אדם דרייבר ובן סטילר ב״כשנהיה צעירים״. איך יוצרים ללא נוירוזות?

האזינו לפודקאסט הקולנוע השבועי שלי ברדיו הקצה. כאן או כאן.

והנה הביקורת שלי על ״כשנהיה צעירים״ של נוח באומבך, שעלה השבוע.

"פרנסס הא״, סרטו הקודם של נוח באומבך, היה אחד הסרטים שהכי אהבתי ב-2013. ״כשנהיה צעירים״, סרטו החדש (והלפני אחרון, יש לו כבר סרט חדש יותר), חביב וחכם ככל שיהיה, אינו מכיל את הברק של סרטו הקודם. יש בו משהו עמום וכבוי. באומבך, כתבתי בביקורת על ״פרנסס הא״, ״עושה סרטים על מבוגרים שמסרבים להתבגר: האב ובנו ב׳חיים בין השורות׳, או בן סטילר ב׳גרינברג׳. באומבך מציג עם הרבה הומור וחן – אבל לא מעט תוגה – דור שיצא מסנכרון מהחיים. דור של אמנים, יוצרים ונרקיסיסטיים שלא מסוגלים להשתלב בנתיבי החיים השגרתיים.״ וזה רלוונטי לחלוטין גם ל״כשנהיה צעירים״, המספר על זג דוקומנטריסטים נשואים בני ארבעים ומשהו, שפספסו את ההזדמנות לעשות ילדים, וכך הם מוצאים את עצמם עוברים בנתיב המהיר מילדות לזקנה, בלי שלב הבגרות שבאמצע.

המעניין (והמשונה) הוא שאם ״פרנסס הא״ היה מעין פורטרט של ההיפסטר האמריקאי המצוי, אולי כפי שהוא משתקף בעיניה (ובפניה) של גרטה גרוויג, תסריטאית הסרט ההוא והשחקנית הראשית, וגם בת זוגו של הבמאי, נראה שהסרט הנוכחי יוצא נגד ההיפסטרים בזעם ובזלזול. אם לפענח את האמירה באופן בוטה: באומבך (בן ה-45) מרגיש מאוים מבני הדור של גרוויג (בת ה-31). באופן מפתיע, גם סצינת הפתיחה של פרק 2 בעונה 5 של ״לואי״ עסקה בדיוק בכך: בבהלה שיש לבני ה-45 באמריקה מהצעירים. בהלה שמיתרגמת לאיבה.

ואם עד עכשיו נהגנו להשוות את באומבך לוודי אלן, על סמך העובדה ששניהם יוצרים ניו יורקיים שלא אחת עוסקים ביוצרים ניו יורקיים, הרי שבסרט הזה, החיבור כבר ממשי. עלילת הסרט נראית כמו פיתוח לעלילת המשנה המאוד דומה ב״פשעים ועברות קלות״ של וודי אלן. כאן, בן סטילר מגלם דוקומנטריסוט שעובד שנים על סרט תיעודי שמרכזו ראיון מונומנטלי עם הוגה דעות נחשב. והוא לא מסוגל לסיים את הסרט. ואולי הוא לא רוצה לסיים אותו, כי נראה שהוא באמת מסוגל להתחייב על משהו, להביא אותו לידי מיצוי. ואז, כדי להבליט את מגרעותיו, לחייו נכנס קולנוען צעיר ואנרגטי, כולו עזוז ורוח חיים (אדם דרייבר), מישהו שאשכרה נראה מבסוט מהחיים. בתחילה זה מידבק, מרענן, אבל בהמשך זה נהיה משהו אחר, מעיק יותר. זה קצת דומה למה שעבר על הדמות שגילם וודי אלן ב״פשעים ועברות קלות״, בעיקר כי גם הוא עבד שנים על סרט תיעודי שמעולם לא הושלם, ובמרכזו הוגה דעות מבוגר. וגם הוא צריך להתמודד עם עמית שהוא נמרץ ובטוח יותר, תחרות שגם פולשת לחיי האהבה שלו ומאיימת עליהם. הדמיון בין הסרטים גדול מדי להיות מקרי. ״כשנהיה צעירים״ הוא ה״פשעים ועבירות קלות״ של באומבך.

החלק המשעשע, החושפני (במובן הזה שהוא נראה כמו וידוי) ומאיר העיניים בסרט, הוא התובנה שהדור שאותו מייצג בן סטילר, הדור הוודי-אלני, לא מכיר תהליך יצירה שאינו מבוסס על נוירוזה, על חוסר בטחון, חוסר החלטיות והערכה עצמית נמוכה. התיעוב העצמי הוא הדלק שמניע את היצירה שלו. אבל אלא גם התכונות המביאות אותו לידי שיתוק. והנה מגיע דור חדש והוא נטול נוירוזות לחלוטין. הוא בטוח בעצמו, והוא – פאקינג הל – פיקח נורא. ואמביציוזי, ויהיה מוכן לעשות הכל כדי להצליח ולהשיג את מטרתו. זה כמעט ״וול סטריט״ של הסצינה הדוקומנטרית של ברוקלין, אלא בהיפוך תפקידים. אדם דרייבר הוא גורדון גקו, והוא ידרוס את כל מי שעומד בדרכו להצלחה, וגם יקבל על זה תשואות. ונדמה שבאומבך מתעב את זה. ״כשנהיה צעירים״ הוא מניפסט אנטי-היפסטרי בוטה (והוא משעשע שכזה, ולו רק כשחושבים שסטילר היה נציג דור האיקס ב״מציאות נושכת״, הוא היה פעם האדם דרייבר הזה).

גם אם אני מאופק בהתלהבותי מהסרט, בוודאי ביחס ל״פרנסס הא״ או ל״חיים בין השורות״ או ל״גרינברג״, סרטיו של באומבך שאהבתי יותר, קשה להתעלם מהעובדה שבאומבך הוא יוצר אינטליגנטי להפליא וחד אבחנות (ובעל חוש הומור אירוני משובח), גם ברגעים שבהם הוא סוטה לעלילות משנה מיותרות. דומני שהכשרון הגדול שלו מצוי באופן שבו הוא מסוגל להתאים את אופי הסרט שלו לאופי הגיבור שבמרכזו. ״חיים בין השורות״ היה חומצי כמו הגיבור שלו, ״גרינברג״ היה מריר כמו הגיבור שלו, ״פרנסס הא״ היה היפראקטיבי ומאני כמו הגיבורה שלו, ו״כשנהיה צעירים״ הוא סרט על גיבור קצת פלגמט, ולכן הסרט יוצא פלגמטי בהתאם, ועם כמות בלתי מבוטלת של רחמים עצמיים. לרגעים הרגשתי שאני בסרט של ניקול הולופסנר. זה מקסים, זה מעיק ואז זה מקסים שוב. אבל בסופו של דבר, אם לצטט את ג׳ף דניאלס מ״חיים בין השורות״, זה לא הפילה של באומבך.

ציוץ