״עולם היורה״. נא לא להאכיל את החיות, נא לא לאכול את האורחים

אף אחד לא באמת רוצה עוד סרט בסדרת ״פארק היורה״. אף אחד לא חיכה לזה. אף אחד לא זקוק לזה. ואת זה אני כותב כמי שחושב שהסרט הראשון בסדרה, שביים סטיבן ספילברג ב-1993, הוא יצירת מופת. 14 שנה חלפו מאז ״פארק היורה 3״, שבעצמו כבר היה גבולי מבחינת ה״בשביל מה זה טוב?״. כך שהצפייה ב״עולם היורה״, הסרט הרביעי בסדרת סרטי ״פארק היורה״, צריכה להתגבר על שתי מכשלות גדולות. המכשלה הראשונה: העובדה שהסרט הראשון, לפני 22 שנה, היה אירוע קולנועי היסטורי, ושכל סרט נוסף בסדרה אוטומטית ידורג כנחות ממנו. המכשלה השניה: שברור לכל בר דעת ש״עולם היורה״ הוא תוצר תאגידי ציני. אף אחד לא חלם לעשות אותו, לאף אחד הפרויקט הזה לא בער בבטן. הוא נולד מטבלאות האקסל של מערכת השיווק של אולפני יוניברסל שחקרו ומצאו שיש דור חדש של בני ובנות 14 שסרטי ״פארק היורה״ נוצרו לפני שהם נולדו ושדינוזאורים עשויים לעניין אותם. לבני ובנות ה-14 האלה ההשקה המחודשת של מותג ״פארק היורה״ אינה רק הכנסות של מאות מיליוני דולרים בקופות, אלא גם בובות, חולצות ומשחקי מחשב. תעשייה שלמה שחוזרת עכשיו לנוע מחדש, רק כי זה הגיוני מבחינה כלכלית.

אבל זו הרי הוליווד. הוליווד האמיתית, של קולנוע כתעשייה. לא קולנוע שנולד מתוך חזון אישי, אלא קולנוע שנולד מתוך טבלאות פיסקליות. הגדולה של הוליווד, ו״עולם היורה״ מבטא את הגדולה הזאת, היא לקחת את המשימה שאותה יוזמים אנשי הדירקטוריון, הכספים ובעלי המניות, ולעשות מזה משהו ראוי. שיהיה, לכל הפחות, מהנה. ולכל היותר, גם משהו בעל חשיבות. משהו משמעותי. הוליווד נותנת ליוצריה את המנדט להוסיף תבונה ואישיות לכלכלה. הוליווד האמיתית יודעת שכשרון הוא עסק טוב. ״עולם היורה״ הוא רגע כזה שבו המכונה ההוליוודית עובדת לא רע בכלל. הסרט שלא היה צריך להיעשות הפך לסרט שהוא – בראש ובראשונה – פשוט בידור משובח.

האזינו לשיחה על ״עולם היורה״ וקטעים מהפסקול בפודקאסט הקולנוע של ״סינמסקופ״

אני זוכר את היום הזה, ביוני 1993, כשראיתי לראשונה את ״פארק היורה״ של סטיבן ספילברג. זה היה רגע מכונן לחוות בזמן אמת, לחוש את ההשתאות, לקלוט בו במקום שקפצנו קדימה בהיסטוריה של הקולנוע. הסרט, על פי רב המכר של מייקל קרייטון, התחיל פרק חדש בתולדות הקולנוע, הפרק שבתוכו אנחנו נמצאים כיום עדיין. בני ה-14 לא יבינו זאת, אבל עד ״פארק היורה״, כל מה שנראה על מסך הקולנוע היה צריך לעבור דרך מצלמה. הוא היה צריך להיות דבר מוחשי שניתן לצילום. ״פארק היורה״ היה הסרט הראשון שכל מהות העשייה שלו היתה מבוססת על החידוש שמעכשיו ניתן לייצג דמויות וגופים שנוצרו על גבי מחשב, ושהמצלמה – או כל המימד הפיזי של הקולנוע – הולכים בהדרגה לקבל מקום הולך וקטן. (רק כדי שההיסטוריה תהיה קצת מדויקת יותר נזכיר, שהיו תהליכים בדרך: ב״פירמידת הפחד״ וב״שליחות קטלנית 2״, שהיה סרטים שכבר עשו שימוש באפקטים ממוחשבים, וסללו את הדרך לדינוזאורים של ״פארק היורה״, שההבדל בינו וביניהם לא היה רק נפח השימוש בטכנולוגיה, אלא העובדה שבלעדיה הסרט לא היה יכול להיות מופק כלל.)

כשם שפרופ׳ המונד בסרט היה צריך לברוא את הדינוזאורים באמצעות הטכנולוגיה החדישה ביותר, כך גם ספילברג היה צריך למצוא דרך לברוא מחדש את הדינוזאורים כדי שהוא יוכל לעשות את הסרט. זה לא מקרי, לפיכך, שספילברג בחר בבמאי קולנוע, סר ריצ׳רד אטנבורו, שיגלם את דמותו של פרופ׳ המונד, איש החזון (הבעייתי) מאחורי פארק היורה. הוא ראה בסרט, בנוסף לכל האזהרות שהיו בספרו של קרייטון, גם מאמר על קולנוע, על ההנאה מהאשליה, וגם הסכנה ממנה. העובדה שאותו אטנבורו ניצח את ספילברג באוסקר עשר שנים לפני כן, כשזכה על ״גנדי״ (על חשבון ״אי.טי״), בוודאי שלא היתה מקרית.

״פארק היורה״ המקורי עסק בחטא ועונשו. בני האדם מעיזים להתעסק עם הטבע ומשלמים מחיר על כך – הטבע תוקף וטורף. אחת הדמויות הנפלאות בסרט – המבוסס על תסריט מצוין מאת דיוויד קפ – היתה דמותו של איאן מלקולם (ג׳ף גולדבלום), מתימטיקאי בין פליאונטולוגים, פילוסוף (יהודי במובהק) בין מדענים. הם בעיניים נוצצות חקרו ובדקו, הוא – בבגדים שחורים ובמבט מודאג, תהה לא האם זה אפשרי, אלא האם זה מוסרי. שיבוט גנטי, ובכלל התעסקות עם התוכנה הגנטית של הקיום, היו בעיניו פשע מוסרי. הסרט צידד בעמדתו.

שני סרטי ההמשך שמו את כל הדיונים האלה בצד ועסקו בהרפתקאות. ״פארק היורה 2״, שגם אותו ביים ספילברג, הוא סרט חלש מאוד מבחינה עלילתית או תסריטאית, אבל זה אחד הסרטים שבהם ספילברג מלהטט בווירטואזיות קולנועית לשמה, ללא נפח משמעותי. עיקר הסרט היה בכך שהפעם הדינוזאורים מגיעים לחופי אמריקה. אם ״פארק היורה״ היה עדכון ל״מלתעות״, ״פארק היורה 2״ היה ה״קינג קונג״ של ספילברג. הסרט השלישי הופקד בידי חברם המוכשר של ספילברג וג׳ורג׳ לוקאס, ג׳ו ג׳ונסטון, והוא היה סרט מיותר אך מהנה. ״עולם היורה״ דומה לו בכך.

ועכשיו הסרט הרביעי שהוא יציר כלאיים: גם סרט המשך, וגם איתחול מחדש. סרט המשך, כי הוא מתייחס לעלילות הסרטים הקודמים. איתחול מחודש, כי הוא בעצם מתחיל סיפור חדש, מקום חדש, דמויות חדשות, שאירועי הסרטים הקודמים הם בבחינת שמועה רחוקה עבורם. ולכן, נדמה שבמאי הסרט, קולין טרברו, מנסה להמשיך את המורשת של ״פארק היורה״ הראשון ולהתעלם משני הסרטים הקודמים. גם הוא רוצה להפוך את סרטו לסרט אקשן ואסונות, אבל שבבסיסו דיון ערכי. העניין הוא שמכיוון שאנחנו בעידן העודפות, ״יותר זה יותר״, הוא לא מסתפק בדילמה מוסרית אחת, אלא מעמיס:

א. שיבוט? זה פאסה. הפעם הסוגיה העיקרית נסובה סביב הכלאת מינים. לקחת די.אן.איי מחיות שונות ולערבב. הסיבה לכך היא כי הילדים כבר משועממים מדינוזאורים, לכן צריך לייצר עבורם זן חדש של מפלצת שילהיב ויפחיד אותם. הבעיה שהם לא צפו (משום מה): הוא גם יאכל אותם.

ב. סוגיית ״מלתעות״. כהומאז׳ לסרטו בן ה-40 של ספילברג, המתפקד כאן כמפיק אחראי (זה שלא מעורב ישירות בפרויקט, אבל מצד שני לא הסכים להתניע אותו עד שנמצא הרעיון שנראה היה לו ראוי מספיק), גם כאן פרנסי פארק השעשועים מסרבים לסגור אותו ברגע שמתחילות הבעיות. תאוות הבצע, והרצון לשדר תחושה של ״הכל יהיה בסדר״, משבשת את שיקול דעתם. התוצאות הרסניות.

ג. תעשיית הנשק. עלילת משנה מיותרת בסרט עוסקת ברצון של ראשי תאגיד לקחת את טכנולוגיית שיבוט הדינוזאורים כדי לייצר כלי נשק. אתם מבינים לבד לאן זה הולך.

ד. גירושין. שני הילדים בסרט בסכנה כי הוריהם מתגרשים והם נשלחו לסוף שבוע אצל הדודה, מנהלת עולם היורה, והיא לא יודעת איך דואגים לילדים. בהוליווד, העונש על פירוק משפחה אינו מות, אלא פחד מוות.

במילים אחרות, טרברו ושות׳ דחסו לסרט אחד עלילות שהיו מספיקות לארבעה סרטי המשך. זה יוצר גודש, אבל זה גם מותיר את רקמת השרירים של הסרט הדוקה. הסרט נע קדימה, שועט, בועט ומתנשף, כמעט ללא הפוגה.

נשאלת רק השאלה: מי זה לעזאזל קולין טרברו? כאן אני מזכיר דיון דומה עד זהה שניהלנו לפני שנה סביב ״גודזילה״. איכשהו קרה שבשני סרטי אקשן קיציים עצומי מידות ומרובי הרס בחרו האולפנים לשכור במאים אלמוניים שכל הקרדיט הקודם שלהם הוא סרט עצמאי קטן אך מדובר. ב״גודזילה״ זה היה גארת אדוארדס שביים סרט קטן-פצפון בשם ״מפלצות״ ופתאום קיבל פיקוד על סרט ענק. זה כמו שאדם ששט על סירה מקבל פיקוד על הצי השישי. אדוארדס ביים את ״גודזילה״ בהשראתו המובהקת של ספילברג וכהומאז׳ ברור ל״פארק היורה״, עד לרמת השוטים, והפך אותי למי שמצפה בקוצר רוח לסרטו הבא. והקיץ, זה קורה שוב, הפעם עם הבמאי קולין טרבורו בן ה-38. כל מה שהיה לו לפני כן זה סרט קטן וחביב בשם ״על אחריותכם בלבד״, סרט מדע בדיוני לואו-פיי, מועט אפקטים, אבל עשיר בפסיכולוגיה. אני לא מבין איך מישהו באולפני יוניברסל ראה את הסרט ההוא וחשב לעצמו ״הוא יהיה מושלם לביים את ׳עולם היורה׳״, אבל כנראה שהוא עשה רושם על המפיקים והציג חזון שגרם להם להאמין בו (וממילא, בהוליווד הסמכות האמיתית של הבמאי מוגבלת, ויש מספיק אנשים מעליו ולצידו, כדי שהוא לא באמת יילך לאיבוד). גם כאן, כמו עם אדוארדס, טרבורו מנסה להראות שהוא תלמידו של ספילברג, וגם כאן הוא מראה שהוא תלמיד מצוין (אדוארדס היה מעט טוב יותר, לדעתי). ״עולם היורה״, עם כל ההסתייגויות של הפתיחה, הוא סרט מפתיע בכך שבתוך כל התאגידיות שבו, הוא מצליח להראות גם כשרון וגם קצת תבונה. והוא עושה את זה למרות באגים צפויים בתסריט, וארבעת השחקנים המעצבנים בתפקידים הראשיים, אבל זה כבר מילא. זהו בידור.

עוד ב״סינמסקופ״:

״כשנהיה צעירים״. בן סטילר במניפסט אנטי–היפסטרי

הסרט הגנוז של משה מזרחי

״מרגלת״. מליסה מקארתי מרביצה לג׳יימס בונד

ציוץ