מוסיקלי בפסקול צועק טרנטינו, וכל דיאלוג מושחז (והדיאלוג של סצינת הפתיחה הוא יצירת מופת קטנה בפני עצמה) רועם בעטו של טרנטינו (והפעם אפילו בכמה שפות, ויש לכך צידוק עלילתי מופלא ומצמרר בה במידה).

    “ממזרים חסרי כבוד” הוא תענוג חסר בושה, אורגזמה מלבבת של הבמאי האמריקאי הכי מעניין שפועל כיום, ואני מאמץ את האורגזמה הזו בשתי ידיים. וכל זה אחרי צפייה ראשונה וחווייתית בלבד. מחשבות עמוקות יותר יגיעו, מן הסתם, לאחר הצפיות הבאות שיגיעו די בקרוב.

  8. יס 17 ספטמבר 2009 ב - 19:57 קישור ישיר

    אבי נשר אמר כמה שטויות..
    ישראל לא מוכנה לסרטי אלימות בגלל המציאות?!
    ישראל לא מוכנה לסרטי אלימות בגלל שהתעשיית סרטים פה בזיון.. וישראל ממש לא מוכנה לאפקטים, משחק, איפור ובימאות שהסרטים האלה דורשים.

    הרי מה ההבדל שאנחנו צוופים בסרטים אלימים של טרנטינו?
    היה נראה כאילו הוא מתרץ ומתחבא מאחורי העמדת פנים שאנחנו מסכנים וזו באמת הסיבה פחחח.. אני בספק אם טרנטינו קנה את זה

  9. עומר 17 ספטמבר 2009 ב - 20:11 קישור ישיר

    הנה עוד ביקורת על קירות מטורונטו שמשווה את קירות ל”ממזרים חסרי כבוד”. http://www.dailyfilmdose.com/2009/09/kirot.html

  10. קמרלינג 17 ספטמבר 2009 ב - 20:47 קישור ישיר

    מר רוה, העפת לי את המוח. ביקורת הקולנוע הכי טובה שקראתי שנים, בכל שפה.
    פאקינג איי.

  11. ברק 17 ספטמבר 2009 ב - 21:03 קישור ישיר

    סרט ענק. אפילו עם עניין השואה אין לי כל כך בעיה.

  12. שחר 17 ספטמבר 2009 ב - 21:25 קישור ישיר

    ביקורת נפלאה.
    תענוג לקרוא.

  13. עדי 17 ספטמבר 2009 ב - 21:53 קישור ישיר

    ביקורת מעולה, שחושפת את הבעייתיות העמוקה של הסרט.

    הנה עוד ביקורת מוצלחת שקראתי על הסרט והרשימה אותי, שאומרת את האמת הפשוטה באופן ישיר – טרנטינו סדיסט:

    http://bidur.nana10.co.il/Article/?ArticleID=665838

  14. אורי 17 ספטמבר 2009 ב - 23:19 קישור ישיר

    ביקורת מצוינת .
    אגב שמתם לב לכמו הצלקת המוזרה הזאת מסביב לגרון של בראד פיט ? זה ניראה כאילו הוא הרגע הורד מחבל התלייה . אין לזה שום הסבר במהלך הסרט (סליחה על הקטנוניות ).

  15. יוסף המספר 18 ספטמבר 2009 ב - 0:47 קישור ישיר

    סרט ענק..
    למה יצרו את המדיום שנקרא קולנוע..?כדי לספר פנטזיות וחלומות ודברים לא מיצואתיים …ולתת חוויה לצופה של שעתיים ..וטרטינו עושה זאת בגדול נותן תרומה בעד הכרטיס שקנינו ביוקר..
    צילום.משחק.ארט.לוקשיניים ועוד..מי שמבין קולנוע יודע שזה הדבר האמיתי.
    התיחסות שלנו כיהודים לסרט ואמינות הסרט ביקורת רק לשם ביקורת לא יותר מזה..
    וברור ששנאת יורם גלובוס המפיץ בארץ מעבירה את דעתם של המבקרים.
    חוויה קולנעית..בניגוד מוחלט למה יאיר אומר..הדמויות עמוקות מאין כמוהם..הקצין הנאצי הוא חלום של כול במאי והפנטזיה של הצופה ..
    בראד פיט ממשיך ליצר דמויות שונות ומוכיח למה משלמים לו 20 מיליון דולר לסרט ובסרט הזה 36 מליון דולר.
    התסריט מדויק מאין כמוהו ומבהיר בדיוק מה טרטינו רוצה להגיד גם במסר וגם באיפיון של הדמות.
    על איזה שגיאות כתיב ושגיאות תסריט אתם המדברים..
    לפעמים מבקרים צריכים לשתוק אם אין להם מה להגיד ובמקומות לחפש שטויות.
    רצו לראות שווה כול שקל

  16. רותם 18 ספטמבר 2009 ב - 1:07 קישור ישיר

    מצטער להיות הילד שצועק “המלך הוא עירום” אבל איך באה לידי ביטוי החוויה הקולנועית מעבר לשכתוב של ההיסטוריה?

    ובראד פיט, עם כל הכבוד וההערכה הגדולה שיש לי אליו, עושה כבר קרוב לעשור וחצי שתי דמויות: המשוגע (שניים עשר קופים, מועדון קרב וממזרים חסרי כבוד) והיפיוף (אושן למיניהם מר וגברת סמית’). עכשיו הוא עושה זאת נפלא ומצוין (גם כאן) אבל אלו ממש אבל ממש לא דמויות שונות.

  17.  fghfgh 18 ספטמבר 2009 ב - 9:46 קישור ישיר

    וביקורת על עג’מי?

  18. מיסטר פינק 18 ספטמבר 2009 ב - 11:16 קישור ישיר

    יאיר,הרבה זמן לא כתבת ביקורת כזאת טובה.יפה יפה.

  19. קובי 18 ספטמבר 2009 ב - 12:33 קישור ישיר

    תראו מתוקים,

    ראיתי את הסרט כבר לפני כמה שבועות באוסטרליה, אבל מתוך נימוס נמנעתי, כמו שאומרים.

    שורה תחתונה. טרנטינו הוא טרחן, פטפטן, במאי גרוע, וגרוע מכל מ-ש-ע-מ-ם שאפשר למות.

    החוק הראשון בטלוויזיה אומר ש”אי אפשר לעשות טלוויזיה מראשים מדברים”. טרנטינו מוכיח שגם קולנוע אי אפשר לעשות מראשים מדברים. קארמה.

    קראתי את הדיון שהתקיים פה לפני כמה חודשים בסצינה מהתסריט שבה הקולונל הנאצי משווה את היהודים לחולדות (Rats יאיר, הן חולדות לא עכברים). העדפתי שלא לחוות, כי במאי מצוין לוקח תסריט בינוני ועושה ממנו פנינה. טרנטינו לקח את התסריט הבינוני עד מופרך שלו, ועשה איתו שתי סצינות שנמרחות, ונמרחות ונמרחות, ועוד קצת ואחר כך עוד קצת. הקולונל לא משחק בחתול ועכבר עם הצופים, הוא משחק באיך לייבש להם את המוח, ומצליח. 25 דקות של זיון מוח, ואם את זה אתה מלמד את תלמידי התסריטאות בארץ, זו לחלוטין צריכה להיות הקטגוריה של “איך לא”.

    עזבו את התסריט המגוחך נטול עלילה, קשת עלילתית, מוטיבציה לדמויות, שואה, גבורה, תמות ותזות ושאר מיני שניצריזמים. בואו נדבר על העובדה שה”ממזרים” הם יהודים, בסדר? למה זה חשוב? איך זה מתבטא? הם לא מדברים, אין להם רקע וגם לא יותר מדי סצינות פעולה. אם הממזרים היו חבורת סמואים שמפקדה הוא ויקינגי, העלילה לא היתה נפגמת במילימטר.

    הממזרים הם יהודים => יהודים רוצים לנקום בנאצים. הבנו. זה מחזיק עשר דקות של סרט. ברור, מה הלאה? אין הלאה.

    עוד אחד. לשושנה יש מאהב שחור. איך? למה? במה מתבטא הרומן ביניהם? באותה המידה השחור היה יכול להיות טיבטי. אין לו חשיבות כמו שגם לדמויות האחרות אין חשיבות. הן רק סטיסטים ברצון של הבמאי טרנטינו לנקום.

    ולסיום. אני הראשון להצהיר את זה. טרנטינו נורא מבין בקולנוע. יותר, אפילו (אם זה אפשרי) מיאיר!!!! בסדר, אח שלנו, שלך יותר גדול. אבל יש משהו פתטי בצורך של טרנטינו להראות לנו כמה שלו גדול שוב, ושוב, ושוב, ושוב. יאללה הבנו שאתה מכיר את הקולנוע הגרמני האסקפרסיוניסטי של שנות העשרים ושלני ריפנשטאל וגבלס היו אנשי קולנוע גאונים (נניח, למה לקלקל?), אז? למה זה חשוב לסרט, למה זה חשוב לך, שאנחנו נדע שאתה יודע?

    בסוף, אחר שעתיים וחצי של סיוט חושים הבנתי. טרנטינו הוא בעצם הגרסה האמריקנית של גל אוחובסקי. קול מטעם עצמו, שנורא רוצה הכרה בקוליות המתמשכת שלו. טוב, מתוק, שלך יותר גדול. ואני, באופן אישי, מצהיר על כך קבל עם, עדה ועולם. טרנטינו נורא קול, רק שצפיה בסרטים שלו היא כמו ביקור חצי שנתי אצל רופא השיניים, לא ממש נהנים, אבל יודעים שצריך.

    שתהיה שנה מצויינת.

  20. יאצק 18 ספטמבר 2009 ב - 13:44 קישור ישיר

    קובי, אתה כותב נפלא! איך עוד לא לקחו אותך לכתוב ביקורות בעיתונות? רהוט, מקורי, שנון. “צפיה בסרטים שלו היא כמו ביקור חצי שנתי אצל רופא השיניים, לא ממש נהנים, אבל יודעים שצריך”. מדהים! איך אף אחד לא חשב על הדימוי הזה.
    עשית לכולנו את השנה שעוד לא התחילה

  21. (יובל) 18 ספטמבר 2009 ב - 15:18 קישור ישיר

    גם לנצמן חושב שכל יצוג קולנועי של השואה הוא שקרי, אפילו ייצוג תיעודי. לכן הוא דווקא נמנע מליצור ייצוג של השואה. אי אפשר לומר שלנצמן וטרנטינו שקרנים באותו מידה כי לנצמן לא יצר ייצוג של השואה, הוא נשאר תמיד אך ורק בהווה. נכון יהיה לומר שטרנטינו הוא שקרן באותו מידה שכל סרטי השואה ה”מכובדים” כביכול – ובראשם, נדמה לי, “רשימת שינדלר” – הם שקר אחד גדול.

  22. ברווז גומי 18 ספטמבר 2009 ב - 15:48 קישור ישיר

    לא הבנתי את ההתלהבות מהביקורת, אבל אולי זה קשור לכך שלא ממש הבנתי את הביקורת עצמה.
    לא ברור לי למשל מדוע טרנטינו עוסק בצורה לא רגישה בשואה, בהתחשב בכך שהסרט לא ממש עוסק בשואה. גם הטענה על הבורות המופגנת של טרנטינו לא ממש ברורה. הסרט אמנם בדיוני אבל הוא לא מנותק מעובדות היסטוריות אלא משתמש בהם באופן די וירטואוזי.
    הטענה הכי לא מובנת בעיני היא זו שמאשימה את טרנטינו בסדיזם טהור ובחוסר אנושיות. איך אפשר להחמיץ את הביקורת הגלויה בסרט על צופי הקולנוע והנאתם מסצנות אלימות, ביקורת שמופנית בראש ובראשונה פנימה כלפי יוצר הסרט? ההזדהות של טרנטינו עם הנאצים אינה נובעת מתאווה חולנית לאלימות מגניבה, אלא מתוך בחינה עצמית וביקורת.

  23. גונקל 18 ספטמבר 2009 ב - 17:12 קישור ישיר

    מש”א לברווז.
    נראה שטרנטינו והנקה מעולם לא היו קרובים יותר.

  24. קאז 18 ספטמבר 2009 ב - 18:15 קישור ישיר

    ראיתי. לא נהניתי ולא הבנתי למה הוא נעשה . אני לא סטודנט לקולנוע ולא סדיסט , אז כנראה אני לא קהל היעד.

  25. רני 18 ספטמבר 2009 ב - 19:01 קישור ישיר

    לברווז ולגונקל: מש”א!

  26. רותם 19 ספטמבר 2009 ב - 10:03 קישור ישיר

    אחרי קריאת ביקורות רבות עלתה בי מחשבה: אוקיי, טרנטינו שיחק עם ההיסטוריה, הפך קורבנות ורודפיהם, מגניב. אבל הוא עשה את זה על נושא, שנו מעניין בעיקר את היהודים ואת המדינה הקטנה שלהם שגם ככה עסוקה בעצמה כל הזמן. אז הביצה המקומית מהללת ומתדיינת, אבל אני רוצה לראות אותו עושה אותו הדבר עם מלחמת ויאטנם או 9/11. בנתיים הוא די חכם על קטנים.

  27. אנטוניו מרגרטי 19 ספטמבר 2009 ב - 11:51 קישור ישיר

    לקובי – מסכנים תלמידי התסריטאות שלך (הממשיים או המדומינים).
    אם אינך מזהה גאונות צרופה כשהיא מרצדת על המסך שני מטר מולך, כיצד תגלה ותטפח את ניצני הכישרון שלהם?
    לעצם הביקורת המרושלת והנבערת שלך:

    1) “החוק הראשון בטלוויזיה” שקבעת, פשוט מטופש. ראה, למשל ב”טיפול”. כנראה שבHBO דווקא כן חושבים שאפשר לעשות טלוויזה מראשים מדברים. יש לי חשד ששם מבינים בטלוויזיה קצת יותר ממך.
    והרבה יותר חשוב משזה: הקולנוע של טרנטינו, למרות ריבוי הדיאלוגים ואריכותם, אינו קולנוע של ראשים מדברים. את הראשים המדברים מקיפים מיזנסצינות מרהיבות, עריכה וזוויות צילום ייחודיות, מקוריות בשימוש בפסקול לא מקורי, ארט ופרופס מדויקים וקפדניים לפרטי פרטים, אלוזיות עשירות לתרבות הפופ ולקולנוע, דיאלוגים מבריקים ושחקנים מצוינים, שליהוקם תמיד מפתיע ומדויק (שמעת על כריסטוף וולץ? כן,זה שזכה בפסטבל בקאן אבל לאף מילה מצדך). לכל אלה מלווה אלימות מתפרצת, הנמסרת בדרך ריאליסטית, תמציתית ומרהיבה.
    הכל נקלט ונמסר דרך העדשה של הצלם המשובח ביותר בהוליווד – רוברט ריצ’רדסון.
    נו טוב, אז מערכת החושים שלך הייתה כבויה במהלך הסרט. נמשיך הלאה ונראה מה התרחש באיזור המצומצם של התאים האפורים.
    2) “תסריט מגוחך, נטול עלילה”. למעשה, יש לסרט כמה עלילות. בפרק הראשון מוצג הסיפור של לאנדה ושושנה, בשני של הממזרים, בשלישי מוארת דמותה של שושנה דרך המפגש עם פרדריק זולר, ובשני האחרונים משתלבות כל העלילות.

    כן, הסרט כתוב יותר כמו רומן, ופחות כמו תסריט קונבנציונלי בשלוש מערכות אריסטוטליות. מבלבל אותך? לא עומד בחוקים? יש לי הרגשה שהתסריטים של טרנטינו יותר רלווטיים לסטודנטים שלך מסט החוקים העבש והמשומש שלך.

    3) למה הממזרים יהודים ואין כלום מעבר לזה? כן,הם יהודים כי הם הכי מתאימים לנקמה בנאצים. תפקידם בסרט הוא להוות מכונות הרג, ולא דמויות עם עומק פסיכולוגי (כאמור, הממזרים עצמם אינם גיבורי הסרט).
    אלדו הוא אפאצ’י מכיוון שרצח העם של האינדיאנים (במערבון ובהיסטוריה, שלשניהם מתייחס הסרט באופן רדיקלי) אנלוגי לשואה היהודית. לכן עם ויקינגים וסמוראים זה לא היה עובד. ומה הבעיה עם צבע עורו של מרסל? בפאריז של התקופה התגוררו הרי קהילות שחורות (שלא הושמדו ע”י הנאצים כמו היהודים) אז מה הבעיה? כל השחקנים בסרט צריכים להיות לבנים? זה איזה חוק בתסריטאות שאני לא מבין?
    4) לגבי המומחיות המאיימת של טרנטינו בקולנוע. והשאלה שצריכה להישאל כאן, היא לא מדוע טרנטינו תאב ללמד, אלא מדוע אתה מאוים ומסרב ללמוד.
    ולא, טרנטינו לא מזכיר בכלום את גל אוחובסקי. תחשוב יותר בכיוון של שקספיר או סרוונטס.
    האם טקסטים כמו “דון קישוט” או “המלט” נפגעים מהידע המופלג של מחבריהם בז’אנרים הנידחים בהם הם פועלים?
    אני כבר מדמיין את הביקורת שלך על שני אלה: “למה ההמלט הזה מזיין את השכל כל הזמן? למה הוא דני לעזאזל? למה הוא לא עושה כלום? לרוזנקרנץ וגילדנשטרן אין אישיות! אין עלילה!
    ומה דון קישוט הזה מבלבל את המוח עם דרקונים ונסיכות? את מי זה מעניין בכלל? אז סרוונטס מבין ברומנסות יותר ממני, אופס, יש לו יותר גדול, איזה באסה…”

    ממתי אהבה מדבקת לקולנוע וסקרנות לגבי תולדותיו ומשמעויותיו הם דברים מזיקים? מה,גם זה ברשימת החוקים? אסור ללמוד? אסור לחדש? זה מה שאתה מלמד את הסטודנטים שלך לתסריטאות?

  28. מישהו 19 ספטמבר 2009 ב - 15:05 קישור ישיר

    יש לי הרגשה “שאנטוניו מרגרטי” אוהב את עצמו קצת יותר מידי…

  29. מיקי 20 ספטמבר 2009 ב - 0:13 קישור ישיר

    סרט ענק, כייף טהור. אני גם לא מבין כל כך על מה התלונות בנושא יצוג השואה. זה כלל לא סרט שואה, מבחינתי זו פנטזיית הנקמה האולטימטיבית. תענוג צרוף של סרט, לא הורדתי את החיוך מהפנים במשך שעתיים וחצי. ואני לא סטודנט לקולנוע ולא סאדיסט.

  30. עומר 20 ספטמבר 2009 ב - 2:27 קישור ישיר

    אנטוניו מרגרטי דווקא פתר בתגובה שלו הרבה מהבעיות וההשגות שהעלו כאן המגיבים.
    אם יורשה לי להוסיף, נראה לי שצבע העור של המאהב של שושנה גם הוא, בדומה למוצא האינדיאני של בראד פיט, איננו מקרי. זו בהחלט יכולה להיות התייחסות למעמדם באותה תקופה של השחורים בארה”ב והאפליה שסבלו ממנה. גזענים יש לא רק בגרמניה הנאצית.

  31. (יובל) 20 ספטמבר 2009 ב - 3:43 קישור ישיר

    לאחר צפייה בסרט:
    גם אם סופרים את קיל ביל על שני חלקיו כסרט אחד, טרנטינו הוא עכשיו במאי שחצי מהפילמוגרפיה שלו היא קשקוש. זה כאילו שטרנטינו של הניינטיז מת מזקנה אחרי ג’קי בראון ואז שיבוט אדיוטי שלו המשיך לעשות קולנוע בעשור הנוכחי.

  32. דני E 20 ספטמבר 2009 ב - 4:33 קישור ישיר

    אחד הטקסטים הכי אורי קלייניים שנצפו במחוזותינו, מאוכזב, ציפיתי ליותר.

  33. מיכאל 21 20 ספטמבר 2009 ב - 17:31 קישור ישיר

    יאיר, כל הכבוד על הביקורת! טרנטינו בא ואומר כי באמצעות מדיום הקולנוע אפשר לנצח את הנאצים, אפשר לעוות את ההסטוריה. המדיום הפיזי ישאר לנצח, בעוד בני האדם נמחקים אט אט וכל מה שנשאר מהם מתורגם לשפה ויזואלית על המסך.

  34. אנטוניו מרגרטי 20 ספטמבר 2009 ב - 17:38 קישור ישיר

    עומר אתה צודק בהחלט. בראיונות לפני הסרט טרנטינו הזכיר את האבסורד שבארה”ב של שנות ה-40 זכו השחורים האמריקאים לפחות זכויות וחופש תנועה מאשר שחורים בצרפת הכבושה ע”י הנאצים.

  35. קובי 20 ספטמבר 2009 ב - 20:27 קישור ישיר

    אנטוניו יקירי,

    רציתי להמנע משניצריזמים. לא שיש בהם משהו רע, כן, אבל אחת הרעות החולות של האנשים שמתעסקים בקולנוע בישראל היא ההתדבקות בתיאוריות ופחות בפרקטיקה. אבל אם חייבים, אז יאללה.
    “החוק הראשון” בטלוויזיה לא אומר שאין חוק שני. את הדוקומנטרי המרתק על ועד החקירה בווטרגייט דווקא כן עשו מ”ראשים מדברים”. כך שראשים מדברים עשויים, בוודאי, לעבוד. אם כי כדי להמנע מפטפטת מיותר ומשעממת נדרשת מיומנות גדולה מאוד וביקורת עצמית שאותה אין לטרנטינו.
    יש לי חשד שלפחות בטלוויזיה ובבימוי טלוויזיוני, יש לי טיפה יותר מיילג’ ממך. מה לעשות, פה דווקא שלי יותר גדול. קארמה.
    מהי “מיזסצינה מרהיבה”? אם חייבים להתהדר בידע, אז גודאר הגדיר את המיזסצינה כ”כל מה שנמצא ולא נמצא בתוך הפריים”. אז מה מרהיב אותך? מה שנמצא או מה שלא נמצא בתוך הפריימים? התבלבלתי פה. אנא עזור לי.
    אריסטו הוא שאחראי על שלושת המערכות? וואללה? לתומי חשבתי שזה דווקא שיקספיר, אבל תודה על העידכון. סקורסזי טוען כבר שנים שבקולנוע המודרני אין יותר שלוש מערכות אלא יותר משהו כמו חמישה סיקוונסים. אם הייתי חייב להמר, הייתי מהמר שטרנטינו דווקא נוטה לכיוון של סקורסזי דווקא. הסרט שלו בוודאי לא בנוי ממערכות. הוא למעשה אפיזודלי במכוון, אבל האפיזודות לא מתחברות לכדי משהו ממשי. קשת עלילתית וכו’.
    זה לא היה מפריע לי, אם היתה איזושהי פואנטה, אולם כאמור, זו איננה קיימת למעט צורך מופשט ב”נקמה”, שסיבותיה אינן ברורות וכו’.
    למה “היהודים הם הכי מתאימים לנקום בנאצים”? גם להומואים לא היה יותר מדי קל במחנות (“הרם ידיך, הו נאצי אכזר. יותר גבוה, עכשיו תתכופף”). וגם לצוענים היה די חרא, ולחיילים סובייטים וגם לסתם מתנגדי משטר. אם טרנטינו, וגם אתה, סבורים ש”היהודים הם הכי מתאימים”, אנא נמקו רצוי בגוף הסרט.
    לשושנה יש סיבה לנקום בנאצים אבל לאלדו ריי? כי האינדיאנים נטבחו על די האמריקנים וזו אנולוגיה? למה זו אנלוגיה? תגיד, חסרות אנולוגיות אחרות? אתה יודע מה עשו הויקינגים לאירים? שמעת על הטבח של האנגלים במאורים? העובדה שהיהודים יהודים ושאלדו ריי הוא אפאצ’י, היא לא יותר או פחות מבוססת מכל טבח אחר. טרנטינו לא טורח להסביר את שורשי הנקמה, הוא פשוט מניח שאנחנו יודעים. זוהי כתיבה עצלנית.
    לשימחתי, אין לי סטודנטים לקולנוע. אני מתפלל שגם לא יהיו לי. זו הסיבה שאני שם ולא פה. כי בישראל מרוב מורים אין קולנוע. בלי לגרור אותי לדיון בעונש הזה של מצב התעשיה וכו’, אגיד בקצרה שמה שעושים פה זה דרמות טלוויזיה שמוקרנות בקולנוע.
    אבי גזוענט, שבאמת תהיה שנה טובה. עייפתי.

  36. רותם 20 ספטמבר 2009 ב - 20:53 קישור ישיר

    מיכאל, הנאצים השמידו שש מליון יהודים ועוד כמה מליונים אחרים. שום סרט לא הולך לנצח את זה.

  37. מיקי 20 ספטמבר 2009 ב - 23:40 קישור ישיר

    קובי – רצית, לא הצלחת. בנזונה של סרט. מהנה בטירוף

  38. לירון 21 ספטמבר 2009 ב - 0:03 קישור ישיר

    לא משנה מה, לא הצלחתי לראות שואה בסרט הזה. פשוט כי בעיניי השואה היא רק תפאורה.
    השואה היא מעשה האלימות הגרדיוזי ביותר ורק הגיוני להשתמש בו בסרט שכל כולו עוסק בקולנוע ואלימות.
    והפעם היחידה במהלך הסרט שזזתי בחוסר נוחות בכסא היא הפעם שבו יושבי האולם (הקולנועי) הריעו לצלף בסרט (הקולנועי) והיטלר לחש “זה הסרט הכי טוב שעשית”
    ואז החלה האש לבעור ואקדחים לירות והקהל שלנו (המציאותי) הריע ולחש “זה הסרט הכי טוב של טרנטינו”.

    וכאן אמונה הגאוניות האמיתית של טרנטינו; במאי סדיסט ואלים שמבקר את עצמו, את הקולנוע ואותנו, הקהל צמא הדם.

  39. יורי 21 ספטמבר 2009 ב - 1:34 קישור ישיר

    כמאר הבדיחה על הנוצרי ישו, אז רק עכשיו שמעתי… ובכן.. לא שקספיר ולא אריסטו (אריסטו להשכלה=פילסוף), סופוקלס חברים.. סופוקלס. ועכשיו מהתחלה.

  40. לילי 21 ספטמבר 2009 ב - 14:22 קישור ישיר

    ביקורת חסרת בסיס לחלוטין השחקנים בסרט אדירים בעלי יכולת משחק מרשימה ובקיצור סרט עם פאן שונה לחלוטין בנוגע לשואה אז תכעסו עלינו אם הרגשנו טוב שיצאנו מהסרט מותר קצת לפנטז על סוף שונה וזה בעצם מה שטרנטינו הביא

  41. אנטוניו מרגרטי 21 ספטמבר 2009 ב - 18:25 קישור ישיר

    קובי – שתהיה גם לך ולכולם שנה מתוקה.
    אתה באמת נראה לי קצת עייף אם לא הצלחת להפיק הנאה מינימלית מיצירת המופת האחרונה של טרנטינו. כולי תקווה שתתעורר בשנה הבאה עלינו לטובה.

    ובכל זאת, אני מתקשה להבין את הדיכוטומיה שלך בין פרקטיקה לידע. אני נאלץ לשאול עוד פעם: האם טקסטים של סרוונטס, שקספיר, סקורסזה, טרנטינו (ועוד רבים אחרים) נפגעים מהידע העצום שלהם בז’אנרים בהם הם פועלים? האם הידע הזה מנע מכל אלה ליצור דברים מופלאים? האם היית הולך לרופא שאין לו מושג ירוק בתחום בו הוא פועל? האם היית עולה על מטוס שטייסו אינו מבין במטוסים? בכל המקרים הללו, וגם בקולנוע, נראה לי שעדיף להעזר במומחים ולא בבורים.

    כמו כן, כנראה שבלימודי בתיכון פספסתי את אותו שיעור ביולוגיה שעוסק באורך אברי המין של יוצרי טלוויזיה. לא ידעתי שכל אחד מהם הוא ג’ון הולמס. תפסת אותי על חם.
    חמור מכך, לא נתקלתי באף מחזה של שקספיר בשלוש מערכות למרות שתחום התמחותי הוא ספרות. אודה לך אם תעדכן אותי.
    לגבי “החוק הראשון בטלוויזיה”. אם החוק הזה אינו עובד, כפי שאתה עצמך מודה, מדוע הוא החוק הראשון? מדוע הוא חוק בכלל?
    לגבי הקולנוע הישראלי: אני מסכים איתך לשם שינוי. אתה מתפרץ לדלת פתוחה לרווחה. אכן ברובו, הקולנוע הישראלי מורכב מדרמות טלוויזיה משמימות וחוץ משני ז’אנרים – קומדיות ומלחמה, דרמות הטלוויזיה הם השולטות.
    לפני שאתם מתנפלים עלי: כמובן שיש יוצאים מהכלל שאינם מעידים על הכלל, ואשר ניתן למנותם על אצבעות יד אחת.
    אני לא יודע אם עודף מורים הוא הבעייה, אבל זה כבר עניין לדיון אחר.

    לגבי יהדותם של הממזרים: נכון שמלחמה נהרגו ודוכאו עוד מגזרים וגזעים רבים. המלחמה נערכה גם ביפן ובאפריקה ובעוד מקומות אליהם לא הגיע הסרט (גם לא לסכסוך בין הויקינגים לאירים). נראה לי שזה לגיטמי כי לא מדובר בסרט דוקומטרי שאמור להקיף את כל המלחמה הזו (או את תולדות המאורים והויקינגים).
    לכן העובדה שהממזרים הם יהודים ואלדו הוא צאצא לאפאצ’ים מתאימה יותר לסיפור שרצה לספר טרנטינו ולמסגרות הז’אנריות בהם הוא פועל (המערבון, סרטי הרפתקאות של מלה”ע השנייה) ולא נראה לי שאיפיונם ככאלה נובע מאצלות כלשהי. אפשר להאשים את טרנטינו בהרבה דברים, אבל לא נראה לי שעצלות היא אחד מהם.

    יורי – נראה לי שראוי היה שתכין שיעורי בית לפני שאתה מביע לגלוג כי אז יוצא שהבדיחה היא על חשבונך. אריסטו אכן היה פילוסוף ולא מחזאי אבל אחד מענפי הפילוסופיה שכונן היה האסתטיקה. הוא עשה זאת בספרו “פואטיקה”, שהוקדש לטרגדיה היווונית. שם הוא ניתח את שלושה מחזאים אייסכילוס (שקדם אגב לסופוקלס), סופוקלס ואוריפידס.

  42. אנטוניו מרגרטי 21 ספטמבר 2009 ב - 18:31 קישור ישיר

    יורי- אולי תעשה שיעורי בית לפני שאתה מפגין את בורותך? אריסטו אכן היה פילוסוף, אבל אחד מהענפים הפילוסופיים שהוא כונן היה האסתטיקה. הוא עשה זאת בספרו הידוע “פואטיקה”. שים פעמיך לספרייה והשאל כותר זה. הוא מדבר שם בהרחבה על סופוקלס, אבל גם על אייסכילוס (שקדם אגב לסופוקלס) ואוריפדס (שבא אחריו). לימוד נעים.

  43. צור א 21 ספטמבר 2009 ב - 23:37 קישור ישיר

    “מנקודת המבט של ההיסטוריה, האנשים שמקבלים את הקרדיט הם אף פעם לא אלה שבאמת מגיע להם”. שים לב שהקצין הנאצי לנדה קורא לכל החיילים תחתיו בשם: “הרמן”.

    אותי מעניינת ההשוואה המרומזת שעורך טרנטינו בין שואת היהודים להתיחסות לשחורים באמריקה:
    הנשיקה של שושנה ומרסל.
    הקריין הוא בעל טון דיבור שחור, ללא ספק.
    משחק הניחושים בו מנחש הקצין הנאצי שהוא או העבדים השחורים שהובאו לאמריקה, או קינג-קונג.
    הסרט שמוקרן בפרמיירה נקרא “Nation’s Pride” , שלפחות לי העלה את השם “The Birth of a Nation”, הסרט של גריפית’ מ1915, על מלחמת האזרחים בארה”ב בו מוצג הכושי כאנס ורוצח.

  44. אנטוניו מרגרטי 22 ספטמבר 2009 ב - 0:08 קישור ישיר

    הקריין הוא סמואל ג’קסון. בתסריט המקורי, שאורכו כאורך סדרת טלוויזיה, תכנן טרנטינו להכניס יחידה של שחורים הנלחמת בנאצים. אולי בסיקוול.

  45. בונד ג בונד 22 ספטמבר 2009 ב - 0:41 קישור ישיר

    המשפט האחרון בביקורת הוא הדבר המטריד. זה גם דומה למה שאמר טרנטינו במסע”ת: “everybody is everybody”. כולם אותו דבר.

    טרנטינו חוזר על מוטיב שקיים גם בקיל ביל ובחסין מוות: קורבן (ב-3 הדוגמאות מדובר בנקבות וכאן, בנוסף גם חבורת יהודים) שנעשה לו עוול נורא, שיוצא למסע נקמה אכזרי/סאדיסטי. מה שטרנטינו אומר כאן פשוט ונהיר – כל אדם, גם הטהור ביותר, אם ידחפו אותו מספיק, אם יתעללו בו מספיק, ינקום בצורה האכזרית ביותר. מעניין לראות איך ב-3 הסרטים הנ”ל הצייד הופך לניצוד.

  46. הילה 25 ספטמבר 2009 ב - 11:55 קישור ישיר

    ביקורת מצויינת יאיר. נהניתי לקרוא.

  47. מאסימו 3 אוקטובר 2009 ב - 11:06 קישור ישיר

    אנטוניו, אתה גדול. סרט אדיר

  48. 1969 4 אוקטובר 2009 ב - 0:58 קישור ישיר

    איך אפשר לבקר אדם כ”כ אימפולסיוי שנשלט בידי רפלקסים בלבד?

  49. דורון 4 אוקטובר 2009 ב - 15:29 קישור ישיר

    חבר’ה
    תפסיקו להסניף את הנודים של עצמכם
    פשוט סרט מצויין.

  50. כרמלה 5 אוקטובר 2009 ב - 19:35 קישור ישיר

    ראיתי את הסרט אתמול בירושלים. כדי להבין עד כמה הסרט אינו מובן. צריך היה לשמוע ולראות את התגובות בקהל: היו בקהל מספר גדול של צעירים וצעירות חובשי כיפות סרוגות “קטנות”, והם צחקו והריעו לחבורת הממזרים ובסיום הסרט מחאו כפיים, כאילו היהודים הקטנים האלה נצחו את מלחמת העולם השנייה.

  51. שוש 8 אוקטובר 2009 ב - 9:45 קישור ישיר

    עוד סרט גאוני , כן כן, פשוט גאוני של הבמאי הכי הכי בקולנוע – בתור אחד שראה את ספרות זולה לפחות 20 פעם ואת כל סרטיו של טרנטינו מספר פעמים, לאחר צפיה בממזרים חסרי כבוד , אפשר לומר כי הסרט לא רק שלא מאכזב, אלא מצטרף אחר כבוד לרשימה מכובדת של סרטים שיצר הבמאי הגאון בן זמננו!!! לך כרמלה , אני מציע לראות את הסרט שוב -עצם העובדה שצעירים חובשי כיפות סרוגות “קטנות” מחאו כפיים לסרט “שנוגע” בהסטוריה כל כך כאובה של העם היהודי, מוכיחה עד כמה טרנטינו באמת גאון!!

  52. יונתן 9 אוקטובר 2009 ב - 1:57 קישור ישיר

    ראשית, נהניתי מאוד לקרוא את הביקורת של יאיר וגם הזדהיתי עם רעיונותיו.

    אני חושב שהשאלה העיקרית העולה מהסרט, מהביקורת ומחלק מהתגובות כאן, היא על מקומה של אומנות הקולנוע בימינו.
    האם אנחנו יכולים לראות את הסרט ולהתייחס אליו כאל “אומנות לשם אומנות”, וכך לאמץ את התגובה של דורון שביקש “להפסיק להפליץ, הסרט פשוט מצויין וזהו”, או שאנחנו צריכים לדון גם באלמנט החינוכי של הסרט – מהו המסר? מה אנשים לומדים ממנו?

    אני חושב שטרנטינו משחק כאן עם השאלה הזו (לא בהכרח במודע) – כשכולנו שואלים האם מותר לו בכלל לחדור למקומות אליו הוא חודר בעיסוקו בשואה, ובמקביל נהנים מהסרט שמסב לנו סיפוק רגשי (צחוק ובכי) ואינטלקטואלי (אינסוף רמיזות קולנועיות, חברתיות, וכו’).

    בשורה התחתונה, על-אף שאני יכול לכתוב על הסרט עוד פסקאות רבות, ההתרשמות שלי היא שטרנטינו עשה כאן פארודיה על קולנוע וגם על חברה כפי שהוא תופס אותה, והוא בעיקר צוחק על כולנו שלא יודעים איך לאכול את הדבר הזה – שאין מסר, שאין ערכים, או שבעצם יש.
    אז כן, יש בזה מן הסאדיזם- כאשר דוחפים לי גלידה מתוקה יחד עם מרור לפה (במיוחד אם אני יהודי, ויש בי הרבה כעס על החדירה לחדרים הפרטיים שלי בלב), אבל טרנטינו אינו מחנך, ואם הוא גרם למוח שלי לרוץ לאלף מקומות במקביל, ולעיניים קצת לדמוע, ולי הרבה לצחוק –
    הרי שיש לו יצירה מופתית.

  53. מיכל זהבי 12 אוקטובר 2009 ב - 1:49 קישור ישיר

    כבר מזמן לא ראיתי גיבוב של כל כך הרבה אווילות וחוסר אמינות בסרט אחד.
    מילא אילו זו הייתה קומדיה, (וכבר ראינו קומדיות נפלאות שמתרחשות בתקופ ת הנאצים כמו “הדיקטטור הגדול” או “להיות או לא להיות” ועוד כהנה וכהנה) ניתן היה לקבל רעיונות פרועים ומשוגעים, אבל כשמדובר על דרמה, שאין לה שום יסוד היסטורי, רצופה באלימות נוסח סרטי המאפיה, לא ברור לי על מה יצא ההלל.

  54. גיל 6 נובמבר 2009 ב - 9:15 קישור ישיר

    סרט פשוט מעולה שגרם לנו להיות מרותקים למסך בכל שניה ולא לעפעף. מי שלא הולך פשוט מפסיד, שווה לראות דווקא בקולנוע.
    מי שלא המליץ פשוט לא מבין כלום, נא לא להקשיב לו, אתם תודו לי 🙂

  55. הדג הכאוטי 7 נובמבר 2009 ב - 2:04 קישור ישיר

    ראיתי את הסרט ואני רוצה להסב את תשומת הלב לאלמנט שחסר בנאצים של טרנטינו.

    רוב הזמן הם בכלל לא נאצים. הם סתם הרעים, וזו טעות היסטורית.
    אני מסרב להאמין שמלחמת העולם השנייה, השיטתית כל כך מהצד של הנאצים, יכלה להיעשות ע”י אנשים כמוני וכמוך, בסך הכל עם אמונות קצת שונות ושלטון בלי אופוזיציה.
    היה איזה כישוף שחור שאפף את המדינה הזאת. איזו היקסמות מהחוקים, מהמנהיג החזק, מהמטרה מקדשת את האמצעים.

    וכאן אנחנו חוזרים לאלדו האפאצ’י, שהוא והחבורה שלו לא מחזירים לנאצים באותו מטבע, כי אצלם המטרה היא האמצעים. נאצי אמיתי לא היה מבזבז זמן על להתעלל בגופות, לא כל שכן אוסף קרקפות.
    אבל הם עשו דברים כאלו, רק בתירוצים שונים ומשונים.

    ועוד הערה- הקרקוף, הוא בעצמו סוריאליזם אנכרוניסטי שמפריע לשים את הממזרים בתור “הנאצים מהצד השני”. הם משהו אחר.

  56. נילי 15 נובמבר 2009 ב - 1:47 קישור ישיר

    נראה לי שפשוט החמצת את התובנה המרכזית שהסרט מציג בכל שוט ובכל דיאלוג. והשאלה היא די פשוטה: למה לא עשו את זה באמת? האם באמת זה היה כל כך בלתי אפשרי?

  57. דני 16 דצמבר 2009 ב - 21:35 קישור ישיר

    נראה לי שלבן אדם שמשמתמש במילה “גויי”
    אין שום זכות לדבר על אנטישמיות.

    הסרט הזה הוא יצירת מופת, וחבל שיש אנשים שלא מבינים את העומק שלו.

    אז נכון עשו פה את היהודים אגרסיביים וצמאי דם!
    למה מה? היו צריכים לעשות אותם מסכנונים שלא פוגעים בזבוב, אומללים שהולכים כמו צאן אל המוות.
    עשו אותם פה ממש “הטורף”, שזה ממש משעשע, ולראות איך הם מוציאים את היטלר מדעתו.

    מי שרוצה לראות סרטי שואה “צבועים” בהם עושים את היהודים מסכנים שזה כבר בהגזמה ומיותר, ונראה כמו חנפנות אז שיהיה לו בכיף.

    הבעיה עם הישראלים בימינו, שהם מרשים לעצמם לרדת, לבזות, לכנות אנשים “גויים”, לצחוק על מה שלא אמורים לצחור עליו

    ואם אומרים איזה פיפס עליהם ישר “אנטישמיות”!!!

    חאלאס עם הצביעות!!!

  58. הגמד 28 דצמבר 2009 ב - 17:29 קישור ישיר

    גרסה שלי לחווית הצפייה עם ספוילרים: שום בעיה עם הגישה לנאצים. זה לא שסרט השואה של שפילברג היה פחות לא מייצג לשואה. לפחות פה הגיבורה מתה, שגם זה משהו. וכמובן הרצח של היטלר מסגיר שזה לא סרט רציני על השואה.
    אבל הסרט נמתח כמו מסטיק ברובו. הדיבורים מסיבות אלו או אחרות פשוט לא מעניינים ומזכירים שירי משוררים מודרניים ומופלצים(שרק מי שלא רוצה לומר שהמלך הוא עירום וליהנות מזיו מלכותו ישבח). בניגוד ליאיר, אני לא סובל רפלקסיביות עצמית בקולנוע ויש תחושה מוגזמת שכל הסרטים שמשתמשים בה אומרים אותם שטיקים חלודים. טרנטינו לדעתי מצליח להגיע לרמת היוצרים האירופיים של סרטי בכרותו ולהיות קוריוז מעניין ובר חלוף. וגם זה לא משהו לזלזל בו. או ליהנות ממנו.

  59. benzo 16 פברואר 2010 ב - 19:34 קישור ישיר

    ממזרים סרי כבוד הוא סרט מעולה! וסרט שימשיך וייתן דוגמה לבמאים ומפיקים עוד שנים רבות.
    נכון, הסרט באמת משנה את מהלך ההיסטוריה וקצת נותן תחושה של התייחסות למלחמת העולם השנייה בתור משחק ילדים… אבל הסרט כל כך מגוון וייחודי כך שהוא משדר הרבה מאוד נקודות מבט, וזה גם למה להרבה מאוד אנשים יש דעות שונות על הסרט.
    טרנטינו הוא במאי ותסריטאי אדיר, וביכולתו לחשוף לקהל הרבה יותר פרטים סיפוריים מבלי לאבד את כוונת הסרט.
    לדוגמה: בתחילת הסרט כאשר מספרים על “הממזרים”, נתון חייל נאצי בדילמה קשה, להראות ל”ממזרים” תכנים אסטרטגיים של הצבא הנאצי, או למות.
    החייל הנאצי יוצא ממש גיבור מהסיפור הזה, לא רק שהוא מקריב את עצמו אלה הוא גם מקלל את “הממזרים” ומתייחס באדישות למה שעומד לקרות לו.
    כאן טרנטינו מספר סיפור גבורה של חייל נאצי, אבל עדיין יוצר מצב בו הקהל בעד ה”ממזרים” הרוצחים והשוחטים.
    טרנטינו משלב מספר סוגים של קטגוריות סרטים: פעולה, פשע, קומדיה, דרמה קצת אימה ואפילו קצת היסטוריה…
    השילוב בין כל אלה יוצר עלילה מעולה ומעניינת.
    הסרט הטוב ביותר שראיתי השנה, ובין הסרטים האהובים עלי. (בינתיים)
    רוצו לראות

  60. דליה 16 פברואר 2010 ב - 21:53 קישור ישיר

    הביקורת של יאיר רווה יפה ומעניינת.ובכלל יש כאן הרבה זויות – הסרט עמוס בנושאים ואפשר לפרש אותו בהמון אופנים. זהו סרט שמצהיר על עצמו שאיננו אמת היסטורית- הוא נפתח במילים “היה היה”- כלומר “אגדה”. ובאמת זה איננו סרט דוקומנטרי או היסטורי – זה סרט פעולה. אבל הוא מתייחס לנושא של תיעוד היסטורי בקולנוע, וגם מתייחס להיסטוריה- אבל בכלים קולנועים וספרותיים. אני חושבת שהמטפורות והדימויים שהסרט מלא בהם, מעבירים מסר חזק. הצרפתים- שמגולמים ע”י האיכר והמתרגמת של גבלס- הם משתפי פעולה, נכנעים ואפילו בוגדים. (בניגוד לתדמית הרזיסטנס שהצרפתים כל כך אהבו לשוות לעצמם).
    קולונל לנדה כמייצג הגרמנים-הוא איש משכיל, דובר 4 שפות באופן מושלם, תרבותי, מנומס, אינטליגנט, אך למרבה הצער גם רוצח אכזרי. הדימוי הזה די תואם את המציאות, לדעתי. גרמניה הנאצית היא אומה שהגיעה לפסגות של התרבות , יצאה מדעתה והפכה לאומה של רוצחים. (גם שפילברג נדמה לי מראה את הניגוד הזה ב”רשימת שינדלר” כשאחד החיילים מנגן על פסנתר בזמן האקציה, וגם קלימוב ב”צא וראה” מביא את מוצרט כרקע להרס הכפר הרוסי. הברבריות מול התרבות. יש לדימוי הזה על מה שיסמוך- בין מפקדי האיינזצגרופן (עוצבות המבצע שביצעו את רצח היהודים במזרח)היו דוקטורים ומשפטנים.
    היהודים- מיוצגים לטעמי באופן די אוהד:הם אינם קורבנות- מה שכמובן לחלוטין איננו נכון היסטורית. אבל קל להזדהות איתם.שושנה היא יפיפיה (לא נראת כל כך יהודיה-אולי זו אמירה על הסטריאוטיפים?)-ואמיצה,חברי הקבוצה אינם הקורבנות המגעילים שלנדה מצפה למצוא.(החולדה המתועבת )משדרים אומץ וכח. נכון- גם מבצעים מעשים שנראים כמו אכזריות מיותרת- אם יש דבר כזה בהקשר של מלחמה בנאצים. (קרקוף)
    כשראיתי את הסרט היו לי גם אסוציאציות נוספות: לנדה שם את הסנדל שמצא על רגלה של פון המרסמרק- סנדרלה? אבל הזיהוי מוביל לרצח. האם אמירה על האחים גרים וגורל התרבות הגרמנית? חריטת צלב הקרס על ראשו של לנדה- “אות קין”. אבל לא כדי להגן עליו אלא כדי שיוכלו לזהות את האח (האומה הרוצחת)שרצח את אחיו. כולם אומרים שטרנטינו בור בהיסטוריה,ואולי זה נכון. מכל מקום, גם סצנת הסיום מעוגנת במציאות היסטורית. לנדה הנאצי עושה עסקה עם האמריקאים ומציל את חייו. עברו הנאצי נסלח. בסוף המלחמה בעלות הברית המערביות אמנם ערכו את משפטי נירנברג והעמידו לדין את ההנהגה הנאצית,- וזהו. כל היתר, הורידו את המדים והפכו להיות אזרחים מן השורה. ארה”ב הייתה במלחמה הקרה עם ברה”מ- ומיליוני נאצים/גרמנים שבו הבייתה ואף אחד לא שאל אותם מה הם עשו במלחמה. למעשה, רבים מהם הפכו להיות מנהיגי הכלכלה והחברה בגרמניה המערבית.
    בקיצור- הסרט מרתק. כדאי לראות ולחשוב. ואפילו לראות פעמיים ויותר.

  61. גיא 31 מרץ 2010 ב - 1:59 קישור ישיר

    מה זה מש”א?

  62. ורד שפירא 4 אפריל 2010 ב - 4:42 קישור ישיר

    בהמשך למאמר שלך: טרנטינו מיתעסק בסרטים שלו בשני נושאים היתפוררות הגבריות וקולנוע. בקשר לקולנוע המלחמה היתה בין הצורר הנאצי שקינא ביהודים ששלטו בקולנוע ובהוליבוד. וכל הסרט מראה את החשיבות שייחסו הגרמנים לקולנוע. והתבוסה של הגרמנים בתחום הזה היתה מוחלטת. אין כאן שום פנטזייה. נהפוכו הקרב הגדול של הצורר היה על הקולנוע על הדימויים על איך יזכרו את ההיסטוריה והיהודים ששולטים בהוליבוד ניצחו אותו. כמעט כל הסרט עוסק בזה וכמובן טרנטינו לא מעיז להיתעסק בקולנוע בלי להכניס את האיטלקים …צלם ועוזר צלם מאיטליה. היהודייה מביסה את הקולנוע הגרמני פעמיים : כשהיא מורידה את השלטים של ריפנשטאל וכשהיא בסצנה הכי פשוטה שיש עולה על המסך במקום הסרט הגרמני ומודיעה לגרמנים שזה מעכשיו הקולנוע היא אולי נישרפה אבל היא שולטת בקולנוע. צייד היהודים שואל אותה כמה סצנות קודם איך בדיוק את נהיית בעלת בית קולנוע. ואנחנו הרי יודעים שהוא לא חוקר אותה כדי לתפוס אותה הוא יודע מי היא. והוא יודע שהוא לא מסוגל להרוג אותה. בגלל שזאת חולשה כמו של ביל מותר לחשוב שהוא מאוהב בה אבל טרנטינו מטיל ספק ביכולת של הנאצי לאהוב צייד היהודים מיתעלל בה פסיכולוגית הוא הפסיכופאט תישתי חלב…קרי אני יודע מי את. אני רוצה לחשאול אותך משהו…לא חשוב. הוא לא מסוגל להרוג אותה פשוט בגלל שהיא מייצגת את הקולנוע של היהודים. כשגיבור האומה שגם הוא מאוהב בה ניגף בפניה הוא מסוגל להרוג את את האשה שהוא רוצה לזיין שוב כי הנאצי לא מסוגל לאהוב אבל זה מאוחר מדי כי היא כבר עשתה את הסרט שלה. ושני אלו הקצין שהוא צייד יהודים אולטמטיבי והחייל שהוא גיבור האומה ומייצג את הצבא הגרמני לא מסוגלים להרוג את הקולנוע של היהודים. וזאת אחרי שטרנטינו שולל כל מימד אישי של מאוהבות וחולשת הגבר הרגילה שלו מול אשה והופך בכך את הסיפור של בעלת בית הקולנוע לסימבולי. השורדת שתעשה קולנוע והגרמני שלא מסוגל לנצח אותה כי ככה זה. ויש שם גם בדיחה פנימית על זה כשהיא אומרת אנחנו הצרפתים אוהבים…אהמ אהמ במאים. כמו שאנחנו יודעים הוליבוד שולטת. ושם המפיקים שולטים. יהודים כמובן. אבל כשהיא מיתחפשת לצרפתיה היא אומרת אני אוהבת במאים. הוא גם יורד לזה ברמת התסריט כשהכנויים מאד חשובים לאנשים ברמה האישית איך מגדירים אותם ואיך יזכרו אותם. לשאלה הדרמטית האם יצליחו לסיים את המלחמה טרנטינו עונה שבקולנוע ובדימויים הוליבוד של היהודים הביסה את הצורר ובמלחמה המעשית ניצחו האמריקאים והיהודים לצורך הענין הישראלים כי מדובר בייצוגים מאד ברברים של הלוחמים שיודעים להבדיל בין טוב לרע. כלומר שאי אפשר לסיים מלחמה בלי לוחמים ברברים. הוא אומר לאירופה אין דרך אחרת לסיים מלחמה. כשאתה נלחם ברוע אתה צריך להביא איתך לוחמים ברברים. הסימון של הנאצי בסוף על ידי הדמות הכי עילגת האמריקאי הדרומי האלים והמטומטם שיודע להבדיל בין טוב לרע. וכאן אנחנו מגיעים לדיון הקבוע שלו אודות גבריות בסרט הזה כרגיל הנשים חזקות לאין ערוך מהגברים שעסוקים במאבקי גבריות בכל סצנה – מי שותה ויסקי מים וכל השטויות האלו מי יירה למי בזין. בכל סצנה התמה של מאבק כוח גברי מופיעה. הגבר הצרפתי בסצנות כמו ממערבון בלי חולצה אמור להיות גבר שבגברים ולשלוף את האקדח שאין לו הוא חלש ומזיל דימעה על חולשתו כשהוא מסגיר לגבר חזק ממנו את המישפחה שהחביא אבל גם הגבר החזק צייד היהודים לא מסוגל לירות ביהודייה היפה פעמיים גם לא כשהוא ניתקל בה בפאריס. שזה התיסמונת של ביל מקילביל. אבל שוב בסרט הזה יותר סימבולית.
    אני חושבת שדווקא בסרט הזה התסריט חלש כי טרנטינו ממש נותן כאן הצהרה של עמדות
    יותר מאשר סיפור
    הוא גם אומר שהניצחון בקולנוע על דימויים על כנויים על הנרטיב של ההיסטוריה חשוב אולי יותר ממה שקורה במציאות… וחשוב לו מאד לתאר את המאבק אולי הכי גדול שהיה על קולנוע כשהצורר הגרמני טבח בעם היהודי ובה בעת ידע שהיהודים שולטים בקולנוע וניסה לנצח אותם בתחום הזה. והוא גם מדבר על זה שמלחמה מסיימים רק במלחמה. ושהמחיר זה אמריקאים ברברים ולפי דעתי גם ישראלים ברברים. ויש כאן ירידה מטורפת על אירופאים
    הוא אומר לצרפתי אנחנו בבית שלך אבל תרשה לי לדבר אנגלית…
    בקשר לשגיאות כתיב לפי דעתי טרנטינו גם אם השגיאות שלו במקור העדיף להשאיר אותן כעמדה פוליטית פרו אמריקאית ברברית…הוא לא מחזיק במיוחד משליטה בשפות ותרבות בסרט שמדבר על גרמנים נאצים ועל צרפתים תרבותיים שניכנעים ללא תנאי לרוע ובלבד שיישארו תרבותיים.
    בברכה

  63. טלי 11 אפריל 2010 ב - 1:37 קישור ישיר

    שואה לא שואה סרט נחמד די דבילי
    מעביר תזמן, מתייחס בצורה קלת דעת ולא רצינית להרבה מאוד דברים אבל זה בסדר כי יש בו דברים אחרים. אבל בגדול בינוני וטיפשי. מה שמעצבן אותי זה שתמיד חייבים לעצור הכול ולהתעצבן נורא מטרנטינו או לחשוב שהוא גאון
    טרנטינו הוא כמו ילד קטן שכל פעם צריך להראות התמוגגות גדולה ממשהו שהוא כבר אמר 1000 פעם. פעם ראשונה כלבי אשמורת באמת בנה מיתוס
    לכל דמות בקיל ביל זה היה בסדר כי מי שאוהב אנימה כמוני יכול להעריך את המחוות שהוא עשה. אבל פה הוא פשוט דחף את כל השטיקים שלו באריזה אחת בתוך פנטזיה דבילית של ילד אמריקאי בן 8 ששומע פעם ראשונה מה זה נאצי
    וזה כמו שבמאי של קומדיות רומנטיות שוב מביא את הסחורה בעוד קומדיה רומנטית עם כל השטיקים שהוא מכיר.
    זה עוד סניף של השטיקים של טרנטינו
    והסיבה שהוא ממוקם בתוך הסיפור הזה של השואה היא שוב בשביל לצרוך תשומת לב.

  64. אורלי 26 יוני 2010 ב - 5:47 קישור ישיר

    אם אתה חושב שאפשר ליצור סרט כזה בלי ידע היסטורי מעמיק, בלי הזדהות מוחלטת עם היהודים… אם לא הבנת שאליבא דה טרנטינו, הנימוס, ככל שהוא נוגע בנאצים, הוא מפלטו של הנבל, (NAZI AIN’T GOT NO HUMANITY) ושמה שמגיע לנאצי בעל עיטור גבורה הוא למות בחבטות חסרות רחמים, אם לא שמעת את צווחת הכאב המצמררת על מה שהיה צריך להיות ולא היה, … וגם לא קלטת שמי שמדבר עם אוכל בפה ומכבה סיגריה על העוגה שהוא כל כך שיבח, מסגיר את חוסר התרבות שלו בדיוק כמו שהסגיר האנגלי את חוסר הגרמניות שלו.. אז אני מציעה לך לפרוש מכל סוג של ביקורת. ויפה דעה אחת קודם. פוץ. קוונטין טרנטינו הוא חסיד אומות עולם.

  65. web analytics 7 דצמבר 2010 ב - 5:49 קישור ישיר

    Buddy the spamming here will drive me insane! Get rid of it!

  66. About Chicken Pox 16 ינואר 2011 ב - 23:41 קישור ישיר

    Excellent blog post, I have bookmarked your site so ideally I’ll see much more on this subject in the foreseeable future!

  67. Ferry pour la Grece 28 ינואר 2011 ב - 0:12 קישור ישיר

    Thanks man. It is nice reading

  68. video games 5 פברואר 2011 ב - 19:09 קישור ישיר

    Excellent story it is definitely. I have been waiting for this info.

  69. Diann Raniero 7 פברואר 2011 ב - 4:03 קישור ישיר

    I wanted to thank you for this great read!! I definitely enjoying every little bit of it I have you bookmarked to check out new stuff you post.

  70. רן 15 אוגוסט 2011 ב - 5:58 קישור ישיר

    “בשעה שהאדם המצוי ייתן למישהו נוסף לתקן את שגיאותיו לפני שידפיס אותן וישלח אותן לאחרים לקרוא, טרנטינו נמצא בפאזה בה הוא מאמין שכל שגיאותיו לטובה”.

    רק אני מצאתי משהו אירוני בכך שבמשפט הקודם לפיסקה זו רשמת
    ״קראתי את רוב התסריט, האיות והדקדוק שם מזעזים״ במקום מזעזעים?

    כנראה שאכן חיוני לתת למישהו נוסף לתקן שגיאות לפני הדפסה 🙂

    ==================

    רוה לרן: חן חן. א. שגיאות הכתיב של טרנטינו הן שהופכות אותו לאחד היוצרים המעניינים בעולם, בוודאי ב”ממזרים חסרי כבוד”. ב. ואני בהחלט נותן לאנשים אחרים לקרוא ולתקן את שגיאותיי. לאנשים האלה קוראים טובקיסטים.

  71. מר קולנוע 12 מרץ 2015 ב - 9:42 קישור ישיר

    ממזרים חסרי כבוד הוא סרט פעולה משובח אך באמת שהיה בו משהו מצמרר ומקפיא ורידים. קשה לי לומר בלי להסס שהתלהבתי לחלוטין מסרטו של טרנטינו כי זה יהיה שקר. לדעתי ספרות זולה וכלבי האשמורת הם סרטים יותר מהנים


השאירו תגובה